דף הבית >> מרוקו >> יהדות מרוקו >> בין ספרדית לחכתייה
 

עוד בקטגוריה

           היהודים בארץ המגרב-תקציר היסטורי     
           חגים עבריים במרוקו     
           דפוסי אירגון הקהילה היהודית ומוסדותיה     
           מעגל החיים-הבית היהודי     
           קהילת מקנז-חכמיה ודייניה     
           הגמ"ח במלאח     
           הברחת היהודים ממרוקו     
           יהדות מרוקו-תקציר הסטורי     
           מקור שם המשפחה     
           קסם של לילה באלול     
           בין ספרדית לחכתייה     

 

בין ספרדית לחכתייה 
הקנטות והלצות בין שלוש התרבויות בטיטואן 
מאת: ד"ר נינה פינטו-אבקסיס (פרטים בתחתית העמוד) 
© כל הזכויות שמורות לד"ר נינה פינטו-אבקסיס

לשונם הדועכת של יהודי מרוקו הספרדית מבטאת את העולם הבין-תרבותי שבו חיו. מקור השאיפה לדבר "ספרדית של ספרדים" היה להתחבר אל הכובש הספרדי של מרוקו ותרבותו בראשית המאה ה-20.

לשון החכתייה, השפה הספרדית-יהודית שהיתה מדוברת בקרב קהילות צפון מרוקו, חדלה מלשמש כלשון חיה בראשית המאה ה-20 עם כינון הפרוטקטורט הספרדי במרוקו, שנמשך בין השנים 1956-1912. אז אימצו היהודים את הלשון הספרדית התקנית וחדלו משימוש בחכתייה, שהינה תערובת של ספרדית, ערבית-מוגרבית ועברית. החכתייה היתה שפה מדוברת בעיקרה ולא שפה ספרותית וכיום שרידיה נותרו בעיקר בביטויים, פתגמים, בדיחות או אנקדוטות מהווי האיזור שבו דוברה, ועל כן היא משמשת להומור ולליכוד בין דובריה. 
 
המעבר מדיבור בלשון החכתייה לאימוץ השפה הספרדית היה צו חינוכי בקהילות היהודיות במרוקו הספרדית אך יושם בעיקר בטיטואן הבירה. חוקרת תרבותן של קהילות אלה שרה ליבוביצ'י מציינת כי המורים שהגיעו מצרפת לבית הספר אליאנס בטיטואן הבינו שהיה זה צורך פדגוגי ללמד את התלמידים דוברי החכתייה את השפה הספרדית ועל כן הוקדשו לכך בכיתות א' וב' שעות הוראה רבות. רק לאחר מכן עברו להוראת כל המקצועות בשפה הצרפתית, כמקובל בבתי-הספר של רשת אליאנס. אט-אט היתה החכתייה לשפה שאין לדבר בה ואף התפתח כלפיה יחס של זלזול. הדוברים והיודעים את השפה חשו בושה לדבר בה.
 
איש התיאטרון סולי לוי, אשר נהג לשדר עד לאחרונה פינה שבועית ברדיו ספרד באינטרנט תיאר בראיון שנערך עמו את הימנעותו משימוש בחכתייה וציין כי כאשר נהג לדבר בשפה זו התרו בו בני משפחתו לבל ידבר כך: “Habla como las personas” - "דבר כמו בני-אדם", התרו בו. השאיפה לדבר "ספרדית של ספרדים" וההקפדה על שפה ספרדית תקינה הוטמעה, כאמור, בתקופת כינון הפרוטקטורט. תופעה סוציולינגוויסטית כזו מתוארת בהקשר תרבותי אחר בספרו של פרנץ פאנון "עור שחור, מסכות לבנות" באמצעות שיר המציג את לגלוג האמהות על ילדיהן בדברם קריאולית במקום צרפתית תקינה:"הילד הזה יהיה בושה לשם שלנו, ילד הזה יהיה 'השם ישמור' שלנו, תשתוק, אמרתי לך שאתה חייב לדבר צרפתית, צרפתית של צרפת, צרפתית של צרפתים, צרפתית צרפתית." 
 
ההיסטוריון אריאל בן ציון מציין במכתב משנת 1928, שפורסם בעיתון העולם, כי היהודים שמרו על הספרדית הטהורה של אבותיהם ועל כן "נשאו חן בעיני הכובשים", שראו בהם כמי שיסייעו בהחדרת ובהנחלת התרבות הספרדית. על כך מספרים כי כאשר פלשו הספרדים ההיספאנים למרוקו הם דיווחו לשלטונות כי "היהודים הם כל כך חכמים עד כי הספיקו ללמוד תוך יומיים את הספרדית"; הם כמובן לא תיארו לעצמם כי היהודים שמרו על הספרדית שבפיהם מאז גירוש ספרד. 
 
הנהגת הפרוטקטורט הספרדי במרוקו הביאה את היהודים לבקש נתינות ספרדית בשל ידיעת הספרדית וזיקתם לתרבות ספרד. הסופר והאינטלקטואל יליד תוניס, אלבר ממי, מתאר את מצבם של היהודים בהקשר של כיבוש, ואת בקשתם, הכה מוצדקת, לדבריו, להשתחרר ממעמדם כנכבשים באמצעות הידמות לכובש. העובדה שיהודי טיטואן נאלצו לקיים יחסי מסחר עם המוסלמים ולחיות עמם בשלום מחזקת את הערכתו של ממי על עמימות המצב, שבו היו נתונים היהודים: הכובש דוחה אותם, הם שותפים לנכבש ומקיימים עמו יחסי שותפות, אולם הם דוחים את תרבות הנכבש ומבקשים להצטרף לתרבות הכובש.
 
הספרדים הכירו את שפת החכתייה היהודית ולעיתים לעגו לה באמצעות שיבושה והדגשת האלמנטים המבדילים בין השפה הספרדית לדיאלקט. היהודים חשו מושפלים או נעלבים כאשר הנוצרים ניסו לדבר עמם בחכתייה או בנסותם לחקות את החכתייה. נראה שמטרת הלעגה זו היתה לפגוע בדימוי של היהודים כאינטלקטואלים משום שהם דוברים דיאלקט נחות ולא שפה עילית, ובכך לבטל את יתרונם.
 
אחת הדוגמאות המעשיות הבולטות לעליונותה של השפה הספרדית הרשמית היא חיקוי מלעיג של לשון החכתייה בידי הספרדים הנוצרים, באמצעות הדגשת האלמנטים המבדילים בין השפה לדיאלקט: למשל, השימוש בצליל [z] שאינו קיים בספרדית במקום בצליל [s], המילים הזרות, עיוותים לשוניים (כגון הפועל החכתי mirí (ראיתי) במקום  miré בספרדית) או ההנגנה . הנה שיר בחכתייה המושר בפיהם של זוג דוברי חכתייה-שיר שנוצרים בטיטואן נהגו להקניט בו את היהודים, והממחיש את הסטייה של החכתייה מן השפה הספרדית:
Un dia de shabat al campo fimo(s) mirimo un gato negro y no(s) espantimo(s)
 cojimo(s) una sharuata y le matimo(s)
ובספרדית היה שיר זה נראה כך:
Un dia de sabado al campo fuimos miramos un gato negro y nos espantamos
cojimos un zapato y le matamos
בתרגום מקורב לעברית: "יום שבת אחד ליער יצאנו ראינו חתול שחור ומאוד פחדנו, לקחנו נעל-בית ואותו הרגנו".  היהודים הרגישו מושפלים או נעלבים כאשר הנוצרים ניסו לדבר עמם בחכתייה או בנסותם לחקות את החכתייה. כך, לדוגמה, בתיאורה האתנוצנטרי של אחת המידעניות: "בטיטואן היו שלושה סקטורים: הערבים שהיו הדרגה הכי נמוכה, היהודים שהיו האינטלקטואלים, והספרדים שלהם היה הכח הפוליטי והכסף." השימוש של הספרדים הנוצרים בחכתייה מכוון לפגוע בסטיראוטיפ של היהודים כאינטלקטואלים, ובכך לבטל את יתרונם הבולט. השימוש בחכתייה, שנחשבת לדיאלקט במשלב נמוך, מנטרל את עליונותם האינטלקטואלית.
 
להקנטה זו היתה הקבלה יהודית: הם חיקו את ניסיונות המוסלמים לדבר בספרדית. אחת מן האמרות החקייניות הידועות בטיטואן, שנועדה לסמן את לשונם הקלוקלת והבלתי מלומדת של המוסלמים בדברם את השפה הספרדית, היתה : "Qué sojos tiene", המבוססת על המחמאה Qué ojos tienes [איזה עיניים (יפות) יש לך]. העיוות הלשוני הפך את המחמאה העדינה להתבטאות המונית והוא התקבע כתבנית לשון לעגנית. מהלך מקביל זה מלמד על האופן שבו המדוכא, במקרה זה היהודי, מפנים את נקודת המבט של המדכא (הספרדי). אלבר ממי מתאר מצב מעין זה בסיפור "פירמידת העריצונים: "כל אדם, שמישהו בעל עוצמה רבה יותר מדכא אותו חברתית, מוצא תמיד שלישי שעוצמתו נחותה משלו כדי להישען עליו ולהפוך בתורו לעריץ".
 
אמרה ידועה נוספת המבוססת על סיפור אנקדוטלי, ושהיתה ידועה הן בקרב נוצרים והן בקרב יהודים, היא האמרה:
“A revólver, buñetas, tú querer subir el páred como el moshca.”
("להסתובב, לעזאזל, אתה לרצות לעלות לקיר כמו הזבוב").
אמרה זו מתבססת על חיקוי לשונם הספרדית הקלוקלת של המוסלמים, הכוללת מרכיבים כגון השמטת מילות קישור, חוסר התאמה בין תווית היידוע למין שם העצם 
(el moshca במקוםmoshca  La, El páred     
La  páred),
במקום עיוות מילים (páred במקום pared) וקושי בהגיית עיצורים מסוימים כגון p, המומר ב-b. במילה buñetas במקום puñetas. האמרה מבוססת על אנקדוטה הלקוחה מן העולם הצבאי: בצבא הספרדי היה קיים גוף שנקרא Cuerpo de regulares ובו היו מועסקים גם חיילים מוסלמים. הסמל המוסלמי שהדריך את החיילים בצעידה כיוון אותם על פי כללי הטקס "ono-dos ono dos" (אחת-שתיים אחת שתיים, במקום: uno-dos uno dos). עם הגיעם לנקודת הפנייה שכח הסמל הערבי את המילה הספרדית לציון פנייה, ואז אמר:
“A revólver, buñetas, tú querer subir el páred como el moshca.”
(ובתרגום מקורב כאמור: "להסתובב, לעזאזל, אתה לרצות לעלות לקיר כמו הזבוב", אך הטעויות הדקדוקיות הן רבות).
 
השם הקיבוצי moros שניתן למוסלמים בשפה הספרדית נשא מטען ריגושי שלילי ונשען על אשכול סטיראוטיפים המייחסים למוסלמי תכונות כגון אלימות וחוסר נאמנות. גם היום המלה "מורים" (moros) בספרד הוא כינוי לערבים באשר הם. בעיני תושבי חצי האי האיברי, בהירי העור, הפולשים הערבים ששטפו את הארץ בימי הביניים היו למעשה שחורים." הצבע השחור הוא סימבול למקור כל הרע והוא מזוהה עם לכלוך, זוהמה והיפוכו של הטוהר. כמו הספרדים, כך גם היהודים העדיפו לכנות את המוסלמים בשם הקיבוצי מורוס הנושא אלמנט של הנמכה ומתייחס לצבע או לגזע, ולא בשמות הרשמיים והתקינים פוליטית המתייחסים לדת ולמקום היישוב הגיאוגרפי, כגון מוסלמים או מוגרבים.
דוגמא נוספת לחיקוי לשונם הספרדית הבלתי תקינה של המוסלמים, להבלטת היותם נכבשים ולסלידתם מן הכינוי הקיבוצי moros (והעדפתם את השם הקיבוצי musulmanes, מוסלמים) היא האנקדוטה הנפוצה הבאה:
Le pregunta un español a un moro: “¿Dónde está la calle del moro vizcaíno?” Contesta el moro: “Cuando llegue la pendencia, será la calle del cristianoso vizcaíno.”
(ספרדי שואל מוסלמי: "היכן נמצא רחוב המורו מביסקייה?" עונה לו המוסלמי: ,כשתגיע הצמאות [כך במקור, במקום עצמאות], זה יהיה הרחוב של הקריסטיאנוסו [כך במקור, במקום "קריסטיאנו" (נוצרי)] מביסקייה".)
 
האנקדוטה מבליטה גם את הקושי בקבלת הכיבוש וציפייתם של המוסלמים  לקבלת השליטה בטיטואן מחדש, אז גם ישונו שמות הרחובות, כמטונימיה לשינוי ביחס כלפי מוסלמים והדרת השמות המזלזלים  שהופנו כלפיהם. 
 
השפה המשותפת ליהודים, לערבים ולנוצרים בטיטואן היתה הספרדית. היהודים, כמו גם הנוצרים לא התאמצו ללמוד את השפה הערבית אף כי היה להם מגע מתמיד וקרוב עימם. הדור היהודי שקדם להקמת הפרוטקטורט דיבר בערבית קלוקלת, אך מ-1912 נדחקה הערבית כליל בדומה לחכתייה והדור הבא הסתפק בידיעת מילים מעטות בלבד בערבית. 
יהודי טיטואן, חיו, אם כן, במציאות חברתית ותרבותית מורכבת, שכללה חיים בצוותא של שלוש הדתות. קהילה זו יצרה מנגנוני ניתוק והיבדלות שהפרידו אותה מן הדתות האחרות ועם זאת ביקשה ליצור קרבה תרבותית ולשונית עם השלטון הספרדי ודחתה התערבות ושיתוף עם התרבות המוסלמית. מצבי ריחוק וקרבה בין-דתיים, בין-תרבותיים ואף בין-עירוניים באים לידי שיקוף בתוצרי פולקלור שונים המקבעים בתודעת הדוברים אשכולות סטריאוטיפים על אודות האחר. 
 
אלי מויאל, יליד מרוקו וראש עיריית שדרות לשעבר, סיפר בראיון לתוכנית הטלוויזיה "פגישה לילית" עם קובי מידן אילו מאמצים השקיע בסילוק שרידי המבטא המרוקאי שלו כדי שלא להיות מזוהה עם הסטריאוטיפ. סטריאוטיפ זה הונצח בכינוי המטונימי הכללי "צ'חצ'ח", שהוענק לבני עדות מרוקו. כינוי מטונימי זה, שניתן בישראל, בנוי על אחת מצורות המטונימיה שבה מוצגים צלילים במקום תוכן, והוא משקף את הקושי הפונטי של יהודי מרוקו בהגיית העיצור תו, את המרתו בעיצור הלא עברי צ'די ואת הדגשת העיצור הגרוני חית. כינוי כללי זה מקבע את בן הקבוצה האתנית כ"קורבן נצח של מהות, כבעל חזות שאין הוא אחראי לה", כלשונו של פרנץ פאנון. 
 
הרצון להזדהות עם הכובש הספרדי הנוצרי ותרבותו מבנה את מעמדם של היהודים בטיטואן ככובשי ביניים. האמביוולנטיות, הגלומה ביחסים בין הכובש לנכבש באה לידי ביטוי בחיים היום-יומיים וברקמת היחסים שבין המוסלמים ליהודים. אמביוולנטיות זו מקובעת בפתגמים, אמרות, שירים וכינויים, משכפלת את עצמה מתקופה לתקופה ומייצגת סימני משמעות המוטמעים בתרבות. טאהר בן ג'לון מדגיש בספרו "הגזענות כפי שהסברתי לבתי" כי המאבק בגזענות נפתח במאבק על השפה, שיש לסלק ממנה ביטויים, אמירות ופתגמים, המתאפיינים בהכללות כמו הביטוי "להרוג טורקי ולנוח".
 
תוצרי הפולקלור שהיו רווחים בטיטואן מבטאים את מצב הכלאיים ואת הרב-ערכיות התרבותית שבה היו נתונים יהודי טיטואן. כלומר את השתייכותם הן לתרבות היהודית והן לתרבות הקולוניאלית המערבית, שנרכשה במערכת החינוך של נותני החסות, והיתה התרבות שעמה העדיפו להזדהות ולהיות מזוהים עמה. זהותם של היהודים הוותיקים בטיטואן, שהיו מזוהים עם המנהגים המוסלמיים והשפה הערבית, טושטשה ואף הם אימצו את התרבות הספרדית. זהו תהליך דעיכתה והשכחתה של החכתייה, שעשויה היתה ליצור חיץ מפריד ביניהם לבין התרבות שנתפשה כעילית – הספרדית. רק עם ההתרחקות מן הכובש הספרדי ניתן היה לשוב בהדרגה ולדבר בחכתייה הדחויה. פרסום מחקרים וספרים על אודות שפה זו, תרבותה והפולקלור שלה; וערבי הווי בחכתייה, המאורגנים על ידי מוסדות אקדמיים ואחרים, מאפשרים ליהודי קהילות מרוקו הספרדית להזדהות עם תרבותם ואף לכונן אותה מחדש. 
 

המאמר פורסם בליווי תמונות בכתב העת הדיגיטלי "יהדות מרוקו: מורשת, הגות ואמנות": גליון 1 


כותבת המאמר : 

ד"ר נינה פינטו-אבקסיס
מרכז סלטי לחקר הלאדינו, אוניברסיטת בר-אילן 


דברים שנאמרו בכנס הבין-אוניברסיטאי לחקר הפולקלור שהתקיים באוניברסיטת בר-אילן, בנושא: דיאלוגים 
 

     
 


בקרו אותנו גם ב-
  

מבצעי פרסום
באתרנו ובכתב העת






         
היו פעילים
תרמו לקרן מלגות


באמצעות הוראת קבע


או באמצעות ישראל תורמת

 



בקרו אותנו גם ב-  ועשו לנו  

סרטים על הפדרציה העולמית ניתן לראות גם ב - 

    [להרשמה לרשימת תפוצה]      [Top]      [צור קשר]    (מפת האתר)

הפדרציה העולמית של יהדות מרוקו אינה אחראית לתוכן הפרסומים והתחיבויות המפרסמים.
WebSite123 מערכת לבניית אתרים בקלות