המרוקאים החדשים קובעים את סדר היום/ הרצל ובלפור חקק


המרוקאים החדשים קובעים את סדר היום

הרצל ובלפור חקק

הסדרה של ד"ר אבישי בן חיים על 'המרוקאים החדשים' הציבה לעצמה אתגר גדול: האם אפשר לסכם תהליכים חברתיים בלי להיגרר לסטריאוטיפים, בלי לגלוש להכללות?

הכול חוזר ומתחיל מן השנים המעצבות בחיינו: שנות העלייה הראשונות היו שנים קשות למדינת ישראל. מאות אלפי עולים, אתגר לא קל. והיו גם גלים בדרך. בשנים שלאחר מלחמת העצמאות חוותה המדינה גלי עלייה גדולים מארצות המזרח, בתוכם העלייה ממרוקו. העלייה מארצות צפון אפריקה עוררה אז שאלות קליטה, ויהדות מרוקו כקהילה הגדולה מבין קהילות אלה הייתה במוקד סדר היום. "ראשונים תמיד אנחנו" – כך אנו שרים, והנהגת הקהילה ידעה לתת קריאת כיוון להתמודדות. גם במישור הציבורי, גם התרבותי.

עקב פרעות במרוקו, היו גלי עלייה ממרוקו בין שנים 1951-1948. בשנים שלאחר מכן עזבו את מרוקו עד שנת 1967 250.000 יהודים. רובם עלו לישראל, אך צריך לזכור, שחלק נדדו לאירופה ולמדינות צפון אמריקה.

האם ניתן באמצעות קטעי תיעוד וראיונות לעת מצוא להגיע למסקנות סופיות, כשמדובר בתהליכים מורכבים, באוכלוסייה שצלחה מכשולים לאין ספור, התנגדויות, אתגרים – ויכלה להם?

הסדרה התיעודית של אבישי בן חיים יצאה לבדוק מה קרה למרוקאים משנות הקליטה הקשות עד ימינו. כולנו זוכרים את העיסוק במרוקאים בשאלות של פער תרבותי, של אפליה ושל מחאות על מצבם.

הסרטים מציגים את המרוקאים כקהילה ציונית ואוהבת ישראל, שמדינת ישראל עוררה בה התרגשות והייתה המניע לעלייה זו. לא נשכח את האסון של ספינת המעפילים "אגוז", עולים ממרוקו, שניסו להגיע לארץ מחוף אל-חוסיימה וטבעו בדרכם לארץ. האזכרה כל שנה לחללי 'אגוז' מעידה, שיש מי שיודע לתת כבוד לעבר, לגיבורי האומה.

העולים ממרוקו היו במוקד תשומת הלב עם עלייתם לארץ, והוצגו בראשית קליטתם כמעמסה על שירותי הרווחה. אך התברר במהלך שנות המדינה, שהעולים ממרוקו התגברו על הקשיים בדרכם אל ההשתלבות בחיי המדינה. בן חיים נעזר בסרטי תיעוד לאורך שנים. מרגש היה לצפות במשברים, שעברו העולים מארצות צפון אפריקה: זה נראה כמאבק הֶרואי, והלב יצא לכל אותם ששרדו את תקופת המעברות ותנאי המחיה הקשים בארץ בשנותיה הראשונות.

במקום לעסוק בזוטות, בסימנים חיצוניים, במופלטה – ראוי היה להתמקד בהישגים של הקהילה: נבחרת של אישי ציבור, גיבורי תרבות, ערים ועיירות בשורה הראשונה של השירות הציבורי. הפדרציה ידעה תמיד לסמן את כיוון האור.

 חבל, שלא הציגו את דרכה של  הפדרציה - בנשיאותו של סם בן שטרית - לרומם את הישגם של אלה שעברו את תקופת המעברות, וראויה הפדרציה לכבוד על הדרך שכיבדה את האלפים שניצחו את המשברים של אז: "מדליון המעברות" היה אות כבוד בלתי נשכח. היהדות תמיד ידעה לומר 'יש זיכרון  לראשונים'. אם לא נדע לתת כבוד לאלה שעשו, לאלה שהם המודל – מי ייתן כבוד לדור שלנו?

המרוקאים הקימו מושבים מצליחים, אך היו גם מי שהורגלו במרוקו בחיים עירוניים ועברו עם הזמן לערים הגדולות. הסרטים מתעדים את הנחישות של המרוקאים החדשים לעבור לקדמת הבמה בתחומי ניהול רבים: גם בחברות מובילות במשק, גם בשדרת הפיקוד בצה"ל וגם בתחומי הפוליטיקה, התרבות והתקשורת.

עם השנים פיתחו המרוקאים 'גאוות יחידה' שאומרת: "אין כמו המרוקאים", וחיזוק הקהילתיות הפנימית, ברוח "דיאלנה". קובי אוז מגדיר אותם "האוונגרד של המזרחים". לא פלא ששלוש נשים מרוקאיות הדליקו משואות ביום עצמאות:  מרים פרץ, מארי נחמיאס, ריינה אביטבול. גם בתחום הבישול התברר, שהם הטביעו חותם, ואבי לוי ממסעדת "המוציא" (המנצח של מאסטר שף) הפך לבון טון בעולם הקולינרי הישראלי.

בתחום הרוחני, הקרינו רבני מרוקו גישה של אחווה וקרבה, ובעיני רבים הם סמל של יהדות מתונה. הסרט מציג את ההשפעה, שהייתה לפסק ההלכה בעניין הזום בליל הסדר, והשפעתו על הציבור הישראלי. גם במדע הם הניבו הישגים. יש גם הבחנה ברורה: מתברר שיהודי מרוקו, שנדדו לאירופה ולא עמדו במחסומים שהיו למרוקאים שעלו לארץ השיגו שלושה פרסי נובל בתחום המדעים. המוביליות של המרוקאים באירופה הייתה גדולה יותר.

העיסוק המודגש של הסדרה בצדדים פולקלוריים ובמאכלים היה מופרז. ראינו כיצד ניתן לשנות דגשים: פעילות נמרצת של הפדרציה מתוך ראייה תרבותית מקיפה יותר, הפכה את המימונה מחג עדתי לחג לאומי. חבל שכיוון זה לא הובלט דיו בסדרה של בן חיים. אל נשכח, שהדרך שמדגישה עדתיות ומאבק למען היעזרות במדינה, התייחסות לעדתיות כאמצעי לחיזוק הקהילה – הדרך הזו לא באה לכבד את הקהילה המרוקאית. מי שעקב אחרי ההישגים של הקהילה, היא ידעה לזכות בכבוד ולהוכיח את תרומתה הכבירה להצלחותיה של החברה הישראלית. ציונים מבחוץ – אין צורך בהם, לא בבית ספרנו.

ראינו, כיצד סם בן שטרית מציב כיוון ממלכתי שיש בו חזון:  ב-27 בנובמבר 1979 פרסם סם בן שטרית מאמר שהוכיח שהמסלול של ההצלחה אינו באמצעות הסתייעות בקהילה להשגת משאבים חומריים, קבלת הישגים מן המדינה. הכיוון של הפדרציה היה שונה – הפניית המשאבים לעיצוב הדרך – לא בקבלת הטבות – אלא בחיזוק הקהילה, בפנייה לכולם להתמודד בחברה התחרותית. לא להציג את הקהילה כמבקשת סעד או מטילה אצבע מאשימה. ההיסטוריה לימדה, שזה מה שהזניק את המרוקאים החדשים – בכל מסלולי החיים – תרבות, פוליטיקה, השפעה על דרכה של מדינה ישראל.

משפטי סיכום:

בפוליטיקה המוניציפלית, מציגה הסדרה התיעודית, שמחצית מראשית הערים הם יוצאי מרוקו. המרוקאים החדשים הם אסרטיביים יותר, אינם מתנצלים, מכירים בערכם. הם נחושים לתפוס את מעמדם הראוי בחברה הישראלית. מי שמתעסק במופלטה – חיפש לעצמו...כיסא מפלט.

המרוקאים בתושייתם ובמכוונות שלהם הצליחו גם בפוליטיקה הלאומית,  והמציאות מוכיחה, שהם עושים זאת בכל התחומים. חיל חלוץ למען המשימות הלאומיות: באולימפיאדה הזו של הישגים בתחום התרומה לציבור, לחברה ולתרבות – היה ראוי להציג את מדליית הזהב שאומרת הכול.