היהודים בארץ המג'רב-תקציר היסטודי


היהודים בארץ המג'רב-תקציר היסטודי

מתוך הספר "מרוקו המדריך למטייל" מאת: אברהם אביזמר © כל הזכויות שמורות למחבר

פחאל די לאזם כול ננס יעארף להיסטוריה דיאלו ודי זדדו.  

חתתא חנא לאזמנא נעארפו להיסטוריה דיאלנא וזדודנא!!! 

 (כמו שכל אדם צריך להכיר ולדעת את ההיסטוריה שלו ושל אבותיו, כך אנחנו צריכים לדעת את העבר שלנו, של אבותינו ושל אבות אבותינו!!!).

"אשיר לך ארץ חמדה

את ארץ נבחרה,

את משוש תבל

את לנו תפארה".

(ר' דוד בוזגלו - גדול המשוררים, בעת החדשה, במרוקו).

שיר ערגה לציון ששרנו הקטנים עם הגדולים, והמבטא יותר מכל את השאיפה לעלות לציון, שהייתה חדורה בלב כל יהודי המג’רב, על אף מגורינו רב השנים בבטחה, יחסית, בקרבם של רומאים ונוצרים, פגנים מוסלמים וברברים, צרפתים ספרדים ופורטוגזים, אשר שלטו בארץ רחבת ידיים זו למעלה מ - 26 מאות שנים. במשך כל אותם מאות שנים לא פסק רצון כנה ואמיתי זה (של עליה לציון - ארץ הקודש), ולו לשניה אחת!!!

"שִׁיתוּ לִבְּכֶם לְחֵילָה פַּסְּגוּ אַרְמְנוֹתֶיהָ לְמַעַן תְּסַפְּרוּ לְדוֹר אַחֲרוֹן" (תהילים מ"ח,יד). זה המתי מעט שיכולתי, אני הקטן אברהם (אבי) אביזמר, לעשות, על מנת להאיר את ההיסטוריה רבת השנים, האמונה, הדבקות במסורת והערגה לארץ ישראל, של קהילה יהודית גדולה ומפוארה שנמצאה בקצה מערב.

"העבר הרחוק והקרוב של המג'רב אוצר בתוכו זיכרון של נוכחות יהודית. על ידי שמירת אמונים למקורותיו המקראיים, הכיר שם היהודי את כל המלכויות והשליטים וצררן בצרור ההמשכיות ההיסטוריוגרפיות שלו. קרת החדשה, רומי, הואנדלים, ביזנץ, הברברים, הערבים המוסלמים, הפורטוגזים והספרדים הנוצרים, העותמנים, הצרפתים ושוב הספרדים פגשו בדרכם קומץ גולים שעתידים היו - ראו איזה פלא! להאריך ימים אחרי שהתמוטטו הקיסרויות שלהם" (שורקי).

עוד בטרם תכרע ארץ ישראל תחת מהלומותיו של הפולש הרומי, ועד ימינו אלה - משך יותר מאלפיים ושש מאות שנים, ידעו היהודים במג’רב תקופות של פריחה, שעמדו בסימן של התפשטות רעיונותיהם הדתיים בקרב הברברים, בעיקר, תקופות של נסיגה לצורך התגוננות בשל "ניצחון" הנצרות בקרב על ההגמוניה בתוך הקיסרות הרומית (קבלת הדת הנוצרית כדת הרשמית ברומא על ידי הקיסר קוסטנטינוס - במאה הרביעית לספירה). והיו, כן... גם ימים (תקופות) של סגריר בחיים תחת הצל הגדול והכבד של האיסלאם.

בכל התקופות האלה - ציון עמדה במרכז ההוויה היהודית במרוקו. הערגה לארץ ישראל מוצאת את ביטויה ביצירות הספרותיות בכלל, וזו של ההלכה בפרט.

הוא שנתקיים בנו ובכל עם ישראל באשר הם הנאמר : "הֹדוּ לַה' כִּי-טוֹב: כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.יֹאמְרוּ, גְּאוּלֵי ה' אֲשֶׁר גְּאָלָם, מִיַּד-צָר.  וּמֵאֲרָצוֹת, קִבְּצָם: מִמִּזְרָח וּמִמַּעֲרָב; מִצָּפוֹן וּמִיָּם" (תהילים קז, א-ג).

 רקע היסטורי של היהודים בארץ המג'רב 

אין בידנו נתונים מדויקים על מועד הגעתם של יהודים למרוקו. ובכלל  קשה מאוד לדלות פרטים רבים, שיהיו מוצקים דיים על מנת שיהוו מקור מהימן. זאת, על אף, המספר הגדול של רבנים וחכמים שהיו במרוקו, ותיעדו, אך במעט, יחסית, את יצירותהם. לכך יש מספר סיבות: חוסר אמצעים כלכליים להדפיס את אשר נכתב. אי קיומו של בית דפוס עברי במרוקו - הספרים הודפסו באיטליה (בעיקר בונציה וליוורנו), פולין, הולנד ואנגליה. הפרעות שהיו נחלתם של היהודים מעת לעת, דבר שהצריך ניידות בלתי פוסקת. הסיבה האחרונה הנה הבערות, כן, מה לעשות זו מכה קשה, אבל היא הייתה קיימת. ניתן ללמוד זאת מהמקרה המייצג הבא: מספרים על הרב "משה בן חמו" שחי בעיר סיפרו/ציפרו (נמצאת בקירבת העיר פאס, ומדרום מזרח לה) הוא כתב בימי חייו ספרים רבים, אשר לא הובאו לדפוס מסיבות כלכליות. אחרי מותו אשתו מסרה את כל הכתבים (כתבי היד!, השווים, כיום, הון) לגניזה, משום שלא ידעה ולא העריכה את החומרים המופלאים שהיו בידיה. כאשר נחשפו ונמצאו חלק מן הכתבים, מציין המחבר בכתב ידו "השם הטוב (כלומר הקב"ה) יכפר בעדי, וחבל על דאבדין", כלומר: וחבל  על מה שאבד (שטאל).

אף על פי כן, אפשר לומר בסיפוק רב שנשארו, לפחות, די עדויות שעל פיהן אפשר להעריך, לחקור, לשקלל את התעודות והחומרים, ולהביא לידיעתכם הקוראים והמתעניינים את הדברים קרוב ביותר למציאות שבהם הדברים נכתבו והתרחשו.

ישנם כתבי יד של חכמים שנשתמרו ע"י גדולי תורה, ספרים שהודפסו כמו "אור החיים" של רבי "חיים בן עטר", המהווה  "מעין" קובץ מאמרים ופרשנות על התורה. קיימים גם ספרים, מגילות ומכתבים של תיירים יהודיים ונוכריים אשר ביקרו במרוקו ופרסמו את רישמיהם. וכן תכתובות, תעודות, הסכמים ומסמכים נוספים של סוחרים יהודים אשר ניהלו מערכת יחסים עם עמיתים ב-חו"ל. כמו כן, נשתמרו ספרים וכתבי יד עתיקים שנרכשו ע"י ספריות יוקרתיות באנגליה, בגרמניה, בצרפת ובהולנד.

מסורות שונות מספרות, בכתב ובעל פה, על עמים שונים מכנען שהגיעו לחופי צפון אפריקה (הירשברג). יהודי הרי האטלס גורסים שאבותיהם הגיעו מארץ-ישראל לפני חורבן בית ראשון. בבית הכנסת העתיק של יהודי ג'רבה (בתוניס) מצויה אבן שיש לה ייחוס, עפ"י המסורת, לאחת מאבני בית המקדש שבנה המלך שלמה. האבן עפ"י מסורת זו הובאה עם הגולים מירושלים אחרי חורבן בית המקדש הראשון בשנת 486 לפני הספירה. בתלמוד ניתן למצוא רמזים נוספים: "להיכא אגלי להו? (לאן היגלה אותם?)  מר זוטרא אמר: לאפריקי"  (תלמוד בבלי) ועוד מובא "אחד מכם גולה לברבריה ואחד מכם גולה לסמטריא"  (מדרש רבה, שיר השירים). במנחות יש  אסמכתא  נוספת לישוב היהודי בצפון אפריקה "אמר רב יהודה אמר רב: מצור ועד קרטגיני (קרת החדשה) מכירין את ישראל" (מנחות).

בשלטון קרת החדשה (מאה 9 עד מאה 2 לפנה"ס)

 בשלטון קארתגו:

הישוב היהודי בצפון אפריקה הלך וגדל במאה השניה לפני הספירה  בימי שלטונה של קרתאגו. הם הגיעו כפליטים ולעתים כעבדים מארץ ישראל לצפון אפריקה, בעיקר בגלל  המצוקות בארץ (מלחמה, מאבק וקשיים כלכליים).

 תחת רומי (מאה 2 לפנה"ס עד המאה החמישית לספירה)

 בשנים שאחרי חורבן בית המקדש  השני. בשנת 70 לספירה, הגיעו יהודים כפליטים, כעבדים וכשבויים, שהוגלו ע"י הרומאים. תחת שלטון הנציבים הרומיים, הקהילות היהודיות בערים הראשיות, ובמיוחד אלה שמוגדרות כערי חוף, שגשגו  מאוד.

פלישת הוונדאלים (מהלך המאה ה-5):

הישוב היהודי הוסיף להתפתח, וביתר שאת, גם במימי שלטון הוונדאלים במאה החמישית לספירה. היהודים זכו לחסות, ונהנו מחופש דתי מוחלט. כמו כן החלה התארגנות קהילתית וזאת בגין תמיכתם ועזרתם של היהודים והברברים (יושבי ההרים) לוונדאלים במלחמתם ברומים (שרקי). אגב, יש אומרים שכאשר הוונדאלים כבשו את רומא וניצחו את הרומאים, הם נטלו עמם את כלי המקדש למקום שאין יודעים על קיומו עד היום.

 הביזנטים שבים למג'רב (המאה השישית)

בשנת 533 ממלכת רומי המזרחית (בירתה קונסטנטינופול, איסטנבול של היום) הנקראת ביזנטיון. הביזנטים כובשים מחדש את המ'גרב ומצרים את צעדי  היהודים. הם הנהיגו   כלפיהם אפלייה לרעה  ביחס לאוכלוסייה המקומית וניסו לכפות את הדת והתרבות הנוצרית גם על היהודים. לצערנו, אחדים אכן נשברו ואחרים נאלצו לברוח לאזורי ההרים והמדבר ולהטמע שם באוכלוסייה המקומית. הסיבה לכך הנה עזרתם של היהודים לוונדלים במלחמה עמם. בסוף תקופת שלטונם של הביזנטים הוקל מעט מצבם.

 היהודים תחת הגותים בספרד

בעת הזו שולטים הגותים בספרד אשר קיבלו עליהם את הדת הנוצרית. פחדם של היהודים עקב כך גרם לרבים לעזוב את ספרד. רבים מהם מצאו מקלט, שיקנה להם בטחון, אצל בני משפחה מחוץ לספרד, וכן בקרב הקהילות היהודיות במג'רב, בעיקר אלה שחיו בהרים (שלושת רכסי האטלס, ושרשרת הרי הריף) ובמדבר הסהרה.

זאת לדעת, כי בשלהי שלטון הגותים בספרד, היה ניסיון נועז מצד יהודי ספרד והמג'רב, לנסות ולהשתלט על חצי האי האיברי (וילאם אטקינסון).

דהייה המכונה "אל כאהינה", הברברים ומלחמתה בפולשים הערבים

בתקופה שקדמה לשלטון המוסלמי על המג'רב, הנותרים משבט חייבר (מחצי האי ערב) מצאו היהודים מקלט במג'רב. הם הביאו עימם סוסי מלחמה משובחים ומצאו מקלט בקרב היהודים יושבי ההרים (שם). מתקופה זו קיימות עדויות המצביעות על כך ששבטים ברברים שלמים נתגיירו ולחמו בפולשים המוסלמים. משנת 680 ועד שנת 705, המוסלמים בראשותו של "עוקבה אבן נאפיע", לחמו מלחמת חורמה בשבטים מן הדרום. הם החלו במסע כיבוש אל פנים המג’רב. הם וצבאם נתקלו בהתנגדות עזה של השבטים הברברים הרבים ושל היהודים ושרידי הביזנטים הנוצרים, שהתאחדו סביב הנהגתה של אשה ומנהיגה בשם דהייה. דהייה היתה מנהיגה של אחד השבטים היהודיים הגדולים באזור. היא נודעה בכינויה "אל כהינא" כלומר הכוהנת. היא עצמה עמדה בראש הצבא רכובה על סוסתה ועודדה את לוחמיה. המלחמה נמשכה כ-25 שנים, במהלכן היו לצבאה ניצחונות, ורק כאשר נתפצלו הכוחות וצבאה הלך וקטן, מאס החליף העבאסי במלחמה הנמשכת שנים רבות והחליט לשלוח 120,000 חיילים לצפון אפריקה על מנת למגר את המרד. "אל כהינא" צפתה את מפלתה, וכדי לא ליפול בשבי המוסלמים, התאבדה בקפיצה לבאר. את שני בניה היא מסרה לשבוי מוסלמי צעיר שגידלה אותו כבנה, בתקווה שיעשה עימם חסד, לפחות כמו שהיא עשתה עימו.  המערכה הוכרעה  בניצחון המוסלמים. עם שבירתם של השבטים הברברים החל השילטון הערבי/המוסלמי על מרוקו וממשיך עד היום.

הכיבוש הערבי המוסלמי

ב-622 עולה דת חדשה באזור של חצי האי ערב. "הנביא מוחמד" ומאמיניו מקרב השבטים הערביים משתלטים במעגלים על האזור כולו, כאשר מדינה ומכה במרכז. בהנהגת מוחמד ויורשיו יצאו הערבים למסע כיבושים. הם כבשו שטחים עצומים, הפילו ממלכות אדירות והביסו בעיקר, את הביזנטים. כבשו גם את ארץ ישראל, מצרים ולוב. בשנת 670 הם כובשים את קרת החדשה (קרתאגו, בתוניס של היום)  והסבו את שמה לקראווין (הרביעית בקדושתה לאיסלאם, אחרי מכה, מדינה וירושלים) עם הכיבוש הערבי  של האזור שכונה על ידם "אל מג’רב אל אקצה" כלומר, קצה המערב (המקום המערבי ביותר תחת שלטונם) הגיעה הממלכה הערבית העצומה לשיא מבחינת טריטוריאלית: מפרס במזרח ועד צפון אפריקה וספרד בשנת 710 במערב (אותה כבש המצביא הערבי "טאריק", אשר מצוק ג'ברלטר נקרא על שמו).

בגלל השתתפותם של חלק מהיהודים במלחמה נגד הכובש המוסלמי היו נסיונות נקם. כך למשל, בעיר ביזרטה שליד קרתאגו היה מפקד יהודי שפיקד על מבצר החולש על העיר, המוסלמים ניצחו ובתגובה לסיוע של היהודים נקבע כי יום השוק בעיר יהיה מעתה והלאה ביום השבת. עם הזמן התושבים היהודים היו לבני חסות וחוייבו במס גולגלת, ניתנה להם הזכות להתיישב בערים החדשות, ותמורת המס התחייבו השלטונות לשמור על חיי היהודים ורכושם, וכן לאפשר להם לחיות לפי דתם ומנהגיהם (שם).

בתקופת שלטון האידרסים

"אידריס הראשון" שמרד בחליף וברח למרוקו, ייסד כאן "ממלכה" איסלמית חדשה. הוא נעזר בשבטים הברברים והקים צבא גדול, שהדף את נסיונות צבא החליף לכבוש את האזור. כאשר לא עלה בידי החליף להביס את אידריס בשדה הקרב, הוא שתל סוכן שמצליח להרעילו. בתקופה זו, סבלו היהודים משום שאידריס טען שהיהודים סייעו לח'ליף. הוא הכביד במיסים, והגדיל לעשות כאשר היהודים נדרשו למסור 24 נערות מדי שנה לבית הנשים שלו. בתקופתו ברחו רבים מהיהודים להרים ולאזור תוניס, שם שלט החליף.

בתקופת בנו "אידריס השני" שהחלה  בשלהי המאה  ה-8. אפשר לכנותה כתקופת הזוהר של יהודי מרוקו. הוא אפשר ליהודים לחיות בשלווה, הקהילות התאוששו ואיפשר גם הגירה של יהודים מבחוץ. הוא  אף איפשר להם להתישב בפאס, בירתו, וכך נהייתה העיר בראשית דרכה, ברובה יהודית. ברבות השנים היה לה משקל  עצום בפיתוח התרבות והשירה, הבלשנות, המסורת, הפרשנות והמחקר של התורה והגמרא. הוקמו בה ישיבות ותלמודי תורה רבים. בפאס  חיו, ישבו ופעלו מגדולי היהודים בכל הזמנים. (לא בהכרח בתקופת "אידריס השני") : הרמב"ם, ר' חיים בן עטר בעל אור החיים הקדוש, אחיו ר' יהודה בן עטר, ר' שלמה בן יהודה, הרי"ף ר' יצחק אלפאסי (מפאס) אליו היו פונים בשאלות, בענינא דיומא ובסוגיות הלכתיות, מכל רחבי העולם היהודי. הוא חיבר פירוש לתלמוד שעיקרו הקלה משמעותית על הלומד. החיבור היה כל כך מושלם שהחלו לכנותו "התלמוד הקטן" הבלשנים: ר'יהודה בן קורייש, ר' דונש בן לבראט, ר' יהודה אבן חיוג'.

בתקופה זו קמו קהילות גדולות נוספות: סיג'למאסה, מקנאס, סאלי וישובים קטנים בעמק  הסוס והדראע  שבדרום. תחת שלטונו של "אידריס השני" נהנו  היהודים מחופש פולחן דתי וממצב  כלכלי טוב. כמו כן, לאורך תקופת שלטונו פרחו הקהילות, ויהודי מרוקו קיימו קשר הדוק בינהן ועם הקהילות היהודיות בעולם, בעיקר עם יהודי בבל.

פריחה תרבותית, כלכלית ודתית זו תמה מאחר וחלו תמורות בממלכה האידריסית, והיורשים לא הצליחו להחזיק את הממלכה כמו המייסדים הראשונים. התוצאה היתה שגם היהודים החלו ניזוקים ומעמדם בחברה ובקרב האוכלוסיה-פחת. השלטון עבר לראשי  השבטים, כל מנהיג באזורו.

האמיר של  "בני איפראן" ושלטון השבטים הברברים

במחצית הראשונה של המאה ה-11, בשנת 1032, פאס נכנעת לצבא האמיר של "בני איפראן" תושבים רבים נהרגים ובהם כ-6,000 יהודים. העיר נבזזת ונהרסת, ובכלל זה ה"מלאח" (רובע היהודים) ולוקח עשרות שנים על מנת לשקמה.

במהלך 70 השנים הבאות השתנה מצב היהודים במרוקו לרעה: רבים היגרו לספרד השכנה, שבה השלטון המוסלמי (תחת חסות החליף) היה סובלני לעם הספר. ההגירה היא תוצאה כנראה, של עומס המיסים והצרה של החיים היהודיים.

תחת האימפריה המורבידית (המורביטון)

עם עליית השושלת המורבידית בשנת 1061, בהנהגת "יוסוף אבן תשפין", בימיו חזר השקט לשרור במג'רב והוא ליכד את השבטים כולם תחת מנהיגותו. בעת הזו רווח מעט ליהודים וחלקם אף התגייס לצבא על מנת לסייע במלחמה נגד הנוצרים בספרד. הם היו שותפים למפעלי הבניה והעשיה הרבים. הקהילות החרבות שוקמו ואורגנו מחדש, המסחר שב ופרח, והשיירות שהיו מקור הכנסה חשוב שבו לפעול בקוים שבין ערי החוף לעיירות שבהרים ולנאות המדבר.

לכל דבר טוב יש כנראה סוף, ואומנם, בסוף תקופת שלטונו בשנת 1106 הוא "מגלה" שיש פאסק של הנביא "מוחמד", שבו הוא מתנה עם היהודים תנאי שבו הם רשאים להחזיק בדתם עוד 500 שנים אלא אם יבוא המשיח. כמובן שהכל משתנה, התקופה שקצב הנביא נסתיימה בדיוק עכשיו, והמשיח לא בא, לפיכך על כל היהודים לעבור לדת האיסלאם (עפ"י לוח השנה של ההיג'רה מתחילה הספירה בשנת 622, היות והשנה המוסלמית היא בת 354 ימים ולא 365 ימים הרי ששנת 1106 הנה בדיוק 500 שנים מהפאסק האמור). הגזירה חלפה מאחר ש"יוסוף אבן תישפין" מת באותה שנה ושרי יורשיו זכו בשוחד נדיב.

שלטון האל מווחידון

השתלטות האל מווחידון על מרוקו במחצית המאה ה-12 הביאה לשמד, הרס, חורבן, אבדון ודילדול. הבלשן "אברהם אבן עזרא" מנה 23 קהילות שחרבו.  רבים נהרגו על קידוש השם. רק בעמק הדראע, המקורות מצביעים על 17,000 יהודים שנהרגו במהלך יום השבת - על ידי הצבאות המוסלמיים בגלל תרמית. הם הוזמנו לחתימה על חוזה שלום והגיעו חשופים. כאן חיכתה להם הפתעה. המוסלמים, שהסתירו את נשקם, חשפו אותם עתה וערכו ביהודים טבח נורא. הנותרים אולצו להמיר את דתם, אחרים המירו דתם למראית עין (שם). על מנת לחזק את רוח היהודים, ובעיקר את רוחם של אלה שנאלצו לקבל על עצמם את מרות האיסלאם פרסם הרמב"ם, שישב באותה עת בפאס, את "איגרת השמד" (כתשובה לחכם יהודי אחר שטען שכל יהודי הממיר דתו, אפילו למראית עין אין לו חלק לעולם הבא) על מנת לסייע ליהודים שקיוו בבוא העת לשוב אל חיק היהדות. באיגרת מוכיח הרמב"ם על פי ראיות  ומבואות מן המקורות כי אנשים אלה, המתאסלמים למראית עין,  לא יצאו ממסגרת היהדות. עם זאת המליץ בפניהם להגר ולא להישאר  במקומם.

בפעם הראשונה הוקמו רובעים מיוחדים ליהודים והונהג עבורם אות קלון. זה קורה בפעם הראשונה תחת שלטון כביכול מרכזי, מסודר וחזק. השמד לא היה נחלת הישובים בהרים ובנאות המדבר. היהודים בכל הישובים העירוניים אולצו אף הם להתאסלם, ואחת דינם אם יסרבו -  גירוש מן הארץ או מיתה. רבים ברחו לספרד, לאיטליה ולאירופה. אחרים הסתתרו בהרים עד יחלוף זעם. גזירות אלה חלו גם על האנוסים. היהודים היו שעיר לעזאזל בשנות בצורת ורעב ובעת חילופי שושלות  ומרידת שבטים, אך עתה, השמד מתבצע על ידי שלטון מרכזי.

בין הרבים (בשנת 1160 לערך) שמסרו את נפשם על קידוש השם היה ר' "יהודה הכהן אבן שושן" רבה הראשי של פאס וממוריו של הרמב"ם (שם). הרמב"ם עצמו גם היה מטרה לשלטונות בגלל "איגרת השמד" שפירסם בענין האנוסים וכן הויכוחים שניהל עם המוסלמים בעינינים תיאולוגיים. לכן נאלץ להגר למצרים בעזרת ידידו המשורר הערבי "אבו אל ערב אבן מישא".

ר' אברהם אבן עזרא - מגדולי הרבנים והמשוררים של ספרד כתב קינה על התקופה הקשה שעוברת על היהודים במרוקו :

"אהה, ירד עלי ספרד רע מן השמים וספוד רב, על מערב (מרוקו) לזאת רפו ידים… עיר מלוכה הנבוכה, מראקש המיוחסה על יקרים מדוקרים עין אויב לא חסה, אהה אפאס מיום נתנו למשיסה ואין חוסן קבל תלמסאן (חבל תפיללת בדרום, שאנו מכירים) והדרה נמסה. וקול ארים סאוטה (בצפונה של מרוקו - מוחכרת היום לספרד) ומקנאסה (מקנאס), כסות אקרעה על עמק דראעא (בדרום של מרוקו) אשר לפנים נתפשה, וביום שבת, בן עם בת דמם כמים".

עברו כשלושים שנה, ובימי  השולטן "יוסוף יעקוב אל מנצור" (המנצח/הכובש) 1199- 1184 שפר מעט מצבם של היהודים, הוא מכיר בכך שיש לאפשר חופש דתי ליהודים ולכן הותר להם להתיישב במרוקו כולה. יחד עם זאת דרש מהם להתלבש ב"לבוש אחיד". הרדיפות אומנם פסקו, אך המיסים הכבדים חודשו והמשואה שהיתה קיימת עד לתחילת שלטון האלמווחידון - החלה לפעול שוב.

היהודים בתקופת שלטון "בני מרין"

בימי בני מרין  1269-1464 הוטב מצב היהודים. הוקמו שכונות יהודיות חדשות ב"מלאח" להגנתם, והחיים היהודיים שבו לאיתנם:  הוקמו בתי כנסת, בתי מדרש, מקוואות ומוסדות נוספים וחכמים החלו ללמד בישיבות באין מפריע. כן פעלו היהודים  בשירותם של בני השושלת כמתורגמנים, הודות לבקיאותם בשפות שימשו כמקשרים בין הנוצרים לשלטון המוסלמי. בנוסף, הם שימשו כמוכסים ושגרירים, מילאו תפקיד חשוב במסחר בין אירופה לצפון  אפריקה, בהיות חלק מהם סוחרים, הם יבאו ויצאו סחורות בין מרוקו לאירופה והמזרח התיכון (שם). בשלהי תקופת שילטונם חל כירסום ניכר בשילטון המרכזי והחלו מלחמות פנימיות. הממלכה התפלגה לשלשה חלקים עם מרכזים בפאס, מראקש וסיג'ילמסה בבתפיללת. כולם נלחמו בכולם וביחד נגד האויבים מבחוץ. נגד אלג'ריה במזרח שמנסה לכבוש שטחים ומנצלת את חולשת השלטון המרכזי ונגד הנוצרים המשתלטים במהירות על מאחזים בחופי מרוקו.

שלטון בני  ווטאס

ב-1420 תופס את השילטון "אבו זכריה יחיא" ממשפ' בני וטאס. הווטאסים להלכה שולטים בממלכה, אך למעשה רק בשנת 1465 השילטון מלא. ב- 45 שנות שילטונם הייתה התעוררות לאומית ודתית גדולה, בעיקר בגלל  ההתקפות וההשתלטות של הספרדים והפורטוגזים על ערי החוף בים התיכון ובאוקיינוס האטלנטי. לבסוף, כתוצאה מהלחצים מבית ומחוץ וצימצומה של הממלכה נפלה השושלת. ליהודים בתקופתם היתה תחושה של המשכיות עם תקופת שלטונם של שושלת "בני מרין". עם זאת, בגלל החלשות הממלכה הערבית בגרנדה, החלה בתקופתם של "בני ווטאס" הגירה מבוקרת של יהודים מספרד שהשלטונות במרוקו היו חפצים שיבואו, וזאת מפאת היותם משכילים ודוברי שפות ובעלי ממון שבעתיד אפשר יהיה לגבות מהם מיסים.

"מלאח"

 ה"מלאח" מופיע במכתבים יהודיים משנת 1541. שם זה שתחילתו ציון מקום מוגדר הפך מאז המאה ה- 16 שם נרדף ל- juderia הספרדית, ל- juifverie הצרפתית. מקום שבו היהודים גרים.

ארבע גרסאות שונות למקור השם

1. היהודים בזמן העתיק קנו מונופול מהמלך למכירת המלח והיו מספקים את המלח לכל יושבי הערים. מוכר המלח בערבית נקרא  "אלמלח" ועל שמו נקרא הרובע היהודי.

2. היהודים היו מולחים ראשי ההרוגים במלחמה (שהביא המלך מאויביו) ותולים אותם על שיני מגדל גבוה בעיר, נועד להטיל אימה על המורדים. והמולח (מבצע הפעולה) נקרא בערבית "אלמלח". על שם מלאכה בזויה זו, קראו הישמעאלים כגנאי לרחוב היהודי.

3. אומרים ש"מלאח" בערבית עתיקה פירושו "מושלך", והוא שם גנאי להורות שרחוב היהודים מושלך כדבר שאין בו חפץ.

4. בערבית "אלמא לאח" פירושו "המים השליך", אולי על שם גולי ספרד שבאו ממדינת הים וקוראים להם בשמות גנאי, בלשון השלכה, כמו וישליכם אל ארץ אחרת.

תולדות ה"מלאח"

באירופה מקובלת המגמה להרחקתם של היהודים, הפרדתם והבדלתם בשכונות נפרדות מכוח צו או הוראה של שליט, זאת על מנת למנוע השפלה אפשרית של היהודים על הנוצרים, ו/או לתת ביטוי לבוז וליחס המשפיל שרחשו הנוצרים לעדה זו של "רוצחי האל" שאין להשמידם רק משום היותם "עדי אמונה" (Testes Fidei). ריכוזים וולונטרים אלה של קהילות יהודים שלמות נודעו בשם גטו (אחרי 1516), הגיטאות היו מוקפים על פי רוב חומה וקבועים בה שערים (גטו ונציה 1516 פדובה 1603). שערי הישוב נסגרו בלילות דרך קבע, ואף במאורעות מיוחדים לנוצרים מחשש לפרעות.

בספרד הנוצרית שלא באירופה, היבדלותם של היהודים בשכונה נפרדת לא רק שנתקבלה בהבנה, אלא נתבקשה לפעמים מהשליט ע"י היהודים עצמם, שראו ברכוזם יתרון מכמה סיבות:

 * ביטחון בחיים מאחורי חומה בצורה.

* אפשרות  ויכולת  לקיים  חיי דת  יהודיים, טובים ונוחים יותר בריכוזים גדולים של יהודים המאפשרים קיום מוסדות דת, הספקת שירותים דתיים, שחיטה כשרה, קיום חגים יהודיים ללא חשש להפרעה ושמירת השבת לפי אורח החיים היהודי.

לנוצרים מנקודת ראותם היה משום קלון בעצם ריכוזם של היהודים בשכונות נפרדות.לא כן נראו פני הדברים במדינות המוסלמיות.

המוסלמים חששו פחות מהנוצרים מאפשרות השפעתם של היהודים על המאמינים המוסלמים, על כן אפשרו להם מגורים מעורבים, לפעמים אף עודדו זאת במחשבה, כי בדרך זו יקרבום אל האמונה המוסלמית. תחת שלטון האיסלאם (שלא כמו באירופה), לא ראו היהודים צורך לגור בשכונות נפרדות וזאת לא רק משום שהשלטונות לא דחפום לכך, אלא גם משום הקרבה והמכנה המשותף שבין יהודים ומוסלמים; אמונה מונותאיסטית, אורח החיים, הלכי מחשבה ועקרונות דתיים (בין נוצרים ליהודים קיים הבדל גדול מאד בהשקפה). בין האיסלם ליהדות קיים גם דמיון במנהגי המילה, במאכלות אסורים, באיסור לצלם, מקור שמי משותף. קווי הדמיון בין שני העמים הנראים לעיל גם בלבושם, בלשונם ובמנהגיהם הקלו על שכנותם ומעולם לא דחו אותה היהודים מרצונם הם.

במרוקו, כאשר נוצרו שכונות נבדלות אלה, ראו בהם היהודים משום גזירה רעה. לגטו -"מלאח" נכנסו היהודים במרוקו לא מרצון אלא מאונס, או מכוח צווים מלכותיים שכפו עליהם השולטנים, וזאת מטעמים של הגנה.כאשר הקימו השולטנים את ה"מלאח" הראשון בפאס (1438) מטרתם היתה מתן מחסה ליהודים שלהם מהתפרצויות אלימות מצד אספסוף.

במכנאס משנוסד ה"מלאח" (1682) לפי המתואר נתן ליהודים נוחיות יותר ממה שזכו לו המאורים עצמם. ה"מלאח" הראשון שבמרוקו, שהיה יחיד תקופה ארוכה, היה בעיר פאס. תחילתו בפוגרום שאירע ברובע היהודי. השולטן התערב והשיב את הסדר על כנו ואף העביר את היהודים לשכונה החדשה הסמוכה אל מגרש הארמון. עפ"י ההשערה, היה זה בשנת 1438. במכנאס ב- 1682, ואילו בתיטואן, סלא רבאט ומוגדר ב- 1805-1808.

תאור ה"מלאח"

ה"מלאח", מקום משכן היהודים, בנוי חומה חזקה סביבו ולה שני שערים. האחד ממערב, כמין קשת ולה דלתיים ובריח חזקים מאד, והשני ממזרח אף הוא בנוי בצורת כיפה ושני שערים ובריחים לו. משם מוביל לרחוב גדול מלא חנויות ורפתות, בתי אבן ופחמים ועצים, ובתים ועליות לדירות, ושם היו מוכרים בשר ודגים וכל מיני ירקות.

בצידו – יש בית סוהר קטן, שם הרבנים אוסרים את החוטאים נגד הדת עפ"י אישור הממשלה ובידיעתה. שני שומרים ישמעאלים שמרו עליו בתורנות. בידיהם היה צו המושל לקיים דברי הרבנים לאסור ולהתיר. ליד בית המעצר שש חנויות של מוכרי תבלינים ובשמים (אלעטטארין).

לא רחוק משם סמטה קטנה ושמה "דראב אל עניים" (רחוב העניים) כי בסופה חצר גדולה, וגרים בה הרבה עניים, הבתים בחצר זו שמשו את עניי העיר למגורים, לשם הובאו ארוחות חמות לנצרכים מבתי התמחוי, מדי יום. בסמטה זו נמצא גם בית הבד לעיבוד שעווה. בסמוך לה, 4 חנויות מוכרי דגים ולידם "רחוב אלברג'א" (ברג'א = מגדל), על שם מגדל גדול שהיה בנוי שם לפני שנים רבות ושימש לשמירת העיר.

ברחוב זה הרבה חצרות, וסמוך לו שורה של חנויות: מוכרי פירות, ירקות, קצבים, ספרים, ובסמוך להם מקווה טהרה של ה"מלאח" (אלמעד'ה).

לידם שתי חנויות מוכרי קמח "דקקין" אח"כ דראב אלחכם (רחוב החכם) ע"ש ר' יעקב ברדוגו בן ר' יקותיאל ברדוגו החכם, לידו דראב אלכררזין (סנדלרים) אח"כ דראב אלגנדור (רח' הגיבור), דראב בן עטאר, דראב אל המערה (ע"ש בית קברות שנמצא בתחומו, מערה בפי יהודי מרוקו = בית קברות), דראב אלמטר (ממגרות חיטים). נראה כי לפנים השתמשו במרתפים הרבים המצויים בתוך המבנים והבתים לאחסון תבואה, ומכאן שמו.

מצד מערב, סמוך לשער הכניסה, חנויות מוכרי תבלינים ופירות, וסמוך להם  פונדק מלא אורוות לסוסים, פרדים וחמורים: לידם שוב חנויות מוכרי דגים בשר וירקות ושם המקום "דראב אלכדרין" (רח' מוכרי ירקות).

סמוך לו סמטת "אסקקייא" (שוקת מים) על שום שוקת המים שעמדה במרכז הרחבה וממנה שאבו מים זורמים לשתיה (יצוין כי ברוב הבתים ב"מלאח" לא זרמו מים בצינורות, אלא בבתים ספורים, ובתים רבים ניזונו מבורות מים שנמצאו בתחומם). ליד רחבה זו, משטח גדול ורחב שבו התרכזו מוכרי גרעינים, קליות, עוגות וכו' "גרא דסוק", ובסמוך לה דראב אלגזזרין (רח' הקצבים) על שום רכוז חנויות הקצבים (יצויין, כי חנויות הקצבים אף לא אחת מהן הייתה מצוידת במתקן לקירור או שימור בשר, ובהעדר תנאי קירור השחיטה נעשתה לפי מידת הצריכה היומית שלא יותירו למחרת פן יתקלקל).

אח"כ סמטת ר' שלום לעזימי, ולידו דראב בררימא שבסופו שער שהוביל מהשכונה היהודית לשכונה המוסלמית "בררימה". ליד זה, רחוב שבו שכן בית המטבחיים, שמו "דראב אל גרנה", ולידו רחוב צר "דראב אטוב". במרכז ה"מלאח" הישן רחבה יחסית ששמשה מקום מפגש וטיול לילי בערבי שבתות לאחר הסעודה, במוצ"ש, ובעיקר בלילות הקיץ החמים ושמה "גרה דסוק", מעין טיילת או "פיאצה".

מקום נוסף אשר שימש את יהודי ה"מלאח" הישן לטיוליהם היה "עורק התחבורה הראשי" שחיבר את העיר החדשה לאזור מוסלמי הקרוי "סידי סעיד" – Sidi Said. מפי מסרנים שמעתי על מנהג נפסד של נהגי האוטובוסים הערבים, שהתנכלו ליהודים המטילים ודחפום או אלצום לרדת לשולי הכביש, בכוונה תחילה, והעלו אבק לעפש את בגדיהם, בגדי החג או השבת לקלקל הנאתם. אף ב"מלאח" החדש שימש עורק התחבורה הראשי אשר כינויו בפי היהודים "רחוב ירושלים" כמעין טיילת, ובפי היהודים  "Boulevard". בימות החג, בערבי שבת ממוצ"ש מלאו רחובות אלו בהמוני אדם משום המנהג לצאת ולטייל ובעיקר "לראות ולהיראות".

בינות לשער המזרחי והמערבי, סמוך לקיר החומה הגובל עם ה"מלאח", רחבה גדולה, (שדה בור) ששימש מדי פעם לירידים ותערוכות ולממכר מרכולות שונות בעיקר בערבי חג וימי חמישי (לקראת שבת) ושמו "פלסה" במובן "רחבה" אך ללא חנויות, ללא רציף ומדרכות, סתם חלקת בור (ואף לא מישורית).

פרוט זה של סמטאות ה"מלאח" ורחובותיו מתאר נאמנה את מבנה השכונה היהודית "מלאח" שמרכיביה ומאפייניה: הצפיפות, סמטאות צרות ומפותלות, רחובות לא סלולים מרוצפים אבן חלקלקה, חנויות זעירות לממכר כל מצרכי המזון, הלבוש, צרכי סידקית, ספרים, ובעלי מלאכה למיניהם. 

חלק הרחובות נשאו שמות בעלי המלאכה, או אפיון מקצועות מסוימים שבריכוזים נמצאו בתחומו כגון: רח' הירקנים "כדררין" רכוז חנויות הירקות, רח' הקצבים "גזזראין" ריכוז חנויות קצבים. רחובות אחרים נשאו שמות רבנים "אנשי שם" או שמות מבנים בעלי חשיבות לכלל היהודים ב"מלאח": כגון רח' מקווה הטהרה (מעדה) או בית המטבחיים (אל גרנה). וכאמור לא נפקד מקומם של בתי הכנסת - 19 במספר, עובדה המצביעה על אופיה הרוחני של קהילת מקנאס. לא בכדי כינה אותה ר' יוסף משאש "פאר כל ערי המערב לתורה, וליראת השם".

הבתים (בתי חצרים) אכלסו עפ"י רוב משפחות מספר, ותנאי הדיור והאוורור בהם היו קשים. בקומות הקרקע לא היו חלונות, האור והאוויר חדרו רק דרך הדלת. במקומות מעטים גרו אנשים במרתפים אפלים שהירידה אליהם במדרגות מספר מתחת לפני האדמה.

במרכז כל בית דירות שכזה, חצר גדולה מרובעת, מלבנית ורחבה, לעיתים מקורה לעיתים לא, לשמוש כל הדיירים, ובצידה חדרי המגורים- חדר או יותר למשפחה, בור המים והשירותים בדרך כלל שמשו את כל דיירי הבית בקומה. חדר השירותים  שימש בין היתר גם פינה לרחצה, בהעדר מקום אחר, לתכלית זו שימשה גם פינה במטבח.

יצוין כי שיטה זו של בתי חצרים בתוככי ה"מלאח" היא פונקציה של המחסור בשטח לבנייה, ומכאן הצפיפות וכל הנובע מכך. לרווחה מסוימת הגיעו יהודי ה"מלאח" בעלי האמצעים משנרכש שטח ה"מלאח" החדש בשנת 1925, מידי גוי בשם Mass ("מלאח" אג'דיד).

מצב זה של צפיפות חייב הערכות מיוחדת והתאמת אורח חיים לכל הדיירים בני הבית. נקבעו ימים תורנים לכביסה על פי תור פנימי לכל משפחה, שכן גג הבית שבו נקבעו מתקני התליה לכבסים לא יכול לשאת את כבסי כל הדיירים בו זמנית אלא של משפחה אחת או שתיים. כנ"ל נקבעו כללים לגבי ניצול ושימוש נכון של מי הבורות בכל בית, למען לא ירד מפלס המים כתוצאה משימוש יתר.

ב"מלאח" יכול היה יהודי למצוא את כל צרכיו הרוחניים והחומריים, בלי לצאת מתחומיו אלא לצרכי פרנסה בלבד.

היהודים תחת "המורים" המוסלמים  בספרד 

באותם הימים, חצי האי האיברי והמג'רב, היו יחידה היסטריוגרפית אחת. זאת משום שלטונם רב השנים של "המורים" המוסלמים באזור זה של העולם מחד, ומעורובותם של ההודים בסיכסוך רב השנים - נמשך למעלה מ- 750 שנים, בין הנוצרים והמוסלמים בספרד, וכן התוצאות הקשות שהיו לעם היהודי בסיומו של השלטון המוסלמי על ספרד - הגירוש מבית, מנחלה, מסביבה, ממקום, מחברה, מארץ, מספרד (1492) ומפורטוגל (1517 לערך), ופיזורם בכל העולם הקיים, ובעיקר למג'רב ולרחבי האימפריה העותמנית.

היהודים תחת שלטון הספרדים והפורטוגזים, בערי החוף של מרוקו, במאות ה-15, ה-16 וה-17 

בשנת 1450 לערך השלימו הנוצרים הספרדים את כיבושה מחדש של ספרד מידי המוסלמים, למעט החלק הדרומי של חבל אנדלוסיה, בעיקר גרנדה שנכבשה רק בשנת 1492. עתה התפנו הספרדים וגם הפורטוגזים לתפוס עמדות מפתח בחופי אפריקה בכלל, ובצפונה  של היבשת בפרט, על מנת להקים תחנות חוף שיגנו ויסייעו לאניות האיבריות השטות לשווקים במזרח ובעיקר להודו (יש לזכור שבאותה עת תעלת סואץ לא היתה קיימת).

האזורים והערים שנכבשו על מנת להקים בהן את התחנות היו באזורי החוף. בים התיכון: טנג'יר, מלליה וסאוטה. באוקיינוס האטלנטי: לערייש, מאזגון (אל ג'דידה), סאפי, מוגאדור (איסווירה) ואגדיר. הם גם מייסדים את קזבלנקה (דאר אל ביידה) בתקופה מאוחרת יותר (1575). 

בתחנות שרתו חיילים, שהגנו עליהן, וגם עובדים שביצעו עבודות לאחזקת המבנים ונתנו שרותים נוספים. בין אותם עובדים היו גם לא מעט יהודים. היהודים התקבלו לעבודה בגלל  שהיו דוברים מס' שפות, היו נאמנים ישרים ולויאליים למעסיקהם הספרדים והפורטוגזים. כמו כן, בזמן היותם בתחנות הם החלו להתמחות בנושאים כגון, סחר חוץ ופנים והחלו לסחור במג'רב ומחוצה לו. עד כדי כך הם היו בקיאים במסחר, שהספרדים והפורטגזים השלימו עם העובדה שבשבת הפעילות יורדת  ל-50% תפוקה מאשר יום ממוצע.

אם תבקרו בעיר הפורטוגזית מאזגון (אל ג'דידה) כ-100 ק"מ מדרום לקזה, תמצאו מבנה בתוך הנמל, במקום מרכזי מאוד, ששימש בתקופה ההיא כבית כנסת. עד היום ניכרים במבנה סימנים המעידים על עברו.

בשנת 1492, לאחר גירוש ספרד, הגיעו יהודים רבים למרוקו והתיישבו בה. כדי למשוך את ליבם, ניתנו להם הקלות במסים. במהרה תפסו יהודים אלה תפקידים מרכזיים בתחום מדיניות החוץ וסחר החוץ של מרוקו. עם זאת, שילובם בקרב יהודי מרוקו נתקל בקשיים ובבעיות לא מעטות. היו הבדלי תרבויות, היהודים  בספרד הושפעו רבות מהנוצרים בספרד. לעומתם הושפעו היהודים במג'רב מהערבים במרוקו.  היו גם הבדלי מסורת ומנהגים, הבדלים בנוסח התפילה. כמו כן, זכויות היתר שקיבלו יהודי ספרד, שכונו המגורשים, גרמו לקנאה מצד התושבים הותיקים שכונו התושבים. אך באופן כללי השפיעו יהודי ספרד לטובה על התפתחות הקהילות היהודיות במרוקו. מצבם הרוחני של יהודי מרוקו היה ירוד מאוד בעת הזו (אחרי התקופה הקשה שעברו עם שלטון המווחדין), והנה באים המגורשים שברובם היו משכילים ובעלי עמדה ומעט ממון, תופסים עמדות מפתח בשלטון ובקהילה. הדבר כאמור הביא למחלוקות בין התושבים והמגורשים. בחלוף השנים הסתבר, שהאינטראקציה בין שתי העדות היתה המפתח להישרדותם של היהודים, התפתחותם ודבקותם במורשת ישראל. 

 היהודים תחת שלטון "הסעידים"

הנוצרים שמבססים את אחיזתם בערי החוף של מרוקו, היו עתה הקורבן של דרשות כוהני הדת במסגדים, והמאיץ להקמת השושלת החדשה "שושלת בני סעד". המרבוטים המוסלמים (קדושים) בזאויות (בתי מדרש) הטיפו למלחמת קודש במלך הקיים מ"בני ווטאס" ובנוצרים שהרחיבו את אחיזתם בערי החוף של מרוקו, והם אלה שגרשו את המוסלמים מספרד, ועכשיו אולי יגרשו גם אותנו (המוסלמים) מהמג'רב. דרשותיהם מצאו אוזן קשבת אצל המוסלמים בכלל ואצל שבט בני סעד בפרט. לשבט היה ייחוס לנביא ומכאן עיקר כוחם. היו להם שאיפות להשתלט על מרוקו. ואומנם אבי המשפ' הלך לשאול את דעתו של  אחד, בשם "מסעוד מצליח בן גואשאש", יהודי שהיה ידוע כ"מגיד עתידות". הוא  "ניבא" שבקרוב יצליח השבט לכבוש את טאזה   מבני מרין. הניבוי יצר "בעיה": היו בעת ההיא שתי ערים שנקראו בשם זה! ולאיזו מהן הוא התכוון. מה עשה? לשאול שוב את מסעוד הוא לא רצה. לכן הוא הורה לכבוש את שתי הערים, וכך אומנם עשו וכבשו את הערים בעלות השם הזהה. 40 שנה עברו עד שהצליחה השושלת לגבור על שושלת "בני ווטאס" ולהנהיג את מרוקו (1550).

בתקופת שלטונם של "הסעידים" נערך קרב שלושת המלכים, שבו נהרגו ביום אחד: מלך פורטוגל  "סבסטיאן" ושני מלכים מבני סעד, הטוענים לכתר "עבד אל מליך" ו"מוחמד". שניים נהרגו בקרב הגדול, שהתרחש ליד קסר  אל ארבעה, והשלישי "מוחמד", שנוכח תוצאות הקרב הבין שהוא לא יחזור לשלטון (משום שהוא נתמך בידי הפורטוגזים שהובסו) הטביע את עצמו (1578).

מצבם של היהודים בתקופת שלטונם של "הסעידים", היה טוב בהרבה מאשר בתקופת שלטון המווחדין, אבל כתוצאה ממלחמות בתוך המשפחה, והמלחמות נגד הספרדים, ובעיקר הפורטוגזים, נאלצו היהודים לשלם מיסים גבוהים,לפעמים לכל המחנות הלוחמים. בלבם הם תמכו במולאי "עבד אל מליק" משום שהם חששו משלטון פורטוגזי ישיר (שמא תחזור תופעת הגירוש. הפורטוגזים גרשו את היהודים מארצם כ25- שנים אחרי גרוש ספרד), וממולאי "מוחמד " שנתמך על ידם.

פורים של הנוצרים

סיום המלחמה, ומותם של שלושת המלכים ביום אחד, נראה בעיני היהודים בעת ההיא כ"נס" ועל כן נקבע יום מותם בקרב, ב' לחודש אלול שנת ה' אלפים ו-של"ח שהוא 1578 למינינם כיום " פורים שני". תאור של המאורעות בעת ההיא בעיר פאס אפשר למצוא במכתבו של ר' "שמואל אבן דנאן" (השני): "ובאותו יום מתו שלושה מלכים אחד (מליק) שהביאוהו לכאן (לפאס) וקברוהו, והשני (מוחמד) שהטביע עצמו, ועשה לו המלך מולאי "עבאס אחמד" (הדוד) שעלה במקום המלך המת. ביזיון גדול : הפשיט עורו מעל בשרו, מילאהו בתבן ושלחו לכל ארצות המערב (ערי הממלכה) לראותו, לפי שהיו אומרים תומכיו שעודנו קיים. וגם מלך ליזבואה (ליסבון) שאבשטיין (סבסטיאן) מת בקרב הזה. והיתה המלחמה חזקה עד מאוד, בשנת ה-של"ח יום שני באלול, ולכן נתקבצו חכמים וקיבלו עליהם ועל זרעם לעשות פורים ומתנות לאביונים משם ואילך".

כאמור, המלך שירש את המלך שמת בקרב הוא מולאי "עבאס מוחמד" המכונה המלך המוזהב. מרוקו בתקופתו נהנתה משלטון יציב, כפי שלא ידעה הרבה מאוד שנים: הוא כונן קשרים עם האימפריה העותמנית, ובכך ניטרל אותם בהתערבות בעינייני מרוקו. בעקבות החלשותם של הפורטוגזים, והפסדם של הספרדים לאנגלים בקרב הידוע כ "קרב הארמדה" (1588), הוא אזר אומץ וכבש מידי הספרדים את ארזילה מחדש. בתקופתו מרוקו הגיעה לשטח הגדול ביותר שהיא החזיקה מעולם. גבולה הדרומי הגיע עד מאלי! שלטונו נמשך כ-25 שנים עד מותו ב-1603.

ליהודים בתקופתו היו חיים מסודרים, וזה מחזק את הגישה שאומרת שככל שהשלטון המרכזי יציב, כן היה נוח יותר ליהודים בארץ הולדתם.

אחריו נשתרר תוהו ובוהו ו-40 השנים הבאות ידועות בשם "שנות הבילבול" על שום האי סדר ששרר בממלכה. בתוך 40 שנים אלו שלטו 12 שליטים באזורים נרחבים של מרוקו, ולא היה שלטון מרכזי אחד המוכר על ידי התושבים, ובעיקר על ידי מדינות אחרות.

היהודים תחת שלטון ה"עלווים" (החסנים/ השריפים/ הפילאלים)   

ה"עלווים" או החסנים, וכן בשמם האחר השריפים הפילאלים. היחוס שלהם מגיע עד נכדו של הנביא מוחמד, "חסן" שהוא בנו של  "עלי אבן אבו טאלב". הם שולטים במג'רב החל מהמאה ה-17  ועד עצם היום הזה. המלך הנוכחי, "מוחמד השישי", הינו נצר לשושלת זו. לאחר הכנה ארוכה, שבמהלכה הם מנסים לגבש את השבטים, באזור טאפיללת שבדרום מזרח מרוקו בהנהגתם של "מוסא א שריף" ובנו "מוחמד".  הם מצליחים ומלכדים את השבטים הברברים  של הדרום והסהרה ומייסדים את שושלת ה"עלווים".

בנו של מוחמד "מולאי א ראשיד" (1666-1672) מנסה  לחזק את מעמדה של השושלת ע"י נסיונות של  כיבושים בכוון צפון ומערב של הממלכה. אולם הדבר לא עולה בידו, לעת עתה. במקביל הוא נאבק עם מתחריו מבית, שגם הם מבקשים לעצמם את השולטנות. לכן הוא נאלץ לברוח ולהסתתר באזור הרי הריף שבצפון מזרח מרוקו, בין תלמסאן למליליה קרוב לגבול עם אלג'ריה (של היום). הוא היה, למעשה, מחוסר כל וקיווה למצוא מקלט אצל ידידים. הוא מצא מקלט אצל השייך "לוואתי" שקיבל אותו באהבה ובהכנסת אורחים ראויה, למרות שהוא ידע שהוא לוקח סיכון בכך, שכן, ל"א ראשיד" היו שונאים רבים שאף ביקשו את נפשו. אולם פגישה מקרית שהתקיימה באקראי שינתה את גורלו, ואולי את גורל מרוקו כולה.

מעשה  "א ראשיד" ב-אבן משעל

 ציינתי בסקירתי זו שהיו בדרומה של מרוקו שבטים יהודיים עצמאיים, וכן את העובדה, שנתקיימה למשך 25 שנים ממלכה יהודית בעמק הסוס, בראשותה של "אכהינה" ואולם מאז ימי האידריסים, כלומר, מראשית המאה ה9- שבה נוסדה הממלכה המרוקנית, לא תפסו השבטים היהודיים מקום חשוב. שרידי השבטים הוכנעו, והיו נתונים לשילטונם וחסדם, של שבטים ברברים ומוסלמים. אין זה אומר שהם שכחו את אומנות הלחימה, היהודים היו שותפים למלחמות במג'רב,  ולעיתים משני צידי המתרס. ידוע על  יהודי שהיה מפקד צבאי בכיר, בשרות שושלת בני מרין (שם ע' 100). אחד מאותם שבטים שישב באזור שבדרום מזרח למיליליה, השתחרר מעול המוסלמים והצליח לקיים שליטה אוטונומית באזור זה. בראשו עמד סוחר עשיר מאוד בשם "אבן משעל", היתה לו טירה מבוצרת, שבה שמר את אוצרותיו, והיא גם היוותה מעין מפקדה לחייליו.

 מספרים שבאחד הימים, כאשר רכב "א ראשיד" על סוסו בליווית אנשיו של השיך המטיב באזור. הם פוגשים קבוצת רוכבים הלבושים הדר ומצויידים היטב. בראשם רכב "אבן משעל", לשאלתו מי האנשים אלה ומי האיש העומד  בראשם ? הוא נענה, האנשים הם אנשי השבט היהודי, והאיש הרוכב בראשם הוא "אבן משעל" השולט באזור הזה, והוסיפו שיש לו אוצרות עצומים הנמצאים בדאר (בית) "אבן משעל". עתה, גמר בליבו "א ראשיד" שהוא חייב לשים את ידו על האוצרות, שבעזרתם הוא ירכוש לוחמים ואמצעי לחימה, וכך ישתלט על מרוקו כולה. מה עשה? הוא  ריכז 500 לוחמים מוסלמים מהאזור הקרוב והסתיר אותם קרוב לטירה של היהודי. לאחר מכן הוא ניגש לטירה, דפק בדלת ומשנענה, הציג עצמו כעני מרוד המבקש מעט אוכל ומים ומקום ללון.

העני "המדומה" התקבל על ידי בני הבית בחסד וברחמים גדולים, קיבל מזון צידה ומקום לינה. בלילה כאשר כל בני הבית ישנים, הוא ניגש אל השערים ופתח אותם לרווחה. תוך זמן מועט הצליחו אנשיו להשתלט על הטירה, ושבה את כולם. 

אבן משעל עונה ואולץ לגלות את המחבוא לאוצרות. וכאשר לא היה בו צורך יותר הרגו אותו. בכסף הוא גייס לוחמים, רכש ציוד מתקדם ללחימה, ועשה הכנות לשוב לפאס והפעם כשולטן של מרוקו.ואומנם הדבר עולה בידו! (שם ע' 101).

המוסלמים מצידם מספרים את אותו הסיפור מזוית הפוכה, ש"א ראשיד" למעשה הציל את תושבי האזור המוסלמיים מידיו המרושעים של היהודי אבן משעל. מכיוון שעל פי הדת המוסלמית זהו חטא להתנפל ולגזול מארח שהכניס אורחים למופת. לכן הם מרבים לספר על מעשיו הרעים של אבן משעל : הוא שלט ביד קשה על המוסלמים שבתחום חסותו, עינה חלק מהם, דרש שתישלח לבית הנשים שלו בת מהמשפחות המכובדות של פאס. ואז כביכול, "א ראשיד" נקלע לאזור בשלבי בריחה מאחיו, עימו 40 תלמידים צעירים ממדרשה מוסלמית בפאס, הוא התחפש לאשה (לאותה כלה מוסלמית המיועדת,כביכול, לאבן משעל), אותם הוא הסתיר בסלים, שבהם יש "מתנות" וכאשר נכנסו פנימה לטירה, הם יצאו מהסלים, הפתיעו את הצורר היהודי ואנשיו והרגום.כך מסופר המעשה עד היו במרוקו (שם ע' 102). זאת ועוד בעקבות ה "נס" שקרה ל "א ראשיד" ואנשיו, נוהגים לחגוג עד היום תלמידי המדרשות המוסלמיות בפאס, בחגיגה הנקראת על ידם, חגיגת שולטן "טולבה".

מולאי "א ראשיד" שעלה לשילטון לאחר מעשה שפל זה, קבע את מראקש לעיר הבירה של ממלכתו. הוא הופך  העיר טאזה לבסיס יציאה קידמי למסעות הכיבושים של השושלת החדשה.

"א ראשיד" לא האריך ימים בשילטון, ובשנת 1672 במהלך חג הקורבן, בהיותו דוהר על סוס, נפגע מענף של עץ נמוך שנקרא בדרכו, נפצע אנושות ומת כעבור שעות אחדות.

השולטן מולאי "איסמעיל" (1672-1727) 

השולטן שהגדיל לעשות מכולם הוא אחיו ויורשו של "מולאי א רשיד" -"מולאי איסמעיל", אשר בין יתר כיבושיו הכניע את טנג'יר, לעראש וארזילא, והחזיר אותן לידיים מרוקניות. "מולאי איסמעיל"  אשר שלט במג’רב במשך 55 שנים, היה אחד מגדולי המלכים של כל הדורות ובמיוחד מבין מלכי השושלות. בתקופתו גורשו כל הזרים ממרוקו. הוא הופך את מקנאס לעיר הבירה, מרחיב את שיטחה ומפאר אותה מאד. הוא בנה ארמונות, אורוות, את ה"מלח" הישן (קיים עד היום) וגם ארמון קיץ לחוף האוקיינוס האטלנטי ברבאט (ארמון האודיה) כל זאת בעזרת 30,000 שבויים ו25,000- עבדים נוצרים. מספרים עליו שהיו לו כ550- נשים, מלבד הפילגשים וכ900- ילדים.

הוא ניהל קשרים מדיניים ופוליטיים עם   המלך הצרפתי "לואי ה-14" ועם ז'ק השני מלך אנגליה בכל הקשור למעמדה של מרוקו עם המעצמות הגדולות.

אפשר לומר שהוא היה מנהיג מדיני וצבאי מוכשר. יחד עם זאת מספרים עליו שהיה הדוק וצנוע בהליכותיו כמוסלמי מאמין, ובמקביל היה אכזר שלא חס על נתינים מתמרדים ומפירי סדר. הוא הקים צבא גדול בן 150,000 חיילים, רובם שכירי חרב ועבדים שחורים. רתם לשרותו ושעשועיו כ12,000- סוסים, שעבורם הקים במקנאס אורוות מרשימות מאוד, שאורכן כ5,000- מ', ניתן לומר עליו שהיה השולטן המרשים ביותר של שושלת ה"עלווים". לפחות עד תקופתו של מולאי מוחמד החמישי, שהיה הראשון להביא את מרוקו לעצמאות  מדינית. בימי שלטונו  של "מולאי איסמעיל" סייעו לו שני יועצים בכירים יהודים ממשפחות מכובדות ממקנאס, האחד משה בן עטר, והשני יוסף מימראן. שני יועצים אלה רבו בינהם בלי סוף, הדבר ציער מאוד את השולטן. ולכן, ציוה על בן עטר לשאת את בתו של מימראן ובכך הביא אותם לברית של שלום ("יהודים מפורסמים במרוקו השנה " מ' טולידאנו ב " מחקרים ים תיכוניים " 1959 בצרפתית ע' 131).

בתקופת שלטונו של " מולאי איסמעיל " חיו כמה יהודים שהטביעו את חותמם על היהדות בכלל ויהדות  המג'רב בפרט. החשוב שבהם הוא ללא ספק רבי "חיים בן עטר" הידוע גם בשם "אור החיים הקדוש" על שום חיבורו בשם זה העוסק בפרשנות על המיקרא. הוא נולד בעיר סלה (ליד רבאט) בשנת 1696. באחד מכתביו הרבים הוא מתאר את סיבלם של היהודים בכלל, ובדורו בפרט: "כל איש ישראל מאנה הינחם נפשו (אינו יכול להינחם) בראות אורך הגלות. נראה למי דומה (הגלות) למצרים? (לא!) כי גלות מצרים נמשכה רק ארבע מאות ! (שנים) לבבל? שבעים (שנים) לשניהם יחד? ארבע מאות ושבעים ושתיים (שנים) מה אייחל (אקווה) עוד ?! ולא גלות לבד, אלא (סובלים אנו) עינוי מהאומות, כי כל גוי וממלכה בבני ישראל יעבודו". וממשיך "ואם באת לראות (להשוות) הוא יותר (קשה) מגלות מצרים: כי גלות מצרים היו משעבדים אותם (אבל יחד עם זה היו דואגים למחסורם) ומאכילים אותם ומלבישים אותם (כפי שעושה האדון לעבדו)... והן גלות ישמעלים, אשרי מי שלא ראה משעבדים וממרים (ממררים !)... לא די שלא יתנו שכר (כמצרים) אלא עוד שואלים ממנו (הכוונה למיסים הכבדים שהוטלו על יהודי מרוקו) ועוד בן אדם נגזל ממה שיש לו והם תובעים ממנו מה שאין לו, וכוס זה ישקוהו (צרות אלה יביאו עליו) עד שימות.(פירוש " אור החיים " לספר ויקרא).

ר' חיים לא נשאר במרוקו, אלא עזב לאלג'יר ואחר כך לליוורנו, שם הדפיס את חיבוריו הרבים. ב1742- עזב את איטליה בדרכו לארץ ישראל, התיישב בעכו תקופה קצרה ומשם יצא למסעות אל קברי הצדיקים בצפת, בגליל ובטבריה. ר' חיים אבולעפיה שישב בטבריה הפציר בו ליישב בעיר, אך הוא היה נחוש לקבוע את מקום מושבו בירושלים. ואומנם הוא בא לירושלים, הקים בה ישיבה גדולה בשם "כנסת ישראל" שנחלקה לשני עיקרי לימוד, האחד תורת הנסתר, והשני תורת הנגלה.

לר' חיים בן עטר היו קשרים הדוקים גם עם יהדות אשכנז. ידועים קשריו המופלאים עם הבעל שם טוב- מייסד תנועת החסידות.

סיפרו "אור החיים" על התורה זכה למהדורות רבות, והוא הידוע והנפוץ שבין ספריו ומודפס גם כיום. ספרים נודעים נוספים: "פרי תואר" שיש בו חידושים וביאורים לשולחן ערוך, ו"ראשלצ" שיש בו פירוש ל- "ש"ס, הרמב"ם, על השולחן ערוך וספר נוסף שנכתב ונדפס בארץ בשם "חפץ ה'".

ר' חיים נפטר והוא בן 47 שנים בלבד ב- טו' תמוז התק"ג שנת 1743. נקודת הציון שבהר הזיתים בירושלים מהווה מקום עליה מרכזי, במיוחד ביום השנה.

יחס המוסלמים ליהודים במרוקו בשלהי המאה ה-17 ובתחילת המאה ה-18 

 על מר גורלם של היהודים במרוקו בתקופה זו של מרוקו, שבו הפחד הבלבול והמרידות שלטו בכל (תקופת שלטונו הראשונה וההתחלתית של השולטן "מולאי איסמעיל" 1672-1727), יכול ללמד תיאורו של הצרפתי ג'רמאן מואט (Mouette), שהיה שבוי במרוקו בשנים 1670-1681, כלומר, לאחר שחזר השקט למדינה וחל שיפור ניכר במצב היהודים. אם כך המצב לאחר ה"שיפור" לא קשה לשער מה היה בעת צרה!

"היהודים נמצאים במספר גדול בברבריה, ואין מכבדים אותם יותר מאשר במקומות אחרים: להפך, אם יש זבל לשפוך החוצה, הם יהיו הראשונים לעבודה זו. מחובתם לעבוד במלאכתם בשביל המלך כשהם נקראים לכך, תמורת מזונם בלבד, והם מזומנים לסבול מכות ועלבונות מכל העולם, מבלי שיעזו לומר דבר אף לילד בן שש המיידה בהם אבנים. בעוברם ליד מסגד, בכל תקופה ובכל עונה שהן, עליהם לחלוץ את נעליהם, ואינם מעיזים לנעול אותן אפילו בערים הממלכתיות כמו פאס ומרוקו, מחשש שיהיו סופגים חמש מאות מלקות ומושלכים לבית הסוהר, שיוצאים ממנו רק לאחר תשלום קנס גדול.

לבושם הוא לפי המנהג הערבי, אבל גלימותיהם וכובעיהם שחורים, כדי להבדילם. בפאס ובמרוקו (מרכאש) הם שוכנים לבדד מיתר התושבים, בשכונות מיוחדות, מוקפות חומות, ששעריהן שמורים על ידי אנשים שהוצבו על ידי המלך, כדי שיוכלו לנהל את מסחרם שבלום ולקדש את שבתם ושאר החגים. בערים אחרות הם מעורבים עם הערבים. אין להם עיסוק מלבד המסחר ומלאכותיהם. רבים מביניהם עשירים ביותר, ועם זה אין מעמדם גבוה משל הפשוטים שבהם. הם מתכתבים עם היהודים הגרים באירופה, ששולחים להם נשק ותחמושת בהסכמת הקונסולים.

יש להם בכל עיר שייך וראש, שהם בוחרים בו, או שהמלך ממנה מתוכם: שייך זה הוא הקובע את המיסים שעל כל בית לשלם למלך. רק לעיתים רחוקות הם יוצאים יחידים מחוץ לעיר, כיוון שהערבים והברברים רוצחים אותם על פי רוב.

בארצות אלה אין כמעט צדק בשבילם. אם הם מרבים לדבר לפני המושל כדי להגן על זכויותיהם (מפני שבברבריה אין משתמשים בעורכי דין ובתובעים, וכל אחד טוען לעצמו), הוא מצווה על שומריו לתת להם מכות. בקוברם אחד משלהם, מעתירים עליהם הילדים מכות, יורקים בפניהם ומקללים אותם אלף קללות. עם זאת, הם גומלי חסד להפליא לענייהם כדי שלא יבקשו נדבה: השייך מטיל מס על כל אחד לפי אמצעיו כדי לספק צורכיהם של אלה." הנה במילים ספורות הצרות שסובל עם זה, שהיה לפנים כה אהוב לה' וכיום הוא משחק ופסולת של כל האומות, כדברי פרק כו בספר ויקרא.

מעשה בנתין אסיר:

בימי יורשו של מולאי "איסמעיל" השולטן מולאי "עבדאלה" הוא המשיך בדרכו של קודמו (1729-1748). מספרים שבאחד  הפעמים, כאשר הוא ארח משלחת  מחו"ל הובא לפניו אסיר ונתין מוסלמי, על מנת שישמע את מוצא פיו, פסק השולטן לכרות את ידו! כרתו לו את היד! הקשה השולטן, האם כרתו הימין או השמאל? ענו לו השמאל. אמר להם, והרי אמרתי הימין! ויסירו את ימינו.

השנים הבאות היו שנים יגעות מבחינת היהודים, ניתן לומר שלמרות השתדלותם של המנהיגים והרבנים, שחלקם היו לנערצים גדולים בקרב יהדות מרוקו עד היום הזה, ובהם : ר חיים בן עטר,אחיו ר' יהודה בן עטר, ר' חיים יוסף דוד אזולאי (החיד"א) ר' דוד בן חסין, ר' עמרם בן דיוואן ובנו חיים, ר' רפאל בירדוגו, ר' אברהם גרשון, ר' יהודה אלבז, ר' עמרם אלבז, הצדקת שוליקה התואל, ר' יהודה אברבנאל ור' אברהם זריהן. לצערנו חלה ירידה רוחנית בקרב היהודים בכלל ואצל אותם שגרו בערים הגדולות, בעיקר :פאס, מקנס ומראקש.

שנאת המוסלמים ליהודים ה"כופרים", שלובתה בעיקר בימי שלטון האל מווחדין, לא ידעה גבולות. היא, אומנם, פחתה, אבל היתה לה אחיזה בכל שדרות העם הערבי המוסלמי שחי במג'רב: העירונים, הכפריים והברברים. מקורות השנאה הם רבים, אבל את הסיבה העיקרית בתקופה זו אפשר למצוא בקנאתם של התושבים במג'רב להצלחות של היהודים בשטחים מגוונים כמו: מסחר, דיפלומטיה, מלאכות איכותיות, תרגומים ועוד. השנאה והזילזול ביהודים באה לידי ביטוי בסיפורים עממיים (ערביים וברבריים) שהיהודי נתפס בהם כיצור חלש, בזוי, נלעג ופחות ערך.

סיפור עם ברברי:

"קבוצת יהודים, שעזבו את עירם, החליטו כעבור חודשים אחדים לשוב אל העיר אותה עזבו, הם יצאו בלילה לבושים כערבים (היהודים נדרשו על פי חוק ללבוש בגדים כהים בלבד!) על מנת שלא יזהו אותם. במהלך המסע הם גזרו על עצמם לא לדבר (ליהודים יש מבטא יחודי) בינם לבין עצמם, על מנת שלא יזהו אותם כיהודים. באמצע הדרך התנפלה עליהם קבוצת שודדים. היהודים זרקו עליהם אבנים, אלא שהאבנים החטיאו. אחד השודדים צעק לעברם, אתם פוגעים כמו יהודים. כאשר שמעו זאת היהודים הם אמרו: אוי לנו הם הכירו אותנו אפילו בלילה ! מיד ראו השודדים שלפניהם עומדים יהודים. הסיפור מסתיים בכך שכל הרכוש נלקח מהם והם הוצגו כערומים בכל".

מולאי "יזיד", השולטן  ה "מזיד":

השנים 1789 עד 1822 היו קשות במיוחד.בתקופה זו היו שני שולטנים משושלת ה"עלווים". בימי השולטן מולאי  "יזיד" (1789 1792-) שכונה על ידי היהודים השולטן "המזיד", היו פרעות לא  מעטות, ביחוד בפאס. החכם והמשורר ר' דוד בן חסין, בן מקנס שחי בתקופה האמורה, חיבר שיר על פרעות "המזיד", ובו הוא כותב :

"מי שמע כזאת, מי ראה הרעה הזאת הבאה. ניתן למחבל רשות במאמרה של רשות.כחוטבי עצים, בקרדומות נתצו בתים, פרצו חומות. ימים גם לילות שללו, יראל בכל פה אכלו. וספרי תורה שטוחים כמחצלת פרוסה. אוי לעניים כך ראו ספרי קודש חוצות מלאו. היכו אותנו עד חורמה מכה רבה ועצומה. ראש העדה גבירים, חבשו בבית האסורים. חמת מלך כאשר בער, תלה אנשים בשער. זכור אל תפר את בריתך והצל עמך !" (שם ע' 121)

למזלם של היהודים שילטונו של  "יזיד" נמשך רק  כשנתיים בלבד. במקומו בא אחיו מולאי "סלימאן".

השולטן מולאי "סלימאן"

השולטן השני הוא מולאי "סלימאן" (1792-1822) אשר פקד על הקמת גיטאות  בערים הגדולות (פאס, מקנס, מראקש וטיטוואן) שבהן היו קהילות  יהודיות עשירות, הוא ניסה להפחית את ההשפעה האירופית על  הקהילות על  ידי צמצום הסחר עימם. הדבר אומנם פגע ביהודים, אבל גם בממלכה, משום שהסוחרים היהודיים היו משלמים מיסים מוגדלים, ועכשיו הם פחתו באופן דרסטי.

במשך השנים הללו נגזרו גזרות שונות על היהודים: הם חויבו ללבוש בגדים כהים בלבד, כדי להבדילם מהמוסלמים. נאסר עליהם נעילת נעליים וסנדלים  מחוץ לרובע היהודי  ה"מלאח". המגורים ואחזקת רכוש מחוץ לגבולות  ה"מלאח" אסורים. נאסרה כתיבת ערבית באותיות עבריות. על היהודים לשוב לביתם עם ערב ועוד בטרם חשיכה.  אסורה הרכיבה על סוס. היהודים לא הוכרו כעדים  בבית משפט, ובמידה והגישו תלונה היה עליהם להשתטח בפני השופט המוסלמי. אסור ליהודים להתקרב למסגד. אסור ליהודי להכות מוסלמי אפילו מתוך הגנה עצמית.

מולאי "עבד אר רחמן" והמקווה 

בתקופת שלטונו של מולאי "עבד אר רחמן" (1822 1859-) ביקשו יהודי פאס להקים בית מרחץ ומקווה טהרה בתחומי ה"מלאח". השולטן התייעץ עם כוהני הדת המוסלמיים, והתשובה היתה שלילית. הסיבה היתה "שהיהודים ישארו בליכלוכם בכדי שיכירו בניחותותם".

הצרפתים כובשים את אלג'יריה ב1830-,  וב 1881- את טונסיה

השולטן "עבד אר רחמן" הסתבך במלחמה עם הצרפתים, וכדי לממן את הוצאות המלחמה, הוא דרש מהיהודים להכפיל את התשלום בגין מס הגולגלת. כמו כן, הוא לא בחל בשום אמצעי על מנת להגדיל את אוצר השולטן. ב1830- הצרפתים כבשו את אלג'ריה, כעבור כ50- שנים הם חותמים על חוזה חסות עם הממשלה בתוניסיה, והאגף המזרחי של מרוקו כבר לא בטוח כבעבר.

ר' יהודה אברבנאל

בתקופתו חי במראקש ר' יהודה אברבנאל שהיה מצאצאי ר' יצחק אברבנאל. משפ' מכובדת ועשירה. השולטן חשק מאוד בכסף של הרב. מה עשה ? העליל עליו שהיה לו קשר לניסיון הפיכה כושל. הוא נלקח לבית האסורים עונה קשות, ולבסוף הוצא להורג (1839). במקביל, נשלחו שוטרים לבית הרב על מנת להחרים את הכסף לטובת גנזך השולטן. במהלך החיפוש  הם פגשו בבתו היפה בת ה16-  של הרב, שהיתה מאורסת. הם ביקשו לקחתה לארמון, בני הבית, למרות שלא היו חמושים, הגנו בכל כוחם ובגופם על בת הרב. מספרים שכאשר ראה ארוסה שכלו כל הקיצין, והיא עתידה להילקח לשולטן, הוא השתלט על אחד השוטרים, לקח את חרבו, דקר את ארוסתו למוות והתאבד (שם ע' 116).

מולאי "מוחמד השני"

בתקופת היורש  מולאי "מוחמד השני"  (1859-1873) לא היה שינוי במצבם של היהודים במג'רב. שגרירי מרוקו בחו"ל, שחלקם היו יהודים, והשגרירים הזרים במרוקו ניסו להפעיל את השפעתם לטובת היהודים, אך אף הם היו מוגבלים, בגלל הרצון של מרבית השולטנים ל"רצות" את ההמון.

מולאי "אל חסן"

כאשר קם שולטן שנטה חסד במיקצת ליהודים, ולא הכביד עולו, הוא נחשד מיד כ"אוהב ישראל ". אחד מאותם שולטנים, היה מולאי "אל  חסן" (1873-1894) אשר היה אהוד על יהודים ומוסלמים כאחד, בתקופתו שב השקט והביטחון לשרור ב"מלאח". מספרים שבאחד הפעמים שהשולטן הנערץ חלה, התייצבה משלחת של מנהיגים ורבנים בבית החולים. השולטן קיבל את המשלחת והודה ליהודים על דאגתם. במקום התקיימה תפילה להחלמתו, ואומנם, כאשר שב השולטן לאיתנו הוא העריך את התיחסות נתיניו היהודיים במידה רבה.

בתחילת המאה ה-19 החלה חדירה של מעצמות אירופה למרוקו. בד בבד הם החלו להעניק הגנה קונסולרית ליהודים, על מנת להסביר את ההתערבות בענייני מרוקו.  בתקופה זו עלתה שכבה חדשה של יהודים שעסקו במסחר, בנקאות וייצוג של חברות אירופיות. עד 1875 אף נתמנו יהודים כקונסולים של מרוקו בארצות אירופה. כך למשל משפ' טולדאנו, פאלאג'י, בן עטר ובן זמירו שהעמידו אנשי מדינה, מסחר (וגם תורה) לשרותה של מרוקו מחד והיהודים מאידך.

כמו כן היו לא מעט יהודים, שגרו באירופה, שהשפיעו על ממשלותיהם על מנת להפעיל לחץ על השילטונות המרוקנים, כדי שייטיבו עם היהודים בארצם. אחד מאותם יהודים היה סר משה מונטיפיורי מאנגליה. הוא הגיע לביקור במרוקו בשנת 1864, נפגש עם השולטן  מולאי "מוחמד השני" והצליח לשכנע אותו לצאת בהצהרה על שיוויון זכויות מלא ליהודים בארץ המג'רב. אומנם בסופו של דבר ישועה של ממש לא באה מהשולטן הזה. הסיבה הנה שהשולטן היה בעת ההיא חלש מאוד, וכל תכליתו ותכלית יורשיו היתה  מלחמת הישרדות.

היהודים במרוקו במאה ה-19

כאמור, בסקירה על המג'רב ערב החדירה הקולוניאלית, הערכות זהירות על מספרם של יהודי מרוקו בראשית המאה הי"ט מדברות על 50-100 אלף נפש. ברם, היו גם הערכות גבוהות יותר. ההיסטוריון הצרפתי פיקה (Piquet), הנסמך על הנוסע והחוקר שארל דה-פוקו (Charles de Foucauld), אומד את מספר היהודים במרוקו בשלהי המאה ב- 150,000 נפש מתוך אוכלוסייה כללית של כ- 4-5 מיליון איש. כמחצית היהודים חיו להערכתו בערים, לפי החלוקה הבאה: במראקש כ- 18,000 נפש מתוך 118,000 תושבים, בפאס 10,000 מתוך 105,000 תושבים, בקאזאבלנקה 10,000 מתוך 45,000 תושבים, במוגאדור כמחצית האוכלוסייה הייתה יהודית (9,500), במכנאס היו 5,500 יהודים מתוך 35,500 תושבים, וברבאט 3,800 מתוך 27,800. בערי החוף ובאזור הצפוני שהיה תחת השפעה וכיבוש ספרדים חיו כ- 30 אלף יהודים, רובם ממוצא ספרדי ודוברי ספרדית. האוכלוסייה שחיה בדרום הארץ (כ-40 אלף) חיה בכפרים נידחים ועליה יודעים אנו אך מעט.

בערים התגוררו היהודים ב"מלאח", סמוך לקסבה (המבצר) של השליט ותחת חסותו. התיאורים שבידינו על החיים ב"מלאח" קשים ומדכאים: תמונה של עוני וניוון עולה מהם:  "ב"מלאח", היהודי מצוי בתוך ביתו. בהיכנסו ל"מלאח" הוא חודר לתוך מבוך של רחובות חשוכים ומלוכלכים. הוא צועד בתוך הרפש, מועד על ירקות רקובים, בועט בחמור חולה שחוסם לו את הדרך. ריחות צחנה עולים באפו, קולות ללא הרמוניה, מכים בו מכל עבר: נשים רבות מדברות בקולניות בבתים השכנים: ילדים מתפללים בקול צורם בבית הכנסת. הוא מגיע לשוק: בשר, ירקות, מאחייא (יין שרף המיוצר מתאנים) בכמות גדולה, מספר דברים זולים – שזה כל מה שנמצא בשוק. הדברים היפים מצויים בעיר המוסלמית. היהודי עושה קניותיו בשוק, וחוזר לביתו. אם הוא עני הוא נכנס לתוך חדרון קטן, מקום בו יושבים נשים וטף. פתיליה וסיר מהווים את כל הריהוט בחדר". (מתורגם מתוך: Charle de Foucauld, Paris, Reconnaissance au Maroc 1883-1884,1888, עמ' 395-396).

מצב היהודים

יותר מבכל ארץ אחרת במג'רב במאה הי"ט הקפידו במרוקו על קיום תנאי ברית עומר. כאשר מגיע מונטיפיורי למרוקו הוא נדהם לראות כי היהודים "אינן רשאין ללכת ברחובות העיר, רק יחפים לאות עבדותם ובזיונם" (אשר אמשעיעוויץ, שם עולם, וארשה, 1864, עמוד 47). ליהודים אסור היה לרכב על סוסים או לשאת כלי נשק ולשרת בצבא. תיאורים ממקומות שונים מאשרים את תיאורו המצוטט לעיל של דה-פוקו על החיים ב"מלאח": עם זאת חלק מהיהודים, אמנם קטן, חי מחוץ ל"מלאח" ותנאי חייו היו שונים.

מצב היהודים קשה היה לא רק בגלל תנאי המגורים, החיים וההשפלות. מצבם היה קשה משום שחייהם עמדו בסכנה תמידית. לפי המקורות מאות יהודים נרצחו בידי מוסלמים במהלך המאה ה- 19. ב- 1820 וב- 1822 נפגעו יהודי פאס מפשיטות שערכו בני שבט וודאיא. בפעם הראשונה נעוץ הדבר בשמועות שהיו על מות השליט סולימן, ואילו בפעם השנייה היה זה במות השולטן. ב- 1831 חוזרים הוודאיא להתמרד. לאחר מצור שהטיל השולטן על פאס הם מסתתרים ב"מלאח" היהודי. השולטן הפגיז את ה"מלאח". "והרבה נפשות מישראל נעשו בתיהם קבריהם והייתה צרה גדולה ליהודים" ("אגרת יחס פאס", אצל ד. עובדיה, פאס וחכמיה, כרך ראשון, ירושלים, תשל"ט, עמוד 151). ב- 1846 נפגעו היהודים כתוצאה ממהומות של שבטים באזור מוגאדור, לאחר שהצרפתים הפגיזו את העיר בעיצומה של המלחמה בין צרפת לבין מרוקו. בזמן מלחמת מרוקו-ספרד 1859-1860 נפגעו יהודים רבים שחיו באזור הקרבות. רבים מהם הפכו לפליטים והיו כאלה שנאלצו אך לעבור לאזור גיברלטר ואלחאסיראס.

החל משנות ה-60 של המאה ה-19 יש לנו מידע רב למדי על פגיעות ביהודים במרוקו. החומר לקוח מתוך דו"חות "המורים" של כי"י ומדווחי שגרירים ונוסעים במרוקו. כאמור, התמונה עגומה למדי. פגיעות ביהודי סאפי, תטואן, מראקש ומקומות אחרים בשנים 1863-1866 היו הרקע לשליחותו של משה מונטיפיורי, שבה נדון להלן. ב- 1874 נרצחו 20 יהודים בדבדו. ב-1876 נשדדו ונרצחו 4 יהודים נוספים מעיר זו על ידי בדווים בסביבת המקום. ב-1877 נרצחו 7 יהודים ליד לאראש. ב-1880 נשרף יהודי למוות בפאס. שורת המעשים ארוכה ולא נמנה את כולן. בדו"ח שהגישו נציגי האליאנס בועידת מדריד בפני המעצמות מסרו עדויות על 307 יהודים שנרצחו בשנים 1864-1880. הנרצחים השאירו 1200 אלמנות ויתומים.

על תיאורים אלו יש להוסיף גם את פגעי הטבע שפגעו קשה מאוד ביהודים, כמו באוכלוסייה כולה. ב-1826 היה רעב כבד. ב- 1866-1867 הייתה מגפת קדחת ו"שררה אצל היהודים ביתר שאת, כמעט אין בית אשר אין שם מת והכל חולים, והיו אומרים שמתו בצירוף הכל שלושת אלפים ויותר" (אגרת יחס פאס, עמוד 152). ב-1878 הייתה כולירע שנמשכה כארבעים יום ומתו בה כ-200 יהודים.

כאשר סוקרים את נסיבות הפגיעות ביהודים, מגלים את חלקם של מהומות השבטים באירועים אלה. כבר תיארנו את הגורמים למרידות השבטים. בכל הזדמנות שפשטו על אחת הערים פגעו גם ביהודים כגורם החלש באוכלוסייה. ברם יתכן שהפגיעה ביהודים נועדה גם להוכיח לשולטן את חולשת שלטונו שכן הם - היהודים, היו בני חסותו. גורם נוסף לפגיעות המרובות ביהודים היו המלחמות בין מרוקו לבין המעצמות בשליש השני של המאה ה-19. חילופי שלטון היו תמיד סיבה טובה לחשש היהודים. כך למשל, בדברו על מות סידי מוחמד (1873) כותב מחבר "אגרת יחס פאס" "ובין מלכא למלכא מודעת זאת, כי יש פחד ומהומה ליהודים". ב-1894 כשהגיעה השמועה על מות מולאי חסן מוסיף בעל "יומן עיר פאס": "ופחדנו כנהוג" ("יומן עיר פאס" אצל ד. עובדיה, ע' 176).

השר משה מונטיפיורי

החל מן המחצית השנייה של המאה ה-19 נחלצו יהודים ממקומות שונים באירופה לעזרתם של יהודי מרוקו. עד אמצע שנות ה-60 של המאה, היו אלה יהודי אנגליה בעיקר שפעלו במגמה זו. גולת הכותרת של פעילותם הייתה מסעו של משה מונטיפיורי למרוקו, ברם, קדמה למסע זה שליחותו החשובה של משה פיצ'וטו ב- 1860. פיצ'וטו נשלח לבדוק את מצב היהודים ובמיוחד את מצב הפליטים מביניהם, בעקבות מלחמת מרוקו-ספרד.

שני המקרים המיידיים ששמשו עילה למסע מונטיפיורי היו "עלילות דם" על היהודים דווקא מפי נציגים נוצריים - הקונסולים הספרדיים. במקרה אחד הואשם נער בן 14 בעיר סאפי כי הרעיל את אדונו הספרדי. ששה אנשים הושמדו במאסר מבלי ש"נחקר הדבר כחוק וכמשפט, לדעת אם אמת ואם שקר, גם לא נחתך גוף המת לחפש הדבר הזה, לדעת ולהבין על איזה סיבה מת" (שם, ע' 176). השולטן מסר את החשודים לקונסול הספרדי שהוכיח את אשמתם תוך עינויים קשים וביקש את הקאדי וראשי העיר לקבל פסק דינו. הקאדי של העיר סרב שכן הראיות שהביא הספרדי לא היו מספיקות והחשודים לא הובאו בפניו. הקונסול הספרדי כעס ופנה לשולטן שהסכים להוציאם להורג מחשש לתגובת הספרדים. שניים מהששה הוצאו להורג וארבעת הנותרים ניצלו בזכות מסע מונטיפיורי. מקרה דומה של עלילת דם אירע בעיר תטואן ב-1864.

בצר להם פנו היהודים לגופים יהודיים שונים באנגלייה, באיטליה ובצרפת, משהגיעו הידיעות לאנגליה פנו ראשי "האגודה היהודית האנגלית" לשר החוץ האנגלי בעניין, וזה ביקש את הקונסול האנגלי במרוקו להתערב לטובת היהודים. גם רוטשילד, מהענף האנגלי של המשפחה, פנה לממשלת צרפת שהורתה לקונסול הצרפתי לפעול למען היהודים. כשהוא מלווה ברופא ואישים אחרים יצא מונטיפיורי הקשיש לדרך. ב-25 בנובמבר 1864 הגיע מונטיפיורי למדריד, נפגש עם הקונסול האנגלי במקום ויחדיו היו אצל ראש ממשלת ספרד שהבטיח לפעול במרוקו, למניעת הישנות מקרים דומים. כמו כן סידר למונטיפיורי פגישה עם המלכה, שמסרה בידי מונטיפיורי מכתב בו היא מצווה על נציגיה במרוקו "לעמוד בכל כוחם לימין היהודים יושבי ממלכת מאראקא בכל עת מצוא, ולהיות מגן ומחסה לעברים הסובלים עול כבד במדינת מאראקא" (שם, עמוד 31).

המשימה הראשונה של ביקור מונטיפיורי נסתיימה בהצלחה במהירות יחסית. האסירים היהודים בסאפי ובטנג'יר שוחררו לאחר פגישה בין מונטיפיורי ובין הקונסול הספרדי. ב-26 בינואר 1864 הגיע מונטיפיורי למראקש להיפגש עם השולטן. בפגישה עם השולטן ביקש מונטיפיורי כי יוצאו "פקודות ברורות ביותר, שהיהודים והנוצרים בכל חלקי מדינתנו יהיו מוגנים בהחלט, וששום אדם לא יציק להם… ושהם ייהנו מן היתרונות של כל יתר הנתינים של הוד מלכותו" (ח.ז. הירשברג, תולדות היהודים באפריקה הצפונית, כרך שני, ירושלים, תשכ"ה עמוד 309). ב-5 בפברואר 1864 קיבל מונטיפיורי כתב זכויות ליהודים מאת השולטן ובו הובטח, כי "כל יושבי הממלכה לא ירעו ולא ישחיתו להם (ליהודים) הן בגופם והן בממונם רק ישפטו כולם במאזני הצדק לפי חוקי הממלכה… לא יגרעו נחלתם בחוקי המדינה אף כחוט השערה…" נאסר על כל תושבי מרוקו "יהיה מי שיהיה… לכוף ולהכריח את הסוחר, או בעל מלאכה מעם היהודים למכור סחורות ידו, או לעשות מלאכה נגד רצונו" והשולטן מסכם: "אחת דיברתי, כי מהיום והלאה, ישבו היהודים בשלווה והשקט תחת צל ממשלתי, ולא יאונה להם כל רעה בעולם" (שם עולם, עמודים 56-55).

את תוצאות ביקורו של מונטיפיורי מסכם ההיסטוריון, פרופ' ח. הירשברג:

"הצהרתו של מולאי מוחמד נשארה על הנייר. כעבור 16 שנה נתפרסם מאמר בשבועון The Jewish World, שבו תיאר יהודי מארוקאני  את אשר קרה מאחורי הקלעים בזמן המשא ומתן בין מונטיפיורי ובין הווזיר. מונטיפיורי דחה את הטיוטה שהציע לו הווזיר, והלה שאל בעצתם של נכבדי העדה היהודית במאראכש. אחד מהם הודה לכותב המאמר, כי אלה יעצו לווזיר לנסח את הפקודה כרצון מונטיפיורי, והם ידאגו לכך, כי כבר לפני שובו של מונטיפיורי לאנגליה יתעלמו ממנה היהודים. על שאלתו של כותב המאמר כיצד אפשר היה לשים לאל את מאמציו של זקן בן שמונים, שקיבל עליו את הטורח הרב לטובת בני עמו במרוקו, השיב אותו איש: "סיר משה לא הביא אתו תותחים או גדודי-צבא. הוא בא לבקש, וכולנו יכולים לעשות כזאת. מה תועלת בהגשת תלונות לתיקון המצב כל זמן שהוא אתנו, אם מיד לאחר צאתו יירע לנו? הלא תראה, כי את אשר יגורנו בא לנו: צירי המדינות בתנג'ה לא נקפו אצבע למלא את חובתם הקדושה, שהטיל עליהם סיר משה. השלטונות המקומיים היו נעשים אכזריים יותר אילו נטינו לשחרר את עצמנו מעול הממשלה: ולכן הלכנו בדרך של כניעת מוגי-לב וגניבת-דעת כלפי מגיננו (מונטיפיורי), בדומה למה שנעשה בתנג'ה".

הדברים נאמרו על-ידי אחד ממכובדי העיר במראקש, שהיה רצוי בחצר, ושהתהלך יחף באותו יום ממש שבו עזב מונטיפיורי את מראקש. נציג כאן גם את דבריו של אל-נאצרי, ההיסטוריון המארוקאני (1835-1897) שהיה פקיד המח'זן השריפי, והמשקף את דעתם של החוגים הרשמיים:

"בשנת 1880 בא יהודי מלונדון אל הסולטאן במראקש וביקש את האמנציפאציה בשביל היהודים של המג'רב. היה זה לאחר מאורעות תטואן, והיהודים דרשו אמנציפאציה כדוגמת יהודי מצריים, ופנו בכתב אל אחיהם, גדול הסוחרים בלונדון, ושמו רוטשילד. זה היה ה'קורח' של ימיו, ונודעה לו השפעה גדולה על המדינה האנגלית. יהודי המג'רב התאוננו לפניו על צרותיהם והשפלתם, וביקשו את תיווכו אצל הסולטאן. היהודי ביקש את השפעתה של ממשלת אנגליה. הוא עצמו שלח בעניין זה ובעוד עניינים של הסולטאן את קרובו (מונטיפיורי) עם מתנות. זה בא אל מראקש והגיש את המתנות. הסולטאן נמנע מלהשיב פניו ריקם ונתן לו ט'היר (פקודה), שבו כבש את לב היהודי, בהבטיחו את יושר החוק הדתי ומה שפקד אללה כתובת כלפיהם (כלומר היהודים) בנוגע לשמירת החסות ומניעת העוול והאלימות: ולא נתן בו (הסולטאן) להם את האמנציפאציה, בדומה לזו של הנוצרים. הט'היר הנזכר נחתם בחותמו הגדול" (ח.ז. הירשברג, שם, עמ' 311-310).

לאור ביקורו של מוניטיפיורי בסוף שנות ה- 60 במאה ה- 19, פונה מונטיפיורי לקונסול צרפת שפונה למלך מרוקו. גם מלך הנחשב לחסיד כעבדל רחמאן לא היה לא בכוחו ולא ברצונו להסכים לשינוי כל שהוא במעמד היהודי. לפנייתו של קונסול צרפת בתנז'ה להטיב עם בני חסותו השיב המלך בשנת 1842 (מובא על ידי ד"ר מיכאל אביטבול בקובץ "יהודי צפון אפריקה במאות הי"ט, כ'). לאור ביקורו של מונטיפיורי בסוף שנות ה-60 של המאה ה-19, פונה מונטיפיורי לקונסול צרפת שפונה למלך מרוקו, והנה תשובתו: "יהודי ארצנו המבורכת הם בחינת מעאהדון אשר קיבלו עליהם את תנאי חוקנו הדתי בכל הקשור למעמד העמים הנהנים מחסות (ד'מה). כל עוד הם מקיימים תנאים אלה, אסור לשפוך את דמם ואסור לפגוע ברכושם. אך אם אינם נשמעים אפילו לאחד מהתנאים האלה, חוקנו המבורך מתיר לשפוך את דמם ולנשלם מרכושם. דתנו המפוארת אינה מעניקה להם אלא אותות קלון ונחיתות לכן תיחשב בעבירה נגד תנאי החסות אפילו הרמת קול של יהודי בפני מוסלמי. יבושם לכם אם במדינתכם היהודים הם שווים לכם. אך אצלנו אין הדבר כך…". 

כל ישראל חברים/ אליאנס במרוקו

הסיוע המשמעותי ביותר ליהודי מרוקו בא מחברת כל ישראל חברים (האליאנס) שנוסדה בפריס ב-1860. חשיבות העזרה הנובעת מרציפות פעילותה, נוכחותה האינטסיבית במרוקו, הסיוע שקיבלה ממשלת צרפת, יחסיה עם הקונסולים השונים ומעמד החסות שהוענק לכמה מנציגיה. כל אלה הפכו את האליאנס למנוף פעולה עיקרי למען יהודי מרוקו.

האליאנס החל לפעול במרוקו בסוף 1862, כאשר נוסד בית הספר הראשון בחטואן. כעבור שנתיים נוסד בית ספר לבנים בטנג'יר. ב-1883 נוסד בית הספר לבנים בלאראש, ביוני-1874 בית ספר לבנות בלאראש, ב-1875 בית ספר לבנים במוגאדור, ב-1879 בית ספר לבנות בטנג'יר. בשנות ה-80 נפתחו בתי ספר גם בערים בתוך הארץ (כמו פאס ב- 1883).

מרשימה זו נוכל להסיק כי ראשית פעולת האליאנס הייתה בערי החוף ולכך שתי סיבות עיקריות: האחת, שבערים אלה, ובעיקר בטנג'יר, ישבו הנציגים הדיפלומטיים של המעצמות השונות ובתמיכתם וחסותם יכולים היו מורי האליאנס לפעול. השניה היא, שערים אלו הפכו להיות ערי המדינה החשובות ואליהן היגרו יהודים מרחבי המדינה.

בפעולת האליאנס במרוקו יש להבחין בין פעילותו של המרכז בפריז לבין פעילות סגל ההוראה בערים השונות. את מדיניות האליאנס  המרכזי בפריז עד 1874 ניתן להגדיר כמדיניות של זהירות מתמיכה מוגזמת. יהודי מרוקו נהגו לפנות לאליאנס בכל פעם שהיו מאורעות בינם לבין השלטון או בינם ובין האזרחים המוסלמים. הגיעו הדברים לידי כך, שראשי האליאנס עצמם חשו כי יש בתופעה זו טעם לפגם שכן האמון והגיבוי שהם נהנו ממנו עלולים היו להיפגע. במכתב שכתב כרמייה בשנת 1874 "אל אחינו בני ישראל היושבים במדינת מרוקו" הזהירם מפני תופעה זו: "… על כן זכרו נא תמיד את אשר אמרו חז"ל כי סייג לחוכמה שתיקה וחדלו מהתהלל בעזרת הממשלות ובתנועה הבאה מרחוק" (ד. עובדיה, קהילות צפרו, חלק ראשון, ירושלים, תשל"ה, עמוד 281-281). גם ההמון המוסלמי סבל רבות במרוקו, וההבדל בין היהודים למוסלמים היה בכך, שליהודים היה מעין "אח גדול" הדואג לענייניהם. התפארות של היהודים בעזרה שהם מקבלים יכולה הייתה לפגוע במעמד האליאנס.

כידוע, לא היה השולטן שבע רצון משיטת החסות בעיקר מרגש שחש כי היא יוצאת מתחום שליטתו, באליאנס חששו, כי בעקבות כינוס ועידת מדריד יוחלט על ביטול זכויות קונסולריות ומעמד חסות. לכן שלחה לועידה זו שני נציגים מחשובי מנהיגי האליאנס. הארגון פנה גם לשר החוץ הצרפתי בהדגישו לא רק את הנזק שיגרם ליהודים אלא גם לצרפת בשל הפסקת הפעילות הכלכלית של היהודים. לפנינו דוגמא, כיצד ניצלה האליאנס את קשריה ויכולת השפעתה למען המשך העזרה ליהודים. היו גם קשרים אישיים בין ראשי האליאנס לפקידות הגבוהה במרוקו. כך למשל, בראשית המאה שלנו, ניצל נרסיס לוון-נשיא כי"ח, את קשריו עם אל מדאני גלאווי לפתיחה מחדש של בית הספר של כי"ח במראקש.

חשוב גם לראות את פעולת מורי האליאנס במרוקו. "המורים" הראשונים שהגיעו ללמד במרוקו, היו בעיקר מאזור אלזס שבמזרח צרפת. הללו לא היו מסוגלים להשלים עם מצב הדיכוי וההשפלה של היהודים. הם סברו כי ניתן לפעול לשינוי מצב זה על ידי הנעת המעצמות להפעלת לחץ על השלטון המרוקני ועל-ידי הענקת מעמד קונסולרי למורי האליאנס. דעתם של "המורים" לא זכתה בתמיכת מרכז אליאנס בפריז שכן היא הייתה קיצונית מדי ועלולה הייתה לפגוע בעבודה החינוכית שלשמה נשלחו "המורים" למרוקו. ואולם "המורים" הפכו להיות כתובת ראשית לכל היהודים בערים שבהן פעלו. במשך הזמן צברו מורים שונים כוח ופיתחו קשרים אישיים עם פקידי המח'זן.

ראויה לציון גם תופעה אחרת והיא שמורי האליאנס הכשירו קאדר של מורים ומנהיגים בקהילות, שחונך על ברכי האידיאולוגיה של האליאנס. עמרם אלמליח בפאס הוא אחת הדוגמאות לעלית חדשה זו. הוא מייצג גם דמות של עלית הנלחמת על זכויות היהודים. בהתערבותו הופסקו ב-1907 עבודות שרירותיות שהוטלו על יהודי פאס ללא כל תמורה.

סוג אחר של התערבות לטובת היהודים בא לידי ביטוי בועידת מדריד (1880). כאמור, הייתה זו ועידה בינלאומית שדנה בעיקר בענייני החסות. העניין היהודי בועידה היה משולש. האחד, להבטיח את המשך שיטת מתן החסות במתכונת שהייתה קיימת עד כה. השני, להמשיך פעולה של המעצמות להפסקת הפגיעות ביהודים. השלישי, להשיג הצהרות שיבטיחו חופש דת ושוויון כל הנתינים של השולטן המרוקני. משימות השכנוע העיקרית נפלו בחלקה של האליאנס ששלחה, כאמור, שני נציגים בכירים. בלחץ המעצמות מסר מולאי חסן מכתב, שבו הכריז על חופש דתי ועל שוויון כל נתיניו בהדגישו את תחולתם של עקרונות אלה על היהודים והנוצרים. בקשר לפגיעות החוזרות ונשנות ביהודים, החליטו הנציגים, לאחר שקיבלו מידע מפורט מנציגי האליאנס, על נקיטת צעדים מיוחדים, בהביעם תקווה שתהיה להם השפעה. מעבר לכל ההישגים של נציגי האליאנס בוועידה זו, חשיבות גדולה הייתה בעצם העלאת העניין היהודי כבעיה בינלאומית.

גם בועידת אלחסיראס 1905 הועלה הנושא היהודי, אם כי בצורה הרבה פחות משמעותית מאשר בועידת מדריד. התומכים העיקריים בעניין היהודי היו נציגי ארה"ב, ספרד ואיטליה. התמיכה התבטאה בעצם העלאת הנושא ובדרישה מהשולטן ובמרוקו לחזור ולהצהיר על חופש דתי במרוקו. כמו כן דרשו לנקוט צעדים לשיפור מצב היהודים לא רק בערי החוף אלא גם בערים שבפנים הארץ. הנציג הספרדי הסביר את האינטרס המיוחד של ארצו בסובלנות דתית במרוקו בגלל הקשר המיוחד בין יהודים אלה לבין ארצו.

מן הראוי להזכיר בקצרה גם עזרה ישירה של קונסולים ובעלי תפקידים דיפלומטיים שישבו במרוקו, ליהודים. ברור הוא כי עזרה זו יכולה הייתה להיות אפקטיבית בעיקר באזורים בהם ישבו נציגים אלה. כך למשל, לאחר שמוסלמי פנטי רצח שני יהודים באלקטר ביוני 1876 ופצע תשעה, התערבו הקונסולים הזרים בנעשה ודרשו את מעצרו של המוסלמי. ב-1877 בהתערבות הקונסול האיטלקי הועמדו לדין מוסלמים שהיו אשמים ברצח 7 יהודים ליד לאראש. לאחר התערבות הקונסול הצרפתי פרו (Feraud) במאורעות שהיו בדמנת ב-1885 הוצאו שני ד'הירים (צווים סולטניים) לטובת היהודים. ברם קשה להצביע על מדיניות אחידה של הנציגים הדיפלומטיים כלפי היהודים. עמדתם תלויה הייתה במידה רבה, בנציג עצמו.

יהודי מרוקו תחת החסות הצרפתית  (1912-1956)

בשנת 1912 נכרת חוזה החסות בין צרפת לשולטן מרוקו-מולאי "חפיד" (1907-1912) להסדרת הפרוטקטורת על מרוקו, חתימת החוזה לא שינה את מעמד היהודים, והם המשיכו להיות נתונים  תחת חסותו של השולטן המרוקני ומנהיגי השבטים בהרים ובסהרה. בעקבות חתימת חוזה החסות השולטן  הודח, ובמקומו נתמנה מולאי "יוסוף " (1912-1927), אבי סבו של מלך מרוקו הנוכחי. בהכללה, ניתן לומר שמצבם של היהודים הוטב בתקופת שילטון החסות הצרפתי: ועד הקהילה הוכר רשמית, הוקנה מעמד מיוחד וחוקי לבתי הדין הרבניים בכל הקשור לעיניני אישות, הוקמו מבנים חדשים לרווחת היהודים (בתי כנסת, בתי ספר), אזורי המגורים (בעיקר ב"מלאח"), רוצפו,  שופצו, נצבעו והוקמו שכונות חדשות.

במקביל, ובעקבות ביקורו של השר מונטיפיורי במרוקו, קמה בצרפת חברה בשם כי"ח (כל ישראל חברים). חברה זו פעלה גם במרוקו. החברה הקימה בתי ספר חדשים בטיטוואן (1862) טנג'יר (1865) במוגאדור (1867), ובהמשך בפאס,  מראקש ובעוד ערים נוספות, ובהם קזה, בשלבים מאוחרים יותר, כאשר החל להיקבץ בה גרעין גדול של יהודים, שמהגרים אליה מהאטלס והסהרה. כן קמו מוסדות חינוכיים נוספים בעקבות כי"ח כמו: רשת בתי ספר של אוצר התורה ואם הבנים.

על חדירת ההשפעה הצרפתית הברוכה בקרב היהודים במרוקו, יעיד הסיפור הבא: כאשר נערך המצעד הצבאי, עם כניסת הצרפתים, לראשונה למראקש. החיילים והמפקדים הופתעו לשמוע קבוצה של ילדים השרה את ההימנון הצרפתי. הסתבר שהיו אלה תלמידים מבתי הספר היהודיים, שבהם שפת ההוראה היתה: עברית, צרפתית וערבית. (במאמר מוסגר אציין כעובדה  ביקור, שלי, עם קבוצה של מרצים ופרופסורים מאונברסיטת בר אילן, בבית ספר לבנות, בקזבלנקה בשנת 1994. מה רבה היתה הפתעתם לפגוש תלמידות תיכון השולטות בארבע שפות, שאת כולן הן רכשו בבית הספר).

ההתפתחות הכלכלית שבאה  בעקבות השלטון הצרפתי החדש, הביאה ברכה רבה ליהודים, וכפי שציינתי קודם, כאשר יש שלטון מסודר, הראשונים להנות מכך היו היהודים. יהודים רבים תפסו עמדות מפתח רבות במסגרת האדמניסטרציה הצרפתית. עם זאת, יש להבין שעם התמורה, התעוררו קשיים חדשים שליהודים לא היו כלים להתמודד עמם. כך למשל בנושא המתרנות, הצעירים החלו לחקות את מנהגי הצרפתים, המסורת היתה בנסיגה, היו שעבדו בשבתות ונחשפו למאכלים אסורים, מעטים אומנם, אבל אין להסתיר זאת, ורחמנא ליצלן הגיעו עד לידי נישואי תערובת. הוא שאמרתי אין טוב בלי רע.

זאת ועוד, ההנהגה אל אף שנתקבלה בטבעיות על ידי המוני בית ישראל, הרי שעם חלוף השנים הפער שבין ההנהגה ל"עמך" גדל, והתחושה היתה, שהדאגה העיקרית שלהם, הנה לשמר את מעמדם ולדאוג לצרכיהם, מוכר?

 היהודים במרוקו תחת שלטון " ווישי"

עם כיבושה של צרפת על ידי הרייך השלישי, והכפפתה של צרפת תחת השלטון הנאצי. חלו תמורות גם במרוקו. הגרמנים הקימו בצרפת (באזור הדרום) ממשלה אוהדת ובראשה רוה"מ "ווישי". בסוף 1942 עמדו הגרמנים, על פי תוכניתם, לכבוש את צפון אפריקה. באותה השעה המשיך ה-S.S בתהליך ההשמדה של יהדות אירופה במלוא קצב ההפקה של התנורים. הגרמנים עסקו בהכנות של ממש להשמדת יהדות צפון אפריקה (מרוקו, תוניס ואלגיריה נמצאות תחת חסות צרפתית, ואילו לוב נמצאת תחת שליטה של איטליה ושליטה מוסליני),  יהודי צפון אפריקה בכלל ומרוקו בפרט. בשל היותה של הקהילה היהודית במרוקו הגדולה ביותר בצפון אפריקה, וגם יתרונה של ארץ זו מבחינה טופוגרפית, שיכולה להוות יעד ומקום לפלישה אפשרית של כוחות לא רצויים לשלטון הנאצי. דבר שאכן קרה, עם הצטרפות ארה"ב למלחמה העולמית השניה בחודש דצמ' 1942 (בגלל ההתקפה היפנית על פרל הארבור בהוואי).

במסגרת התקנות של השלטונות הצרפתיים, תחת משטרו של ווישי, יהודי מרוקו נדרשו להגבלות החל מחוסר יכולת לתנועה  חופשית, ועד לדרישה לענוד טלאי בצורת מגן דויד צהוב על הבגדים. ואומנם, נעשו הכנות בכוון הזה והיו אף יהודים במקומות מסויימים שביצעו את ההוראות ככתבם. בעניין זה שמעתי, לא אחת, שהשולטן המרוקני מולאי "מוחמד החמישי" לאות הזדהות עם נתיניו היהודים היה נוהג לענוד, באירועים רשמיים, טלאי דומה.

הגירה פנימית במאה ה- 19

במחצית  השניה של המאה ה-19, החלה הגירה  של יהודים רבים, מהרי  האטלס ומערים ועיירות בתוך מרוקו, לערים הגדולות. נהירה זו הפכה רובעים שלמים של יהודים למשכנות עוני.  גם המנהיגות היהודית עברה לערי הנמל, ובעיקר לקזבלנקה, שהפכה מעיירה בת 25,000 תושבים, שהיהודים בה הם מיעוט קטן, לעיר שנושקת את מיליון התושבים, ובהם כ-100,000 יהודים, וזאת בתוך כ45- שנים. במקביל החלה הגירת יהודים מאלג'יר ותוניס לתוך שיטחה של מרוקו.