"תורתם-אומנותם" מנוגד לערכים היהודיים


"תורתם-אומנותם" מנוגד לערכים היהודיים

מאת: סם בן שטרית . מורה לתלמוד במקצועו

המושג המסולף "תורתם-אומנותם" קנה אחיזה בוויכוח הציבורי במדינה. מושג המנוגד לרוח ישראל סבא, למורשתו ולערכים היהודיים. בשמו ולמענו ביקשה קבוצה גדולה לקבוע לחברתנו סדר יום ועדיפויות אחרים. רבים בציבוריות הישראלית רואים בתמיהה את הטיעון "תורתם-אומנותם" כעין "קוד קסם" האמור לפתוח לרווחה כל דלת. הקופה הציבורית נדרשת למען הקיום הקולקטיבי של מצווה "כביכול" זו, לפרנס רבבות רבות של לומדי תורה ומשרתים בקודש, הם ובני משפחותיהם. כן, נתבעת המדינה בשם "ערך" זה לפטור מכל שירות צבאי ואף מיציאה למלחמה של "ציבור יקיר לי אפרים" זה. אף, למלחמת מגן.

הציבור מקבל בהנחה ובהכנעה, שטיעון זה מעוגן בתורת ישראל ובהלכה היהודית. האמנם? הבא נבחן את הדברים :

מורשת ישראל מרבה לשבח ולהלל כל מתפרנס מפרי עמלו, וציוותה עלינו: "יגיע כפיך כי תאכל" (תהלים, כ"ח, ב) היא הטיפה "לבל יהיה אדם סמוך על שולחן חברו ויהווה נטל על הציבור". היא מעלה על נס את אוהבי המלאכה והעבודה, והשתמשה בביטויים עזים ולעתים חדים, כגון:"לעולם יפשוט אדם נבלות בשוק ואל יזדקק לבריות" (מדרש רבא):"גדולה מלאכה שמכבדת את בעליה" (נדרים מט ע"ב) "אל תעשם עטרה להתגדל בהם ולא קרדום לחפור בהם" (פרקי אבות ד'-ה' ) "כל תורה שאין עמה מלאכה, סופה בטלה וגוררת עוון" (פרקי אבות ב', ב') "ושונא מתנות יחיה" (משלי ט"ו, כ"ז) ויכולים אנו להפליג ולהוסיף על סייגים אלה כהנה וכהנה.

לרבנים נקבע : "אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות" (פרקי אבות א', י'). רבני ישראל וחכמיה הקדמונים היו נאה דורשים ונאה מקיימים. התנא רבי יוחנן היה סנדלר. עמיתו, היה נפח והוא רב-נפחא. רבי עקיבא היה רועה צאן. הלל הזקן התפרנס ממשלח ידו. הרמב"ם מצא פרנסה במקצועו כרופא, והדוגמאות רבות מני ים.

רבים רבים מחכמי ישראל בארצות המזרח ובצפון-אפריקה שירתו בקודש ללא כל תמורה או שווה תמורה; שליחי ציבור וחזנים בבתי כנסת, שוחטים, מוהלים, פוסקי דין, בוררים, דרשנים, עורכי חופה וקידושין, ומשכיני שלום בן אדם לחברו ובין איש ואשתו. את פרנסתם מצאו במלאכות שהתמחו בהן או שלחו ידיהם בפרקמטיה. בשל אורח חייהם, הציבור כיבד את מוצא פיהם ונהג בהם כבוד ודרך ארץ, וכאן בארץ, מסופקני אם יימצא רב, שוחט או שליח ציבור אחד העושה את מלאכתו לשם שמים.

בארצנו המתחדשת, הציבור הרחב שלא שאלו לדעתו ולרצונו, נדרש לשאת בעול הקיום של קבוצה גדלה והולכת; אברכים ותלמידי ישיבות, ואף אברכים מדומים כפי שהוכיחו חקירות משרד הדתות. מותר ואף חייבים לשאול: במה חטא הציבור שפרנסיו גזרו עליו גזרה קשה זו שאיננו יכול לעמוד בה? ויותר מכך, שהיא מנוגדת להלכה היהודית !

לא רק בדמים-כספים עסקינן ומתרעמים, גם בנטל הביטחוני הוציאה קבוצה זו את עצמה מן הכלל. זאת, כאשר לפטור הצבאי, אין כל אסמכתא לא מדאורייתא ולא מדרבנן. והרי המשנה אומרת במפורש : "במלחמת חובה, הכל יוצאים, אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה" (סוטה ח'-ז').

ככל שנחקור ונדרוש בתורת ישראל ובמורשתו, לא נמצא כל סימוכין לפטור מאן-דהו, לרבות לומדי תורה יום וליל משירות צבאי, זולת מה שנאמה בפרשת "כי תצא" (דברים ק"ח ) " מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו, ולא ימס את לבב אחיו כלבבו". ופטור זה, חל על מלחמת רשות בלבד.

אמור מעתה : מי שרוצה להוציא עצמו מן הכלל לגבי שירות צבאי ויציאה למלחמת רשות, יש לו מוצא לגיטימי אחד ואין בילתו : עליו להצהיר ולהכריז בשער בת-רבים, כי הנו פחדן ומוג לב, ויהא פטור, על פי דין תורה, מיציאה למלחמה.

סהדי במרומים, כי לא שנאה ולא משטמה בלבי כלפי החרדים הביאוני לכתוב שורות אלה. כל שביקשתי;מחד-גיסא להאיר את מקורותינו על סוגיות אלה, שצלן הכבד מרחף כעננה על ראשינו ומאידך-גיסא, לקרוא לציבור החרדי לערוך חשבון נפש נוקב בטרם פורענות, גם לאור המחייב במקורותינו, וגם עקב הנזקים החמורים לדימויו הציבורי ולשסע החברתי שסוגיות אלה יוצרות.

כמי שהקדיש ארבעה עשורים מחייו לעשייה שעניינה הפגת המתחים הבינעדתיים-עת ייסדתי עם חברי את תנועת –ביחד. תנועה, שחרתה על דגלה זקיפת קומתה של יהדות צפון-אפריקה ואחדות העם ושלמותו. סבורני, כי מותר לנו לקבוע כיום, שאכן תרמנו את חלקנו בהדיפת סכנת הפילוג שאיימה אז עלינו, אשכנזים מכאן וספרדים משם. סכנה זו, לטעמי, חלפה והלכה לה.

ואולם, לנגד עינינו ניצבת סכנה גדולה וחמורה העלולה, חלילה, לגרום למלחמת אחים בין דתיים-חרדים לבין חילוניים. רעם נהמותיה מהדהד בעיצומם של ימים אלה, ואת הסוף מי ישורנו, כי הרי נאמר: "אין השטן מקטרג אלא בשעת סכנה" (בראשית רבה, צא).

הנני קורא לציבור החרדי ותומכיו לגשת לעריכת חשבון-נפש יסודי או בלשון חכמי צפון אפריקה "תיקון עצמי", תוך התחשבות בצורכי כלל החברה, בנטילת עול מאוזנת ובאהבת האדם, תוך התייחסות טולרנטית לזולתם – כמאפיין, חכמי צפון-אפריקה שפסקו על-פי בית-הלל ואף דומיהם מחכמי אשכנז כמו, רבי לוי יצחק מברדצ'ב, זוסיה מניפולי ועד הרב קוק זצוק"ל. תפיסת עולם של אלה, היא ורק היא תצילנו מסכנת הפילוג.


המאמר פורסם מעוצב וכולל תמונות בכתב העת הדיגיטלי "יהדות מרוקו:מורשת, הגות ואמנות" : גליון 2