יהודי מרוקו דוברי הספרדית


יהודי מרוקו דוברי הספרדית

מאת: ד״ר יוסף חיים בנג׳ו © כל הזכויות שמורות למחבר

בראשית שנות ה־40 חיו במרוקו הספרדית וטאנג׳יר כ־25,000 יהודים. כיום (2015), לאחר שרובם היגרו, אין מספרם עולה על 50 נפש רובם בטנג'יר. אלה הם השרידים האחרונים של הקהילות היהודיות דוברות הספרדית במרוקו. חבריהן היו צאצאים של מגורשי ספרד והאנוסים, שהגיעו למרוקו אחרי הגירוש של 1492 והתיישבו באיזור הצפוני של הארץ, בפרט בערי החוף. המיוחד לקהילות אלה היה שהעתיקו את מסורתן ולשונן הנבדלת ־ ה״חקיטיה״, שהיא תערובת של ספרדית עתיקה, עברית וערבית, לסביבה החדשה ולא איבדו את ייחודן גם במיפגש עם היהודים המקומיים. גם כיום, מאות שנים מאוחר יותר, ולמרות שהם פזורים בארבע כנפות תבל, שומרים צאצאי קהילות-מרוקו הספרדית על זהותם המיוחדת.

עוד לפני הגירוש היו הקשרים בין יהודי צפון אפריקה ויהודי ספרד הדוקים ביותר. דרכי המסחר שקישרו את אירופה להודו־המערבית עברו דרך נמלי מרוקו וספרד ויצרו קשרים כלכליים בין הקהילות; לאלה נתווספו גם קשרי תרבות. המהגרים החדשים הביאו להתעוררות כלכלית, חברתית ורוחנית בכל הקהילות אליהן הגיעו.

במחצית המאה ה־19, בעקבות הכיבוש הספרדי הקצר (1860־1862) והתחדשות הקשר עם אירופה, החל זרם הגירה של יהודים אל מחוץ למרוקו. כיום נמצאים בני הקהילות הללו בקארקאס, לימה ובואנוס־איירס שבאמריקה הלטינית, במונטריאול ובטורונטו שבקנדה, בניו־יורק, בפאריס, וכמובן בישראל שבה נמצאות כ־2,000 משפחות של יהודים דוברי ספרדית מצפון מרוקו. בין השנים 1912 ו־1956, שנה בה זכתה בעצמאות, היתה מרוקו מחולקת לאיזורי חסות - ספרדי וצרפתי. טאנג׳יר הוכרזה ב־1923 כאיזור בינלאומי.

סקירה זו עוסקת בקהילות היהודיות בערים שהיו בשטח החסות הספרדי ־ תטואן, לאראצ׳ה, ארזילה, אלקאסאר־כביר וששאואן, בסאוטה ומלילייה ־ שתי מובלעות במרוקו השייכות עד היום לספרד, בטאנג׳יר ־ שהיתה תחת חסות בינלאומית ובגיברלטר ־ שאינה טריטוריה מרוקאית אך מהווה חלק בלתי נפרד מתולדות יהודי מרוקו הספרדית.

חיי הקהילה

את התפקיד המרכזי בכל תחומי החיים מילאו עד למחצית המאה ה־19 המנהיגים הדתיים של הקהילה. בראש ההנהגה עמד הרב הראשי. בדרך כלל נמנו הרבנים עם המשפחות המיוחסות וכמו יתר משרות הקודש, דיין, שוחט וכד׳, עבר גם תפקיד זה על פי מסורת של דורות, מאב לבן. בקהילות הקטנות שימש הרב בכל תפקידי ההנהגה. במקרים בהם נזקק לבוררות או לפסיקה הלכתית בה לא יכול היה להכריע, פנה לקהילת האם בתטואן או בטאנג׳יר. בקהילות הגדולות היה בית הדין הרבני הגוף החשוב ביותר בחיי הקהילה. בראש בית הדין עמד הרב הראשי ולידו שימשו שני דיינים נוספים, שנבחרו אף הם על ידי ועד הקהילה.

לצידם של נושאי המשרות הדתיות שימשו בהנהגת הקהילה נושאי תפקידים ציבוריים כמו: ״ראש הקהל״ שהיה נשיא הקהילה, גבאי, ובעלי תפקידים אחרים האחראים על מוסדותיה השונים של העזרה ההדדית, חינוך, חברה ועוד. כל תפקידי הקהילה נעשו בהתנדבות.

על חשיבותה הרבה של הדת בחיי היום־יום מעידים גם בתי הכנסת הרבים ששימשו את הקהילות. חלק מבתי הכנסת הוקמו ביוזמת הקהילות ונשאו שמות של חכמים מפורסמים וחלקם הוקמו על ידי אנשים פרטיים. סגנון בתי הכנסת צנוע ובדרך כלל ממוקמים באולמות קטנים או בדירות פרטיות וחזותם אינה נבדלת מזו של שאר הבתים בסביבה.

במהלך המאה ה־19, עם התגברות המעורבות של המעצמות האירופאיות באיזור, השתנה המערך הפנימי בקהילות והתחזקה השפעתן של המשפחות העשירות, שהיו בעלות כוח כלכלי וקשרים טובים עם נציגי השלטונות האירופאיים. בשלהי המאה ה־19 החלה להתגבש שכבה חברתית חדשה בערים הגדולות. היתה זו שכבה של צעירים משכילים בוגרי בית הספר אליאנס שתבעו רפורמות במבנה ההנהגה. ההתעוררות החלה בטאנג׳יר (1890). הצעירים שתמכו במשפחות בעלות קשרי חוץ טובים, דרשו כי ועד הקהילה ייבחר בבחירות כלליות לתקופת זמן מוגדרת ותבעו רפורמות במבנה מוסדות הקהילה. הדבר גרם למתח בין המצדדים במנהיגות הישנה שבראשה עמד הרב הראשי של הקהילה, הרב מרדכי בנג׳ו, לבין אלה שצידדו בהנהגה המודרנית, שבראשה עמד הבנקאי חיים בן שימול, ששימש גם כסגן קונסול הכבוד של צרפת בטאנג׳יר. האחרונים יצאו מהעימות כשידם על העליונה. ההכרעה בטאנג׳יר נפלה ביום כ׳ באדר תר"נ (1890) והוחלט בה על נוהל חדש של בחירת ועד הקהילה ומוסדותיה. ההנהגה החדשה שקדה במיוחד על פיתוח מוסדות העזרה ההדדית: בתי אבות, בתי יתומים ואירגוני צדקה, ומוסדות החינוך.

מחזור החיים

כמו בשאר קהילות מרוקו הצטיינו הטקסים השונים בססגוניות רבה. טקס ברית המילה היה נחוג ברוב הדר. במשך שמונת הימים שקדמו לטקס נהגו בני המשפחה להתכנס מדי ערב בבית היולדת. החדר ומיטת התינוק קושטו בקמעות לשמירה על היולדת והרך הנולד. למראשותיו של התינוק הונחו ספר תהילים קטן וחרב, וכן הוכנה ״פינת הטאלאמון״, שכללה מדף עץ עם כרית, עליה יובל התינוק לטקס המילה. מעל למדף ניתלו מעילי תורה שהובאו מבית הכנסת, מטפחת משי ומפה רקומה בפסוקים מן התנ״ך. בכל ערב לאחר תפילת ערבית היה נערך טקס ה׳׳שמירה": החרב המונחת לצידו של התינוק הועברה לאורך ולרוחב קירות החדר לגירוש ״רוחות רעות״ המאיימות על היולדת ועל התינוק. בערב שלפני המילה, הנקרא "ליל הטאלאמון" (מהמילה הספרדית talamo  שמשמעותה חדר הכלולות) או ״ליל השמירה״, נהגו בני המשפחה ואורחים להתכנס ולשיר. בערב זה היו מביאים מבית הכנסת את ״כסא אליהו״ עליו ישב הסנדק בזמן טקס ברית המילה. הטקס עצמו נערך בבוקר, כשהגברים חזרו מבית הכנסת. את התינוק הלבישו בשמלה לבנה ארוכה, שעברה מאב לבן, והוא הופקד בידי הסנדק, שהיה בדרך כלל אחד הסבים, אשר על שמו נקרא התינוק. החגיגות סביב לידת בת היו צנועות יותר. מספר שבועות לאחר הלידה היו הרב וחברי המשפחה מבקרים בבית היולדת לעריכת טקס ה״פאד׳אס״. התינוקת הובאה אל הרב שברך אותה והעניק לה את השם שבחר אביה.

את טקס בר המצווה נהגו לערוך בימי שני או חמישי. ביום בר המצווה היה שמש בית הכנסת מעיר את הילד והאב לתפילת שחרית. כל בני המשפחה וחבריו של בר המצווה היו מגיעים אף הם לבית הכנסת ולאחר התפילה ומטר הסוכריות שנזרקו מעזרת הנשים, נשאו את חתן המצווה על כפיים בשירת ״בצאת ישראל ממצרים״.כל קהל בית הכנסת ליווה את בר המצווה ברחובות העיר עד לביתו, שם נערכה סעודה חגיגית עם שפע של דברי מאפה ושקדים מסוכרים.

טקס האירוסין נקרא בשפת החקיטיה ״דספוזוריו״ שפירושו ־ חיזוקין. על ״הסכם החיזוקין״ חתמו הארוס ואב הכלה, בנוכחות הרב ואורחים, במהלך הטקס שהיה נערך בבית הכנסת או בבית אחד המחותנים. באותו ערב היה הארוס מבקר בבית ארוסתו ומביא לה מגש ועליו תכשיטים, בשמים ושקדים מסוכרים. משקרב מועד החתונה גוייסו כל בני המשפחה, מצד החתן ומצד הכלה, לעזור בהכנות. אלו ארכו שבועות מספר. נשות המשפחה עסקו בהכנת מרקחות שונות, ליקר מיוחד ועוד. החתונה נערכה תמיד ביום הרביעי בשבוע. בימים שקדמו לטקס עצמו נערכו אירועים נוספים. כל הדלתות דרכן אמורה היתה הכלה לעבור נצבעו לבן, ובשבת שקדמה לחתונה היתה הכלה עורכת מסיבה לחברותיה ומציגה לראווה את הנדוניה שלה ואת המתנות ששלח לה ארוסה במשך כל תקופת האירוסין. במוצאי השבת היה החתן מגיע אל בית הכלה בלווית חבריו. היום הראשון בשבוע החתונה נקרא ״יום הכתובה״. הרב היה מגיע לבית הכלה, מסמכי ה״חיזוקין״ הוצאו והכתובה, שנוסחה בדיוק לפי תקנון מגורשי ספרד במרוקו, הוכנה. ביום השני היו אם הכלה, חמותה ונשים נשואות אחרות מן המשפחה מלוות את הכלה אל המיקווה. לאחר הטבילה היתה אם הכלה מלבישה אותה בשמלה ומכבדת את הנוכחות בליקר ובשקדים. באותה עת היתה נערכת בבית החתן מסיבה בה נכחו כל חבריו ויתר בני המשפחה. ביום בו ביקרה הכלה במיקווה אסור היה לה לישון בגפה, והיא ישנה בדרך כלל עם אחת מאחיותיה. בערב היום השלישי נערכה מסיבת ליל־הכלה (״נוצ׳ה דה לה נוביה״) או ״ליל הברבריסקה״ על שם השמלה המסורתית, רקומה בחוטי זהב, אותה לבשה הכלה באותו ערב (שמלה זו היתה עוברת מאם לבת), לראשה העטרה המשובצת אבנים טובות והיא כולה היתה עדויה תכשיטי זהב. כך, כשעיניה עצומות, הובלה הכלה לבית החתן בלווית הוריה וצעירי המשפחה, שאחזו נרות דולקים בידיהם ושרו שירי חתונה. בבית החתן הוכנה מעין במה, ״אל טרונו״ בספרדית el trono- כיסא המלכות, שכוסתה בשטיחים ועליה שלוש כורסאות. את הכלה הושיבו במרכז, כשמצידה האחד אמה ומצידה השני חמותה. הקיר שמאחורי הבמה עוטר במעילי תורה ובמפה רקומה. ביום רביעי אחר הצהרים, הובלה הכלה, לבושה בשמלה לבנה, על ידי אביה, לבית הכנסת לטקס החופה. אחריהם פסעו השושבינות ובני המשפחה. בתום טקס החופה נערכה בבית הכלה סעודה גדולה שנמשכה עד השעות הקטנות של הלילה. החתן והכלה התארחו בבית החתן במשך השבוע הראשון שלאחר החתונה. בערב השביעי הוגש לארוחה דג גדול ־ סמל לפוריות.

בשנה הראשונה לנישואיהם נאסר על הזוג הצעיר לבקר בבית קברות או בבית אבלים.

חיי הכלכלה

העיסוק הכלכלי המרכזי בקהילה היה המסחר. הסוחרים היהודים שהתיישבו בערי צפון מרוקו, החל מן המאה ה־16, נתברכו ביוזמה רבה וניצלו את קשרי המשפחה המסועפים שהתפרשו על פני ארצות רבות מעבר לים. שליטי מרוקו, ששאפו לפתח את סחר החוץ, הכירו ביתרונות אלה והעניקו ליהודים רבים עמדה מרכזית כמתווכים בסחר הבינלאומי של ארצם.

יהודים אחרים עסקו במלאכות שונות, במסחר זעיר ־ רוכלים וחנוונים, ובהלוואת כספים. יהודי תטואן עסקו, לבד ממסחר, בריקוע נחושת, פחחות, צורפות, חייטות, ייצור זכוכית וייצור משקאות קלים ויין. בעיסוקים אלו נהנו היהודים מבלעדיות כמעט מוחלטת. בשלהי המאה ה-19 היו גם בעלי אחוזות עתירי נכסים.

רשת בתי הספר של אליאנס (כי״ח) פתחה מגמות מקצועיות כבר ב־1873. במקביל פותחה תוכנית, על פיה שימשו מנהלי בתי הספר כמתווכים בין הבוגרים הצעירים ובין מעסיקים אירופאיים כדי לסייע להם להשתלב כשוליות וכעובדים במקצועות מודרניים. לקראת סוף המאה ה-19 ייסדו מהגרים מאירופה, בעיקר מצרפת, ספרד ואנגליה, בנקים ובתי מסחר גדולים. בוגרי אליאנס, אשר השפות צרפתית וספרדית ובמקרים רבים גם האנגלית היו שגורות בפיהם, השתלבו בקלות רבה במקומות עבודה אלה וכן בקונסוליות ובנציגויות הזרות הרבות שבערי החוף. בסוף המאה ה־19 ובתחילת המאה ה-20 הלך והתרחב בקרב היהודים המעמד הבינוני, כשבראשו עילית של סוחרים עשירים.

חינוך

מאפיין בולט של הקהילות דוברות הספרדית במרוקו היה הדאגה הרבה לחינוך ילדיהן. הילדים למדו במוסדות ״תלמוד תורה״ וב״חדרים״. מוסדות ״תלמוד התורה״ היו בחסות הקהילה ולמדו בהם בעיקר מחוסרי האמצעים. שכר הלימוד ששילמו הורי התלמידים מימן את אחזקת המוסדות ואת משכורתם של המורים והרבנים שלימדו בהם. במוסדות אלה למדו בנים בלבד. הילדים ביקרו בבתי הספר מגיל שלוש ועד לגיל בר־מצווה. בנוסף למוסדות אלה פעלו גם ישיבות שהסמיכו רבנים, שוחטים, דיינים, מוהלים וכד'.

הבנות לא זכו לבקר בבתי הספר ורכשו את חינוכן מידי אימותיהן, או מידי נשים מבוגרות אחרות, שלימדו אותן בעיקר דיני כשרות, הלכות שבת והכנת סעודות לחגים ולמועדים. ידוע כי בטאנג׳יר ובתטואן זכו הנערות להשכלה שאיפשרה להן לקרוא את הנוסח העברי של התפילות ואת תרגומן ל״לאדינו״ ובכך נתייחדו בנות האיזור משאר בנות מרוקו.

תנופה מחודשת ניתנה למערכת החינוך היהודי עם פתיחת בתי הספר של רשת אליאנס. ב־1862 נפתח בית ספר ראשון בעולם של אליאנס בתטואן. הרחבת המערכת לבתי ספר תיכוניים בטאנג׳יר ובתטואן לאחר 1912, איפשרה לצעירים היהודים להתקדם בחיים ולתפוס משרות בתחומים שונים. בוגרים מצטיינים היו נשלחים למדרשות למורים של אליאנס בפאריס, שהכשירו אותם לשמש בהוראה בבתי הספר של הרשת.

בתי הספר של אליאנס הטיפו לשוויון וסובלנות דתית ועודדו מגוון רחב של רפורמות בקהילות. תרומה גדולה היתה לבתי הספר בקירוב היהודים לאוכלוסייה הלא יהודית. בתי הספר היו פתוחים לתלמידים מכל רקע חברתי כלכלי ודתי שהוא. אליאנס אף תרמה להעשרת הפעילות התרבותית מחוץ לכתליי בית הספר. בין השאר נעשה הדבר באמצעות ייסוד ספריות קהילתיות, בנוסף לספריות בתי הספר. רוב הספרים בספריות אלה היו בצרפתית. הספרייה הראשונה הוקמה ב־ 1876 בתטואן.

אגודות בוגרי אליאנס תרמו רבות לחיי התרבות והחברה של הקהילה. האגודה הראשונה נוסדה בטאנג׳יר ב־1893. חברי האגודות עסקו בקשת רחבה של פעילויות סעד וחברה. בין השאר ארגנו קורסי ערב בנושאים שונים, הקימו ספריות והפעילו סדנאות לימוד למקצועות מודרניים. עם זאת, היו גם כאלה שלא שבעו בתחילה נחת מאליאנס. החוגים הרבניים המסורתיים טענו כי הלימודים התורניים מופקדים בידי מורים בעלי רמה נמוכה ותופסים מקום זעיר בתוכנית הלימודים. חוגים ציוניים, לעומת זאת, האשימו את בתי הספר בכך שאינם מקנים די תכנים וערכים לאומיים ואינם עושים די להפצת השפה העברית.