מעגל החיים-הבית היהודי במרוקו


מעגל החיים-הבית היהודי במרוקו

מאת: אברהם אביזמר מתוך הספר "מרוקו-המדריך למטייל"  © כל הזכויות שמורות למחבר

מסורת ומנהגים (במחזור החיים) בקרב הקהילות היהודיות במרוקו:

המסורות והמנהגים בקרב יהדות צפון אפריקה בכלל, ובקרב יהדות מרוקו בפרט, ובהם: מרכזיותו של הבית היהודי,  לידה, ברית המילה, בר מצווה, אירוסין וחינה, נישואין, מנהגי אבלות, המימונה ועוד. יש בהם בכדי להדגיש את חוזקה של קהילה זו. כי אם נבחן את כל מה שעבר על היהודים במג'רב, במרוצת 26 מאות שנים (2.600 שנים) -  שנים של גלות, אז אפשר לומר שאך נס הוא שהיהודים שרדו בחבל ארץ זה של העולם.

אני (המחבר) יכול לציין, בוודאות, שאחת הסיבות המרכזיות שהיהדות שרדה, כאן, הינה רק משום, שהיהודים שמרו על החיים הרוחניים, המסורות והמנהגים שהם קיבלו והעבירו מדור לדור. כי הדעת מתקשה לקבל את המציאות שבה יהודים נרדפו, הוכו, נהרגו ונרצחו, אבל נשארו דבקים באמונתם.

מרכזיותו של הבית היהודי במרוקו :    

מרכזיותו של הבית היהודי במרוקו ניכר בכל מעגל (מחזור) החיים של האדם. החל בהריון ולידה, המשך בברית המילה, בר המצווה, אירוסין והחינה, נישואין, מנהגים הנוהגים בחגים, מועדים ואירועים המיוחדים ליהודי צפון אפריקה בכלל ויהודי מרוקו בפרט. ובהם: חג המימונה, הערצת צדיקים ומשמעות ההילולא אצל יהודי מרוקו. וכן מנהגים הקשורים לאבל.

ברית המילה:

לידת בן אצלנו היא חגיגה לשמה. על טקס התחדיד (אבי התינוק נכנס לחדרו של הרך הנולד ופגיון גדול בידו. הוא מניף את הפגיון מעל ראש התינוק וקורא פסוק מספר בראשית, פרשת נח: "והבאים זכר ונקבה מכל בשר... ויסגור ה' בעדו...") שכבר עמדתי על עניין זה במקום אחר. הסנדקות היתה "נמכרת" ומצווה משובחת "ושכר" בצידה. למי שזכה בסנדקות נתנה הזכות לשבת על כסא אליהו הנביא זכור לטוב. היום הנטייה היא לזכות את הסבא מצד האבא במצווה, לפחות בילד הראשון. המוהל היה, לרוב, רב הקהילה. האם בכל זמן הברית היתה נושאת תפילה חרישית וקוראת פרקי תהילים להצלחת המצווה בידי המוהל.

ביום השלושים היה נערך, ברוב עם, פדיון הבן (במידה והתינוק היה לידה ראשונה לאם). ההורים המאושרים היו משקיעים רבות בערב זה. מלבד סעודת המצווה, היה עליהם לפדות את בנם ע”י 5 מטבעות כסף טהור בערך גבוה! הכהן היה, לרוב, תורם את הכסף לצדקה. אפשר לומר שעניין זה קיים אצל מרבית עדות ישראל.

זבד הבת:

"יונתי בחגבי הסלע בסתר המדרגה השמיעני את קולך כי קולך ערב. . ." (שיר השירים). זו הפתיחה לברכה לזבד הבת בעת שמכניסים את הרכה הנולדת לבית הכנסת ונותנים לה שם. ההורים זוכים אף הם לברכה "שיזכו לגדלה לתורה ומצוות, חופה ומעשים טובים ושיזכו לראות ממנה בנים ובני בנים, אכי"ר!



בר מצווה:

טקס בר המצווה היה מתקיים, לרוב, בימים שני או חמישי, משום שאלה הימים בהם קוראים בספר התורה בתפילת שחרית. חגיגת הבר מצווה היתה נמשכת שבוע ימים. רכישת הבגדים המיוחדים, הנרות (הגבוהים והמיוחדים) העטופים בד קטיפה בצבע בורדו, הזמנת האורחים, החינה והתספורת לחתן שלוו ע"י תזמורת נגנים. הכנת המטעמים, ובעיקר העוגיות הם לכבוד החתן. החתן היה לומד לקרוא את פרשת השבוע בתורה, וכמובן את ההפטרה בטעמים ובלחן שהיו נוהגים בעיר בה נולד אביו. מנהג יפה, שאני קיימתי בעצמי, עם ילדיי, הוא ללמדם בקיאות של קריאה בתורה ובהפטרה, וחשיבות מצוות הנחת תפילין עם הגיעם לגיל 10 שנים.

אני לא יכול לשכוח שבבר מצווה שלי התארחו בביתנו הקטן ביפו, לבר מצווה ולשבת חתן, כ - 50 אורחים ויותר, וזה עם כל המשמעות (לינה, אוכל ודוחק). היום, כשאני משחזר את הימים ההם זה נשמע בלתי אפשרי ומאוד דמיוני!

  

האירוסין והחינה:

לכל עדה, מקרב עדות המזרח בישראל, יש את טקס החינה המיוחד לה. בעוד שיוצאי מרוקו חוגגים במשך ערב אחד ובאופן צנוע, יוצאי תימן נהגו לחגוג במשך שבוע ולהפוך את החינה לפסטיבל שנמשך עד החתונה.

טקס החינה השתנה במהלך השנים וכיום הוא מהווה רק סמל למנהג המקורי.

בתחילת הערב מלבישה האם את הכלה בשלבים, כאשר לכל חלק לבוש יש משמעות סגולית. את ראש הכלה היא עוטפת בחיתול המסמל תקווה וברכה לבן זכר שיוולד במהרה. לאחר מכן הכלה עונדת תכשיטים יפים וכבדים, כובד התכשיטים - מסמל את עול החיים החדשים, ואילו יופיים מסמל את יופיה של הדרך בה תלך הכלה עם בן זוגה.

אם הכלה מאפרת את הכלה, אולם באופן שונה ממה שהיה נהוג במרוקו. במנהג המקורי האיפור הגיע לשיא מורכבותו בחתונה. ידיה ורגליה של הכלה עוטרו לפני הטקס ואת פניה וצווארה עיטרו רק יומיים לאחר שקיימה יחסי אישות. הסיבה לכך יכולה להיות ברצון לסמל את כניסתה האמיתית של הכלה לעולמן של הנשים הנשואות. כל דגמי העיטור, המשולש, השיבולת ושלוש הנקודות בהרכבים ובצבעים השונים, נלקחו מדגמי הרקמה שעל השמלה ושלושתם סמלי פוריות מאגיים.

החתן והכלה, מובלים, באופן פסיבי אל מקום האירוע.  מהלך כניסתם מלווה בשירה וריקוד תוך הנפת כלי קטורת, נרו, פרחים ועוגות ומיני מתיקה המונחים על מגשים נאים.במהלך כל הערב האורחים והמשפחה רוקדים ושרים לפני החתן והכלה וביחד אתם. הכלה מחליפה לתלבושת נוחה יותר (ללא כובע) והיא רשאית לעשות זאת מספר פעמים במשך הערב.

בשלב האחרון של הערב מכינים את עיסת החינה בטקס המלווה בשירה מיוחדת.

הכלה מחליפה לתלבושת העיקרית - קסווא לכבירה (השמלה הגדולה), והחתן מחליף אף הוא תלבושת. הם מובלים למקום האירוע מלווים בשירה וריקודים אשר מיוחדים למעמד החינה. כאן גם מעניקה משפחת החתן לכלה מתנות: תכשיטים יקרים, בשמים וכו'. דבר שמצביע על אושר, עושר ויושר. גם משפחת הכלה מעניקה לחתן מתנות המרמזות על תפקידן.

אם הכלה מברכת את החתן והכלה ומורחת על כפות ידיהם את עיסת החינה. משמעות מריחת החינה הינה לקוות שה' יתברך יחון על הזוג הצעיר ועלינו ברכה בשפע, כמו"כ יש המפרשים את משמעות המילה חינה כך: חלה, נידה, הדלקת הנר שבהם מצוות עפ"י המשנה "במה מדליקין"... החינה נמרחת ללא עיטורים. לאחר מכן כל אחד מהנוכחים יכול להתכבד ולמרוח חינה על כפות ידיו. הערב נמשך בשירה וריקודים עם החתן והכלה.

חתונה ונישואין:

החתונה המרוקנית היא "אם כל החגיגות". זהו האירוע שבני הזוג, יש להניח, יזכרו כל ימי חייהם כיום שיא. הימים שלאחרי החתונה לא יהיו עוד מה שהיו. זוהי הכניסה הרשמית לעולם המבוגרים. עולם של אחריות והקמת משפחה ודאגה לפרנסה ולגידול ילדים וחינוכם. כל הדברים האמיתיים שבחיים.

בגלל חשיבות האירוע אי אפשר היה, כמובן, להשאיר את העניין ליד המקרה. כל המהלכים תוכננו בתשומת לב מרובה. הנישואין היו, במידה רבה, תכנון עתידם של הבן או הבת, ואיזה הורה לא רוצה להבטיח לילדיו את הטוב ביותר? השידוך המתאים אורגן על ידי ההורים חודשים רבים ולפעמים שנים, לפני יום הנישואין.

לפעמים נעשה השידוך באמצעות מתווכים מכובדים, כמו רבני הקהילה. לפעמים נעשה השידוך בתוך המשפחה, בין דודים, בני דודים או אחיינים. לאהבה או לבחירה חופשית לא היה, כמובן, כל חלק בעניין, ובמקרים רבים נפגשו בני הזוג רק בטקס אירושיהם.

טקס הנישואין נערך בבית הורי הכלה המיועדת שבועות מעטים לפני החתונה. הנערה, לבושה בשמלתה היפה ביותר, עדויה במיטב התכשיטים, המתינה בלב פועם לראות מי יעדו לה הוריה להיות בן זוגה לחיים. בני המשפחה, העולצים והשמחים, המתינו יחד איתה, ופייטנים ומקהלת נשים ממשפחת הכלה שרו בחרוזים את שבחי יופייה. השירים והסלסולים גברו כאשר אם החתן ענדה לכלתה המיועדת שעון זהב. במשפחות עשירות נוספו לשעון הזהב גם עגילים וענק תואמים.

הצד המעשי של הטקס החל לאחר שבני שתי המשפחות, בנוכחות סופר בית-הדין הרבני, התיישבו סביב שולחן כדי לחתום על כתב התחייבות מצד החתן והכלה להינשא, והסכמה על גודל הקנס שישלם הצד שיפר את ההסכם. לאחר שנחתם הסכם האירושין, הפך הארוס לאורח רצוי בבית הארוסה והוזמן לסעוד עם בני משפחתה בימי שבת וחג.

לאחר שסוכמו בין הורי החתן והכלה סדרי החתונה ותנאיה, הוזמנו נשות המשפחה והקהילה כולה על-ידי כרוז שעבר בין הבתים, לבוא ולסייע בהכנות לחגיגת החגיגות. מועד החתונה עצמו פורסם מעל "באב אל ערוס", הוא "שער החתן", שהיה כרוז מצוייר ומאויר שנתלה בפתח ביתם של המחותנים.

יום החתונה עצמו היה תמיד ביום רביעי. ביום השבת שלפני החתונה הזמינה הנערה חברות וקרובים להציץ בנדוניה שהכינה לה אמה: סדינים וציפות רקומות ושטיחים ושמלות ותכשיטים.

ביום שני – שלושה ימים לפני הטקס, הוזמנו כמה מבנות המשפחה או כמה מידידות הכלה ללוותה, בשירה ופיוטים, אל המקווה. כאשר שבה הכלה המיועדת לביתה, הביא לה חתנה שי – מגש של כסף ועלי בשמים, תמרוקים, סבון ריחני וחינה מהמשובחים ביותר שהשיגה ידו לקנות.

יום שלישי – היום שלפני החתונה – הוא "יום השבועה" שבו מסכמות משפחות החתן והכלה, בנוכחות סופר בית-הדין את גובה "הכתובה". בערב זה נערך "לילת אל חנה" – טקס החינה. זוהי מעין הקדמה לשמחה הגדולה של יום המחרת. אצל היהודים העירוניים נהוג היה שהכלה מופיעה אל הטקס לבושה בשמלת כלולותיה, שמלת ה"אל-כאסווא אל-כבירא" – התלבושת הגדולה– או בשמלת הכלולות הצנועה יותר, אם הייתה מבנות אזור האטלס. בטקס עצמו, שנערך באווירה עליזה ובהשתתפות קרובי משפחה וידידים קרובים, מרחו את כפות ידיה ורגליה של הכלה בחינה – סגולה לשמחה, אושר ושלמות בחיי הנישואין, מבחינת חנינה, כלומר: שה' יחון על הכלה והחתן ועלינו.

הלילה שלפני ליל החתונה היה ליל שימורים – ליל ה"ברזה". בלילה זה היה על חתני השמחה ואורחיהם להישאר ערים עד אור הבוקר. בדרך כלל נהגו להזמין להקת נשים, שתנעים לחוגגים את הלילה בנגינה ושירה.

להקת הנשים הוזמנה ללות בשירתם גם את טקס שחיטת הפר, שבשרו נועד להאכיל את החוגגים. טקס זה נערך יומיים לפני החתונה.

ליל החתונה עצמו היה, כמובן, שיאו של פאסטיבל הנישואין. עדיין לא האירוע האחרון, אך בהחלט השיא. החתונה עצמה נערכה בדרך כלל בבית הכלה. הצעירה בשמלת כלולותיה המהודרת ובשלל תכשיטים, ישבה מתוחה וזוהרת בכסא מהודר בקטיפה ועיטורי רקמה זהובים. עתה, לאחר שבועות של פיטום, כדי שתיראה בשיאה בליל כלולותיה, עורה הקרין סומק ובריאות. ובעוד היא יושבת וממתינה, יצאו הגברים ברוב מהומה ושירה אל בית החתן כדי להביאו לחופה.

החופה עצמה נערכה, כיאה למלך ומלכה, כשהזוג המלכותי יושב בכיסאות קטיפה מהודרים, תחת לאפריון, בעוד הרב ושאר המכובדים סביב ניצבים על רגליהם ו"משרתים" את השניים. לאחר טקס הקידושין קרא סופר בית-הדין בקול רם ובהתאמה את תוכן הכתובה – כיאה למסמך רשמי ומחייב. כתובה עם סכום גדול הייתה ביטוי של כבוד כלפי הכלה ומשפחתה. בכמה ערים היה נהוג לקבוע את סכום הכתובה במטבע קשה להשגה, כדי להכביד עוד יותר על החתן במקרה שירצה לגרש את אשתו.

נושא הכתובה – הביטחון הכלכלי היחידי שהיה לאישה מפני שרירות ליבו של הבעל במקרה גירושין – זכה לטיפול מיוחד מצד הרבנים, בגלל שאצל ה"שכנים" (המוסלמים) גירוש אישה היה עניין פשוט ביותר.

לאחר הקראת הכתובה הוצאה הכלה לחצר הבית לשבע ההקפות המסורתיות – ובכך הסתיים למעשה החלק הטקסי של החתונה. כיסאות הכבוד של החתן והכלה הוצבו על גבי משטח גבוה, כדי שהכל יראו את הזוג הנישא.

מרגע זה ואילך הכל היה תלוי באיכות הבישול של נשות הבית, בחוזק העראק המקומי – ה"מאחיה" – וברמת התזמורת והפייטנים. בדרך כלל השמחה נמשכה עוד זמן רב לאחר שבני הזוג חמקו לחדר כלולותיהם, כדי לממש את אהבתם וכדי שיוכלו לעמוד בכבוד במבחן ה"סבאח אל-ערוסה" – בוקר הכלה – הבוקר שלאחר ליל הכלולות, שבו הציגה אם הכלה בפני החוגגים את סדין מיטת הכלולות ועליו ההוכחה לכך שבתה נישאה בבתוליה.

במקומות רבים היה נהוג, בטקס זה, שרקדן התזמורת (בדרך כלל נגן ה"טאר") נוטל מידי האם מגש ועליו סדין ליל הכלולות, ורוקד עמו כשהוא מונח על ראשו. האורחים באירוע הניחו כסף על המגש כביטוי להערכת כשרונו של הרקדן. כמה מהרקדנים הללו אף זכו לפרסום רב בשל מומחיותם זו.

ועדיין החגיגות לא תמו. בקהילות רבות נהוג היה לקיים שבעה ימי משתה רצופים לאחר טקס הכלולות. אך גם לאחר ביטול המנהג, עדיין מספר החגיגות סביב האירוע מרשים: ליל יום שלישי שלאחר החתונה הוא "לילת אל חות" – ליל מאכל הדג – שבו נערכה לכבוד הזוג בבית הורי החתן סעודה על טהרת מאכלי דגים – סגולה לפוריות. במקומות רבים במרוקו נהוג היה לצאת ביום זה לחגוג בחיק הטבע, בלוויית תזמורת ונגנים.

בשבת שלאחר החתונה נערכת סעודת "סבת אל-חתאן" – שבת חתן – שבה מארחים החתן והכלה את חבריו של החתן לארוחת צהריים בביתם.

השבת הבאה היא "סבת סאביקה" – שבת הנדנדה. לקראת שבת זו הותקנה נדנדה בחצר בית הכלה וחברותיה באות להתנדנד עמה. על-פי הנוהג, הכלה הייתה מתנדנדת ראשונה ולאחריה התנדנדו חברותיה, אולי כדי שמזלה ידבק גם בהן.

באזור האטלס היה נהוג שראשונים התנדנדו חמישה ילדים – עוד סגולה לבנים רבים. ובעוד הכלה וחברותיה מתנדנדות בצהלה, החתן ושאר האורחים תורמים את חלקם לשמחה בזריקת סוכריות על המתנדנדות, בעוד השירה מלווה את  נדנודי הכלה וחברותיה. זמרת שירי הנדנדה היא אומנות מיוחדת ובדרך כלל שרה אותם אשה זקנה שהתמחתה בכך. שירי שבת הנדנדה משבחים את יופייה של הכלה והם בעלי מבנה מיוחד, כמו למשל השיר הבא, שהושר באזור מאראקש ודנמאט. זהו מעין דו-שיח מוסיקלי בין הבת השואלת והאם המשיבה:

 הכלה: הגידי הו אמא – ראשי?

השיבה האם: כמו תפוז מפאס בידי החזן

הו מרגלית, הו כלנית!

הכלה: הגידי הו אמא – שערי?

השיבה האם:  ירח ממשי

הו מרגלית, הו כלנית!

הכלה: הגידי הו אמא – פניי?

השיבה האם:  ירח ממשי

הו מרגלית, הו כלנית!

הכלה: הגידי הו אמא – פי?

השיבה האם:  טבעת מזהב

הו מרגלית, הו כלנית!

כך נמשך לו השיר בקצב תנודות הנדנדה, בתארו את יופייה של הכלה, איבר אחר איבר.

את מסכת חגיגות החתונה חותמת לבסוף "הטורנה בודה" – החזרה הכללית לחתונה – שבה מארחים הורי הכלה את בני הזוג ואת שתי המשפחות לסעודה מאחדת.

דגש מיוחד הושם על תסרוקתה של הכלה ועל איפורה לקראת החתונה. סידור השיער היה אומנות בפני עצמה. ברוב המקרים נהגו לשלב בתסרוקת חוטי משי שחורים שנקלעו יחדיו ויצרו שתי צמות שגלשו משני צדי צווארה של הכלה. היו ערים ואזורים בהם היו נהוגות תסרוקות מיוחדות. כך למשל, בעיר סיטאט נהגו לשזור בתסרוקת הכלה עשר צמות מחוטים צבעוניים, בעיקר ירוק ואדום. בגולמימה שבתאפיללאת הייתה תסרוקת בצורת מגדל גבוה, ובאזור הסוס שזרו בתסרוקת צמות קטנות צמר עבה.

איפור הכלה לקראת יום החתונה דרש ממומחיות מיוחדת. עפעפי הכלה נצבעו בכחול שהוכן מאנטימון. בעזרת "הארקוס" – חומר המופק משורש עץ אגוז- מושכים קו שחור מהעפעף העליון עד הרקות, וקו מקביל מהעפעף התחתון. בין שני הקווים ומעל הריסים וכן הלחיים, מציירים קבוצות של שלוש נקודות שחורות. את הלחיים צובעים ב"עכאר" (אוכרה) בצורת שני משולשים או עיגולים ולבסוף מאדימים את השפתיים על ידי שפשוף ב"סוואק" העשוי מקליפת אגוז.

מנהגי אבלות

נוהגים כבשאר עדות ישראל, למעט בשלושה עניינים: יהודי צפו"א ומרוקו אינם נוהגים לאכול בשר בכל מהלך השבעה והחודש (דגים מותר!), ויש אף שמקפידים למשך שנה שלמה. כמו"כ מקפידים לשמור על דיני אבלות למשך שנה שלמה, כאשר מדובר בפטירת קרובים מדרגה ראשונה (אבא, אמא, אח, אחות, אשה, בעל, בן או בת). השוני השלישי-נוהגים לקיים אזכרה גם במלאת 11 חודשים מהפטירה.