בשבחי יהדות מרוקו - מאת נשיא הפדרציה - מעריב 23.7.20



בשבחי יהדות מרוקו

מאת: סם בן שטרית

שוב, השד העדתי פורץ מהבקבוק. ושוב הגזענות ושנאת אחים מעצימות. חוליגן אחד מהפגנת הדגלים השחורים, ברחוב בלפור הטיח לעיני עם ועדה כלפי העיתונאי -ד"ר אבישי בן-חיים בצעקה "מרוקאי זבל"! אמנון דנקנר במאמרו: "אין לי אחים, אין לי אחיות" כינה בני עדות המזרח "בבונים הנושכים בצווארו". אחד הרואה עצמו כסופר בשם אלי עמיר כינה את יוצאי מרוקו "חוטבי עצים ושואבי מים" ועד יאיר גרבוז על "מנשקי מזוזות וקברים". יכול אני להמשיך ולצטט מפורסמים שהטיחו בנו שפע של מרעין בישין.

האמנם יש בזה שמץ וגרעין של אמת? לא ולא!, אביא כאן קצת מהשגיה של יהדות מרוקו ותרומתה לחברה ולמדינה. היא רשמה פרקים מפוארים בתולדות עמנו השב למולדתו. החל מהשבוע, ערוץ 13, משדר סדרת כתבות מאת ד"ר אבישי בן חיים, תחת הכותרת "המרוקאים החדשים", ובמסגרתה יחשוף את פניה היפות של יהדות זו והתערותה בארץ.

קפיצה נחשונית עשתה יהדות מרוקו בישראל בעשורים האחרונים. ייצוגה בממשלה, בכנסת, ברשויות המקומיות, הינה מעבר לגודלה הפרופורציונאלי באוכלוסיה, וגדולה שבעתיים מייצוגן של קהילות אחרות.

ותחילה, הבה נברר מי היו הגורמים, ומה היו הנסיבות שהביאונו לשינוי גדול וחיובי זה? בד בבד, חל שיפור ניכר בדימויה של יהדות זו בעיני עצמה ובעיני החברה. הציבור התוודע אליה כיהדות של ערכים, בעלת מידות נאות של הכנסת אורחים ומאור פנים. רבים מגדולי מחשבת ישראל הם בניה של יהדות זו.  היא תרמה רבות בתקומת העם והמדינה, הקימה 111 יישובים ומושבים חקלאיים לאורכה ולרוחבה של המדינה. יישובים, שהיוו חומות מגן אנושיות לגבולות הצפוניים ממחבלים מלבנון ומסוריה, והדרומיים מפני הפדאיון מסיני ומסתננים ממצרים. המעברות שבהן שוכנו העולים הפכו לערים גדולות ומשגשגות.

השינוי בדימויה מעצים על רקע העובדה, שאך לפני עשורים, בניה היו היוזמים של תנועות המחאה, החל מ"ואדי סאליב", המשך ב"פנתרים השחורים" ותנועת "האוהלים". תנועות, אשר לא פעם הביעו את מחאתן בצורה אגרסיבית, הגם שהיה צדק לנושאי המחאה: חינוך, דיור, תעסוקה וכיו"ב.

לפני שנים אחדות המשפטן אמנון זכרוני, הקדיש אחת מתוכניותיו הטלוויזיוניות לדון בנושא: יהדות מרוקו אז והיום". כחבר פאנל המתדיינים, הפנה אלי זכרוני את השאלה: "מה גרם לשינוי העצום של אז והיום במעמדה של יהדות מרוקו"? השיבותי בציטטה של הסופר  Alfred de Musset שאמר: "האדם הוא רק מתלמד, והסבל הוא מורהו, ואיש לא יכיר את עצמו כל זמן שלא סבל".  יהדות מרוקו הקדימה סופר זה באימרה (תרגום מערבית): "אלוהי, אל תייסר אותנו, אבל אל תמנע מאתנו ייסורים, כי כל ייסורים מוסיפים דעת".

הבחנו שבעיית הבעיות של יהדות מרוקו נעוצה בכך: שהציבור הרחב איננו מכיר אותה מקרוב וטרם התוודע לעברה ולתרומתה למדינה. חיפשנו ומצאנו פלטפורמה, שבמסגרתה תינתן לציבור הרחב הזדמנות נאותה להכירה מבפנים. פנים אל פנים. וכך, טיפחנו ועודדנו את הנחלתו של מפעל "הדלת הפתוחה-תרבחו ותסעדו". מפעל, שאין לו אח ורע בתולדות העמים של "ליל המימונה" המסורתי. לילה, שבו יהדות מרוקו פותחת את לבה ודלת ביתה בפני כל דכפין, כדי להסב עמה לשולחן התקרובת המסורתית, לשיר ולזמר יחד, לספר איש לרעהו על בית אביו ועל מינהגיו ולהעמיק את ההיכרות ביניהם. כך מאות אלפי ישראליים, התארחו שנה שנה בבתים של יוצאי מרוקו בארבעת העשורים, נוצרו קשרים אמיצים בין האורחים והמתארחים. פלטפורמה זו, חשפה את יהודי מרוקו לעיני כל, כך שאינם עוד בלתי מוכרים ובלתי ידועים. גם המתארחים גמלו למארחיהם בביקורים בבתיהם.

על מנת לסבר את האוזן, אידרש לדוגמא אחת מני אלף לקשרי האחווה והידידות. כאשר נהרג ב-1985 מיכאל אסולין ז"ל, בנם של שאול ומוניק, הגעתי לנחמם בביתם שבשכונת בית הכרם בירושלים. והנה, אני מבחין בין המנחמים בידידי משה לנדאו-לשעבר נשיא בית המשפט העליון. שאלתיו: רבי משה, "מה עושה כהן בבית הקברות?" אתה "אשם" השיבני, אתה "שידכת" את משפחתי למשפחת אסולין ב"לילות המימונה", ולגבינו מיכאל ז"ל היה כאחד מבנינו וגם אנו אבלים על מותו.

יהדות מרוקו, רשאית להתברך בהשגיה, ולהביט בבטחה על עתידה בארץ. חברי ואנכי מוצאים סיפוק רב בעובדה, שכיום יותר ויותר עסקנים מקרב יהדות מרוקו ונבחריה, מטיפים להתגייסות עצמית, ואף לסייע לזולתם, ובעיקר לאחינו העולים החדשים, כדי ללמדם פרק מקליטתנו המוצלחת בארץ.

 הכותב: נשיא הפדרציה העולמית של יהדות מרוקו