דפוסי אירגון הקהילה היהודית ומוסדותיה


דפוסי אירגון הקהילה היהודית ומוסדותיה

מאת: אברהם אביזמר © כל הזכויות שמורות למחבר

פתח דבר

החל מהמאה ה - 18 אנו עדים לשני דפוסים עיקריים במבנה הארגוני של ארגון הקהילה היהודית במרוקו השונים במהות מימים עברו. זאת לדעת!  עד 1945 לא הייתה הנהגה מרכזית אחת ליהודי מרוקו.... ב-1962 פורק הארגון בגלל חילוקי דעות פנימיים, וגם לאור המצב הפוליטי הפנימי במרוקו באותם ימים (עלייתו של המלך חסן השני לשלטון)

1. ארגון במסגרת מרכזים עירוניים... 

2. ארגון במסגרת ישובים כפריים במידבר הסהרה ובהרי האטלס והריף...

במסגרת המרכזים העירוניים: קיימים מוסדות רבים הכוללים את מרבית בעלי התפקידים, ובהם קיים מגוון ופיצול רב מתוך הקהל. 

במסגרת הישובים בקהילות הקטנות: במרבית המקרים, אדם אחד ולעיתים שניים, החזיקו במרבית התפקידים הציבוריים, ובנושאים מורכבים הם פנו לעזרת הקהילות העירוניות הגדולות. ככלל, עד 1945 לא הייתה הנהגה מרכזית אחת ליהודי מרוקו. ההנהגות השונות נבחרו ברובן על ידי השלטונות המרוקנים, ומקצתה בידי היהודים. עד אז הייתה מועצת קהילות שהתפקוד שלה היה מוגבל עקב הגבלות בתנועה ופיזורן הגיאוגרפי של הקהילות היהודיות במרוקו. 

ב-1962 פורק הארגון בגלל חילוקי פנימיים, וגם ולאור המצב הפוליטי הפנימי במרוקו באותם ימים...

 מועצת הרבנים של מרוקו ברבאט באסיפה השניה בשנת תש"ט. אוסף מורי עמר

הנהגת  הקהילה

ראש הקהל, הדיינים, אב בית הדין, הרב, הגזבר והשמאי ולאחריהם בעלי תפקידים נוספים בקהילה: החזנים, המוהלים, השוחטים, המנקרים, המלמדים, המרפאים ועוד. 

מוסד ההנהגה המרכזי של הקהילה היה ראש הקהל ונקרא  "נגיד" אשר עמד בראש הנהגת הקהילות הגדולות. תפקידיו היו:  גביית מיסי הקהל,  מינוי ו/או אישור משרת רבנים, דיינים ובעלי תפקידים אחרים, הטלת עונשים וקנסות על הציבור,  לרבות עונשי גוף, מאסר בפועל וגירוש מן העיר.

ליד ראש הקהילה פעלה הנהגה שהרכבה משתנה ומתוכה נבחרים פקידי הקהל, ובראשם הגזבר ושמאי המס האחראים על  הניהול השוטף של הקהילה: מוסדות החינוך, חברות הצדקה וגמילות חסדים, בתי הכנסת הציבוריים, מקוואות הטהרה, בית המטבחיים ובתי העלמין... 

 בראש ההנהגה הרוחנית עמד דיין שמונה ע"י ועד הקהילה, אשר טרח ורכש את מעמדו בזכות ידיעותיו בתורה ובפסיקת הלכה. הוא עמד בראש בית דין שהיה מורכב משלושה דיינים בקהילות הגדולות, ודיין אחד בקהילות הקטנות. השפעת הדיינים ניכרה גם בפעילותם הרוחנית והחברתית: הם קבעו תקנות בענייני אורחות חיים, מוסר, קשרים שבין אדם לחברו, ועוד. הם פיקחו על  ביצועם והטמעתם בקרב הקהילה. הם לא עסקו במשפט ולא ישבו בדין, דבר שהיה נתון לסמכות בית הדין הרבני. הרבנים לא קבלו שכר קבוע, חלקם היו בעלי מלאכה, וכך הם דאגו לפרנסתם ופרנסת המשפחה. האחרים, פרנסתם באה  להם מתרומות שקיבלו בבתי הכנסת, בבתי המטבחיים ובסעודות מצווה (אצל אבלים ובעת פדיון בן וזבד הבת) מקצוע הדיינים, הרבנים והשוחטים עבר בירושה מאב לבן, אך ההנהגה יכלה ליטול זכות זו אם היורשים לא  נמצאו ראויים.  

המיסוי בקהילה

הקהילה  גבתה שני סוגי מיסים:

מס מלכות - ג'זיזה: שנגבה מבני הקהילה ע"י הנגיד והוא היה מוסרו לשלטונות על פי גולגולת. 

מס הוצאות: מס שהוטל על בני הקהילה בכדי לספק את צרכיה הפנימיים, החזקת מוסדות החינוך וצרכי הצדקה לשכבות הנזקקות. בדרך כלל הוטל מס זה בצורת היטל על מוצרים חיוניים, שהיו בפיקוח הקהילה, ובהם הג'אבילה - מס עקיף על צרכי מזון כגון בשר ויין.  בנוסף היה נהוג לגבות כספים מהיהודים  בקהילה, באופן אקראי, עפ"י נדבות ליבם של יהודים אמידים. כספים אלו שימשו בעיקר לצורך עזרה הדדית. אך במקומות מסוימים שימשו כספים אלה לתשלום שכרם של החכמים (רבנים מלמדים-בעיקר צעירים שלימדו את האלף בית, תורה ומוסר) ו"המורים" בבתי הספר, שקבלו חלק משכרם מקופת הציבור.

סדרי הקהילה

הקהילה הייתה מעין אוטונומיה שדאגה לצרכיה ויכלה לעמוד בכך. אוטונומיה זו באה מכוח הכרתו של השלטון בקהילה היהודית כחברה המסדירה ענייניה הפנימיים בכוחות עצמה. את התקנות בענייני הציבור יזמו בדרך כלל, פרנסי העיר, אך הם נדרשו להסכמת הדיינים והרבנים. תקנות בעניינים הלכתיים ומוסריים נקבעו ע"י הדיינים והרבנים. בקהילות המרכזיות במרוקו נתנה לדיינים סמכות רבה לחדש תקנות בכל תחומי החיים - על פי צורך השעה. על תושב שהפר את התקנות הוטלו עונשים, שהיו בדרך כלל, קנסות, מלקות ואף  מאסר - על פי חומרת העבירה. לעיתים ננקטו עונשים חמורים במיוחד, ובהם גרוש מהעיר חרם ונידוי מהקהילה. התקנות נקראו בפומבי בבתי הכנסת במהלך תפילות יום השבת, בכל הלשונות שהיהודים שלטו בהן, וכך הן התפרסמו. אגב, נכחתי לא מעט פעמים בשבת ב ביהכ"נ בשנים האחרונות, ועדיין מכריזים על התקנות במהלך תפילת שחרית (אביזמר)

מוסד בית  הכנסת

בית הכנסת היה המוסד החברתי החשוב ביותר של הקהילה היהודית. מקום התפילה היווה את מרכז החיים החברתיים והרוחניים של הקהילה. במבנה בית הכנסת, או בסמוך לו, שכנו בית הספר, בית הדין  הרבני ואחדים מחדריו שימשו גם כאכסניה לעוברי אורח ולשליחים הרבים (שדרי"ם) שבאו מא"י. גם כאן ניכר ההבדל והפיצול בין חלקים שונים בקהילה: בפאס היו בתי כנסת נפרדים "לתושבים" ול"מגורשים".  גם במראקש תופעה זו קיימת. בית הכנסת המרכזי ב"מלאח" של מראקש נקרא, גם כיום, סלת לעג'מה (בית הכנסת למגורשים מספרד).     

בתי כנסת פרטיים במרוקו: בעקבות אישורים שניתנו, על ידי וועד הקהילות היהודיות, לבניית בתי כנסת חדשים. הוקמו בתי כנסת פרטיים לצד אלה הציבוריים שהיו שייכים לקהילה. משפחות שהחזיקו בתי כנסת התפרנסו מהכנסותיהם. אך משרבו בתי כנסת אלה, ואף היוו איום על מרכזיותם של בתי הכנסת הציבוריים, פורסמה תקנה האוסרת על הקמת בתי כנסת  פרטיים נוספים.  


מוסדות החינוך

במוסדות החינוך של הקהילה השתלמו בנים בלבד, מגיל שלוש מקבל הבן "חינוך" מהרב המלמד לימודי קודש ומוסר, ומהמורה המלמד לימודי העשרה. פרט לכך היו שעורים לחינוך פורמלי ובלתי פורמלי. מטרת הלימודים הייתה, להקנות לילד מיומנות של קריאה וכתיבה, על מנת שיוכל להשתתף בחיי בית הכנסת, ובהם: תפילה, קריאה בתורה ובהפטרה בהתאם לטעמי המקרא. רוב הילדים בקהילה למדו ב "חדר"  פרט לבני המעמד הגבוה, להם היה מלמד ומורה פרטי. בגיל בר-מצוה רוב התלמידים סיימו את לימודיהם בבית הספר, ויצאו לסייע בכלכלת הבית על ידי עזרה להורים במסחר. המחוננים, בני החכמים והדיינים, וכן בניהם של היהודים האמידים המשיכו ללמוד בישיבות קטנות.  

הבנות קיבלו את חינוכן מהבית, בעיקר מהאם או מהסבתא, אשר לעיתים גם לימדו אותן גם קרוא וכתוב והפגינו ידע רב והתמצאות בעת התפילה.

מוסדות העזרה וגמילות החסדים

שרותי העזרה ההדדית בקהילה הוקמו בשל התרחבותן של השכבות הנזקקות לסעד הקהילה. לצד המוסד לגמילות חסדים, שעסק בכל סוגי העזרה לנצרכים, החלו להיווצר מוסדות למטרות מיוחדות כמו המוסד לביקור חולים, אשר דאג לביקור סדיר אצל חולים גלמודים ולאספקת תרופות לנזקקים. וכמו חברת "אליהו הנביא", אשר עסקה בארגון בריתות מילה, בעיקר לבני העניים, ובהשכנת שלום בין אדם לחברו ובין איש לאשתו.

מוסדות הקהילה סיפקו לעניים מצרכי מזון בסיסיים, שילמה במקומם את מס המלכות (הג'זיזה), ופטרה אותם מחובת תשלום היטלים ומיסים פנימיים. 

במסגרת שרותי הסיוע לקהילה, קמה חסות של בעלי מלאכה, חייטים, מורים, צורפים ואחרים, אשר התנדבו בסיוע מקצועי, כל אחד לפי כישוריו. בפני המפקח המוסלמי נתפסו אלו כארגון מקצועי.  

בנוסף למוסדות הנ"ל, כל קהילה החזיקה במוסדות נוספים לשם תפקוד שוטף: בית עלמין, בית מטבחיים, מקווה טהרה, תנור (פר'אן) ציבורי ועוד...

המוסדות הרפואיים בקהילה

בספרי ההיסטוריה החוקרים את יהדות מרוקו לא מצאתי תיעוד אודות המוסדות הרפואיים. את המידע הבא שאבתי מעדויות של יוצאי מרוקו...

במשך מאות השנים וגם במאות ה-18 ה-19 וה-20 ועד שלטון הפרוטקטורט (החסות) הצרפתי, שהחל בשנת 1912, לא היו קיימים במרוקו בתי חולים מסודרים. הריפוי נעשה בשלושה אופנים עיקריים:

1. רב המרפא ע"י סגולות וקמעות

2. השתטחות על קברי צדיקים

3. נשים מרפאות (זקנות שרכשו את התמחותן מאימותיהן וסבתותיהן, הן השתמשו בצמחי מרפא שגדלו או גידלו באזור מגוריהן, ורקחו מהן תרופות. נשים אלה היו גם המיילדות בקהילה. לרוב הן היו רווקות, וגם כאלה שנשאו אך היו חשוכות ילדים, אחרות שהיו  נשואות ואמהות לילדים בעליהן לקחו אישה אחרת על פניהן...

עם תחילת השלטון הצרפתי הוקמו בתי חולים, אך גם אלה לא קמו בכל הקהילות ברחבי מרוקו, אלא רק בקהילות בערים המרכזיות. הקהילות הקטנות המרוחקות המשיכו להשתמש באמצעי הרפואה שצוינו להלן.

דפוס ארגון הקהילה בתקופת השלטון הצרפתי

בשנת 1912, עם בואם של הצרפתים למרוקו נפתח פרק חדש בחייהם של תושבי מרוקו בכלל, ובחיי היהודים בפרט, עתה ניצלו  היהודים מן ההשפלות שהיו מנת חלקם תחת שלטונם של כמה שולטנים עריצים, ונהנו ממשטר פנימי מסודר יותר, שהוגדר ונתחם בחוקים ובתקנות מסודרים. מושל מרוקו הראשון מטעם צרפת, המרשל ליוטה, התחשב ברגשות הערבים ולא עשה מיד שינויים דראסטיים בארגון הקהילות היהודיות, כפי שעשה בעניינים ובתחומים אחרים, ובהם: כלכלה וחברה, מדיניות פנים וחוץ של מרוקו. 

ולכן, רק בשנת 1818 החלו הצרפתים לארגן תמורות בארגון הקהילות היהודיות. ב-1940 החל "שלטון ווישי" במרוקו.

החוק המסדיר את פעולתן של הקהילות היהודיות במרוקו

ב-22 למאי 1918 חתם השולטן מולאי יוסף על "דהיר" (חוק) שנתן גושפנקא חוקית לעצם קיומן של הקהילות היהודיות להתארגנותן, לסדר עבודתן, תפקידן ותפקודן, וכן על אופן הפיקוח. חוק זה קובע כי הקהילות רשאיות לטפל בענייני סעד, דת, עזרה הדדית וניהול נכסי ההקדש בעצמן. 

המפקח על המוסדות היהודיים

ב-1919 הותקנה תקנה נוספת, שהשלימה את חוק הקהילות אשר קבעה, שיש למנות מפקח על המוסדות היהודיים, שתפקידו יהיה לקשר בין הקהילות ובין השלטון וכן, לפקח על מהלך העניינים בכל הקהילות היהודיות  במרוקו. בתקנה משלימה מ-1944 הושלמה החקיקה ופורסמה תקנה שבה מוגדרים תפקידיו של המפקח על הקהילות וסמכויותיו.  

בית דין רבני מקומי

בכל קהילה שבתחום יחידה מוניציפאלית נתמנה רב מקומי, שדן בענייני דת ואישות בלבד, מדי חודש הוא היה מוסר לשלטונות, דרך הפחה המקומי, דין וחשבון על הבעיות שהובאו לפניו, ועל פסקי הדין שנפסקו.  

בית דין רבני מחוזי

נוסף על הרב המקומי היו ארבעה בתי דין רבניים מחוזיים בערים: רבאט, קזבלנקה, פאס  ומראקש. בבתי דין אלה ישבו לפחות שלושה רבנים במעמד של דיינים, שדנו ופסקו בעניינים שלא היו בסמכות בתי הדין המקומיים ובענייניהן של קהילות קטנות שלא היה בהן בית דין מקומי או רב מקומי.  

בית דין רבני עליון

מושבו הקבוע של בית הדין הרבני העליון היה בעיר רבאט, בירת הפרוטקטורט הצרפתי. בית הדין העליון היה  מורכב מחמישה רבנים וממזכיר. אב בית הדין היה הרב הראשי ליהדות מרוקו. משנת 1927 כיהנו בתפקיד רם זה, ובזה אחר זה: הרב רפאל אנקאווה, הרב יהושע בירדוגו, הרב שאול אבן דנן, והרב מיכאל יששכר אנקאווה - בנו של הרב שהתחיל במסורת של רב ראשי ליהודי מרוקו, הרב ידידיה מונסנגו. כולם ז"ל, ואחרון הרב אהרון מונסנוגו הי"ו.  

ועד הקהילה

את ענייני הקהילה ניהל ועד הקהילה, שחבריו נתמנו על ידי השלטונות, תוך התייעצות עם המפקח על המוסדות היהודיים. הוועד היה מורכב מ 9 עד 12 חברים, ובהם: יושב ראש, גזבר ומזכיר. ב-7 למאי 1945 נעשה שינוי חשוב בחוק הקהילות, לפיו, נבחר ועד הקהילה בבחירות חשאיות ואישיות. רק אלה שתרמו לפחות 200 פראנקים לקופת הקהילה, בכל אחד משלושת הרגלים (600 פראנקים לשנה) היו זכאים להשתתף בבחירות, מספר הנבחרים היה צריך להיות גבוה בחמישים אחוז מן המספר הדרוש, במגמה לאפשר לשלטונות לבחור מתוכם את האנשים ה"רצויים " להם.

נוסף על ועד הקהילה היו מוסדות שטיפלו בענייני סעד ועזרה הדדית כמו: ביקור חולים, מלביש ערומים, ומוהר הבתולות. כן היו מוסדות חינוך, ארגוני נוער ספורט ותרבות. לכל מוסד היה ועד משלו, אך ניהול הכספים היה נתון להשגחת ועד הקהילה. קופת הקהילה ניזונה, בעיקר, מתרומות  לקראת החגים, מעיזבונות ומהיטלים מיוחדים על בשר, יין ומצות לפסח. 

חברה קדישא

ארגון זה נקרא בלשון יהודי המקום "חברה דרבי שמעון". לגוף זה היו מתנדבים רבים, הוא הכיל את מרבית בני הקהילה, כולם ראו בחברות זו זכות גדולה וגאווה רבה להימנות עם חבריה. היו אף אנשים שצירפו את בניהם כבר ביום ברית המילה להיות חברים בארגון. המחשבה הייתה ש"מי שעוסק במתים... סופו להאריך ימים"!

החברה קדישא הייתה מחולקת לשלוש כתות: כת הרוחצים, כת נושאי המיטה וכת הקוברים. לכל כת היה נגיד משלה, ובשעת הצורך היה על חבריה לעבוד בהתנדבות לפי תורנות שקבע נגיד הכת.

 

משרות ציבוריות אחרות

נוסף על ועד הקהילה ועל בעלי התפקידים האחרים, היו בקהילה בעלי תפקידים ציבוריים שונים ובהם:

* סופר בית הדין- היה כותב שטרות, כתובות וגיטין

* שוחט ובודק- תפקיד שעבר בדרך כלל מאב לבן

* חזן בית הכנסת ושליח הציבור 

* סדרן, המסדר את  קריאת הזמירות בשעת התפילה

* שמש בית הכנסת המשרת בקודש

* פייטן ששר בשמחות, בסעודות ובתפילות 

* דרשנים ומטיפים שכינסו את הקהל ללמוד גמרא, פרשת שבוע ומדרש, וגם קבעו עיתים לתורה לאמירת תהילים ולימוד הזוהר

* שליחים שהיו יוצאים לארץ ישראל ובידיהם כתבי הסמכה מטעם הקהילה.