דף הבית >> מרוקו >> יהדות מרוקו >> קהילת מקנז-חכמיה ודייניה
 

עוד בקטגוריה

היהודים בארץ המגרב-תקציר היסטורי
חגים במרוקו
הברחת היהודים ממרוקו
יהדות מרוקו-תקציר הסטורי
מעטם של מדריכי טיולים למרוקו
צדיקים ואישים במרוקו
מקור שם המשפחה
הנצחת המלך חסן II
זכרונות ממרוקו-תמונות מאת שמואל(מומי)בוחבוט
אומנות במרוקו
רפואות במרוקו - מבית סבתא
המתוקים המרוקאים

 


 

קהילת מקנאס חכמיה ודייניה כדוגמא לאופי והחוסן היהודי במרוקו
מאת אברהם אביזמר - מחנך, סופר, היסטוריון, מדריך טיולים
ומחבר הספר "מרוקו-המדריך למטייל" 
(פרטים בתחתית העמוד)
© כל הזכויות שמורות למחבר אברהם (אבי) אביזמר

"הקהילה היהודית במקנאס הייתה רצינית ואחראית בכל עניינה והיו מקיימים דברי התנא: יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ. לא היו עשירים מופלגים, ולא היו עניים מרודים, שהיו מכלכלים דבריהם במשפט, והיו תמיד נהנהים מיגיע כפיהם שלא יצטרכו לבריות, וגדל הנהנה מיגיע כלהשלים!פיו יותר מירא שמיים, ובכל ענייניהם היו הולכים בדרך האמצעי (אמצעי שלם) ועל כל דבר היו רואים את הנולד, וגם בלמודם היו לומדים תורה עם דרך ארץ, כמ"ש רז"ל, וגם למודי חול היו לומדים אותם על טהרת הקודש, שהיו מתפללים שחרית שבת במנין מיוחד מוקדם, והיו מונעים עצמם מבלי לכתוב ולחלל שבת ח"ו, וכדי לקיים מ"ש רז"ל כל מי שאינו מלמד את בנו אומנות כאלו מלמדו ליסטות, וכל זה שלא יפלו על הציבור, ולא יבואו לידי עניות שהעניות מעבירה האדם על דעתו ועל דעת קונו, וכל מעשיהם היו לש"ש, ולזה זה וזה נתקיימו בידם.

ולכן זכתה מקנאס להיקרא בזמנה "ירושלים של מטה" (במרוקו), כי ממנה יצאו כ"ג דיינים שהיו מפוזרים בהרבה מערי מרוקו, חוץ מת"ח שהיו עושים תורתם קבע ומלאכתם עראי, ובשבתות וימים טובים, לא היה בעל בית אחד שלא הייתה לו קביעות לתורה בבית כנסת, או בבתים פרטיים שם היו מתכנסים קבוצות קבוצות, ומה שנקרא עם הארץ אצלם הוא ת"ח במקום אחר, ככה גדלו והתחנכו בני קהל קדוש דעי"ת מקנאס וככה ראוי להיות בכל עיר ועיר, ואין כאן מקום לדבר על המדות הטובות, ממה שמנו חז"ל כמ"ש: ישראל, ביישנים, רחמנים, גומלי חסדים, והכנסת אורחים הייתה ביתם פתוחה לרוחה לכל הבא והנה רשימת הדיינים שהיו במרוקו, (לפי מה שעלה בזכרוני לעת עתה, אשר מקורם ממקנאס), לבד ממאות ואלפים יר"ש ובעלי השכלה גבוהה, מנהלים קהלות כמעט בכל ערי צרפת, באמריקה, בקנדה, ובכל מקום אשר דרכה כף רגליהם, מהם ראשי קהילה, עורכי דין, רופאים, רוקחים, עתונאים וכו' וכל רואיהם יכירום כי יוצאי מרוקו הם מהעדה המהוללה של עיר מקנאס.

ועלינו לשמור על הגחלת המחממת את לב היהודי באשר הוא שם, אשר כולם מזוזה בפתחם, וציצית בבגדם, ותפילין בזרועם ובראשהם, ובשביל זה אחרי אלפיים שנים של גלות עודנו ב"ה כאלו היום הזה נהייתה לעם, היום קבלנו את התורה, וכו' ואף אלה שעזבו את הדרך הנ"ז, הרי הם כתועים במדבר וסוף סוף ימצאו את הדרך וכל אחד יחזור למקורו הראשון, ולקרוא בקול גדול וחזק "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" והיה ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד. והיום הזה לא יאחר, כי הנצנים נראו בארץ  על שדה היהדות זעיר שם זעיר זעיר שם, פזורים בכל העולם כולו, ואותם הנצנים יתחילו להיות אילנות גדולות כארזי הלבנון, אשר הם עצי החיים שלנו כי עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר, אמן ואמן.

מחזירי העטרה ליושנה, ומקימי עולה של תורה במרוקו הם שני מוסדות מאמריקה: האדמו"ר מליובוויטש, ואוצר התורה
שאחרי התקופות הטהורות והקדושות שעברו בחינוך התורה ויראת שמיים, במרוקו כאשר הגיע מוסד האליאנס (כל ישראל חברים) ופתחו בתי ספר ללמודי צרפתית וכו', נעזבה התורה וישבה בפינה, ולמודי חול וכו' נכנסו בצנעה ובפרהסיא ומלאו מקום הקודש שהיה משגשג במרוקו, שכל העדה היו צדיקים, ויראי שמיים, קובעים עתים לתורה, ומשכימי קום לבתי כנסת, כנער כזקן, ולא היה אף אחד שאינו מניח תפילין כל יום, ושמרים שבת הייתה לעילא מהכל, בקיצור כאשר נפתחו בתי ספר של האליאנס, הכל נשתנה, ונהפכה הקערה על פיה, ונעשתה התורה עראי והצרפתית עיקר, ונערים פני זקנים ילבינו, והתורה וחכמיה נהפכו לחוכא ואטלולא, לולי ה' שלא השבית לנו גואל, בשני מוסדות קדושות הנז' אשר פתחו בתי ספר ללמודי תורה ויראת שמיים, והחזירו העטרה ליושנה, והקימו מוסדות ללמודי תורה על טהרת הקודש, ומצודתם הייתה פרוסה על כל עדי מרוקו בעיירות ובכפרים, לא הניחו מקום שלא הכניסו בו קולה של תורה, והם מוסד ליובוויטש, ומוסד אוצר התורה, וגם הקימו ישיבות כוללים ותעשיית תפילין ומזוזות, והרביצו תורה, בנערים ובזקנים, ביום ובלילה, אשר בשבילם הכסף לא היה נחשב, העיקר להרביץ תורה ויראת שמיים, וברוך ה' עשו והצליחו שהרבה תלמידי חכמים ודיינים המפוזרים בעולם יצאו ממוסדות אלו, ובכל מקום שנמצאים בו יהודי מרוקו עושים נפשות לתורה וליראת שמיים, והקימו עולה של תורה בארבע פינות העולם וכמעשה של יהושע בן גמלא בזמנו, שאמרו עליו אלמלא הוא נשתכחה תורה מישראל, שאלמלא מוסדות אלו נשתכחה תורה ממרוקו, וזכורים לטוב הרבי מלובוויטש זצ"ל וראשי אוצר התורה הר' יצחק שלום זצ"ל, על פעולם האדיר וזכרונות לטובה אלו חובותינו לכותבם לדורות, שלא ישכחו לעולם, ומצוה גדולה לפרסמם ברבים, וזכרם לא יסוף מיהדות מרוקו לעולם, כי מוסדו אלו מלווים הקהילה המרוקאית בכל מקום שהולכים, ובפרט בצרפת, קנדה, ואמריקה, ישלם ה' פעולם ותהי משכורתם שלימה, בעוה"ב, ולזרעיהם בעוה"ז ועוה"ב. ואין כאן מקום להאריך ולפרט את מעשיהם הטובים, אשר מחוץ להרבצת התורה לזה יבואו אחרים ויספרו עליהם, ודי לחכימא" (ר' רחמים בן עמארה - סגן ראב"ד דאר אלבידה/ מרוקו, ורב  שכ' קרית מנחם בירושלים).
 
הילולא (הלולא/ הילולה):
הילולא (הלולא/ הילולה) - שמחה גדולה הנערכת תוך שירה וריקודים שנאמר "ובתולותיו לא הוללו" (תהילים ע"ח), וכן "והמלך ישמח באלוקים, יתהלל כל הנשבע בו" (תהילים ס"ג). בתלמוד קוראים למקום בו נערכת ההילולא  " בי  הילולא " (עירובין נד'). לפי עין יעקב, הילולא -  בית שמחה. בזמנו ההילולא היתה חלק בלתי נפרד מחתונה יהודית רגילה ביותר. "שמחה ומחולות לכבוד חתן וכלה, שמחת חתונה" (מסכת ברכות ע' לא').

עפ"י המילון, "הילולא דרבי שמעון בר יוחאי, נערכת על קברו של הצדיק במירון בהדלקה וברקודים" (אברהם אבן שושן, המלון החדש, הוצאת קרית ספר בע"מ, ירושלים,1984).  

מקובלים וחסידים והרבה מאד מאמינים נוהגים לקיים הילולא ביום השנה למות הצדיק, לפי שידוע שנשמתו של הצדיק " שמחה " ככלה בחופתה בבואה לחסות בצילו של היושב במרומים. דוגמא להילולא כזו ואחת הגדולות והידועות בארץ ובעולם היא, כאמור, זו הנערכת בל"ג בעומר במירון על קברו של ר' שמעון בר יוחאי (הרשב"י). הדבר מוזכר בספר הזוהר, הדרת זקנים, ששם נאמר שבעת פטירת רבי שמעון בר יוחאי, יצאה בת קול מן השמיים והכריזה "עלו והתכנסו להילולא דרבי שמעון" מאז יום מותו בשנת 180 לספירה, ועד היום הזה, ב-ל"ג בעומר, מתעוררת בת קול זו ומהדהדת בלבבות המוני בית ישראל, עשרות ומאות של אלפים מכל עדות ישראל, ומכל שדרות העם, קטנים וגדולים, נשים וגברים, חרדים ואברכים, מסורתיים וחילונים. כולם עולים ביום זה אל מקום מנוחת הצדיק במירון, לשמוח ולשפוך שיח  בפניו, ודרכו לבורא עולם, והוא מעין שליח לנו!!!. על דעת המאמינים, העליה לקבר הצדיק, במיוחד, במהלך יום מותו, הוא יום שבו יכולה לבוא, להם הישועה, הנחמה, הרפואה, המזור לכאב והברכה. 

ההילולא היא אחד האירועים המרכזיים בחיי היהודים בצפון אפריקה בכלל, ובקרב יהודי מרוקו בפרט. להילולא נוהרים ונהרו אלפים רבים של חוגגים מכל רחבי מרוקו. בדרך כלל  היתה קשורה המשפחה היהודית  במרוקו לצדיק אחד באופן מוחלט, קשר זה נוצר כתוצאה מ - "סיוע" שקיבלה המשפחה מן הצדיק המסויים הזה, או שאחד מבני המשפחה חלם עליו. גם הקירבה הגאוגרפית משפיעה. עם השנים הפכו יותר ויותר צדיקים ממעמד של מקובל על מקומיים למקובל וצדיק במישור הארצי או הלאומי, כמו שקרה עם כמה (הרמב"ם, אור החיים - ר' חיים בן עטאר, הבאבא סאלי - ר' ישראל אביחצרא ועוד). אותו  צדיק מוזכר, ומועלה על נס בכל שנה  בכך: משתתפים בהילולא לכבודו, מדליקים נרות לכבודו,  בדרך כלל בראש כל חודש (יש המדליקים נרות  בכל יום, אחת לשבוע, אחת לחודש, וכמובן ביום ההילולא שהוא יום השנה להסתלקות הצדיק מהעולם הגשמי). יש ה - "נזקקים "לעזרת  הצדיק גם בחיי היום יום, והם קוראים בשמו בעת צרה, נסיעה לדרך רחוקה וקשה, בשעת מחלה חשוכת מרפא, ובעת צורך בניתוח קשה ואחרי תאונה רחמנא ליצלן. 

הביטוי החזק ביותר לקשר זה הוא הביקור בקבר הצדיק. כאשר הצדיק נמצא בקרבת מקום, נהגו, המעריצים והמאמינים, ללכת אליו בהתאם לצורך ולהרגשה פנימית, שדדחפה אותם לנקודת הציון. לא אחת שאלתי מאמינים, מה הם עושים כאן?, למה באו?, מתי הגיעו?. תשובה מספקת, אף פעם לא קיבלתי!. הקו המרכזי בתשובה היה, שדחף פנימי ו - "הרגליים" הם שהביאו אותם לכאן. לעיתים  הם באים בימי שישי, ולעיתים במוצאי שבת  על מנת להדליק נר לצד  קבר הצדיק. אבל יום ההילולא, שהוא יום פטירתו של  הצדיק, היה מאורע גדול וחשוב בחיי הקהילה בכלל, ובקרב אותם מאמינים שהצדיק התגלה להם בחלום, או במציאות בדמות קרוב משפחה ו/ או אליהו הנביא. או שהוא "סייע" בידם בעת צרה, או כאלה ש - "בקשתם" נענתה, בפרט.   

מנהגים בזמן ההילולא:
השארת מים, מטבע שתלו על צוואר או לעיתים חפץ שנמצא בידם המושאר על הקבר ולקיחתו בזמן אחר.  נשים עקרות  השאירו חגורות שחגרו אותן במותניהן. היו כאלה שהשאירו בגדים וחפצים אחרים. הכוונה בהשארת החפצים או תלייתם בקרבת "נקודת הציון" של הצדיק היא לבקש מהצדיק "טובה", או  "להודות" לו על מעשיו, או כדי  "למלא" את החפצים שהושארו או נתלו "בברכה" המצויה, תדיר, אצל הצדיק. מים זכים או שמן משמשים כסעד רפואי ראשוני. היו כאלה שגם השאירו פתקאות ובהם כתובה הבקשה מהצדיק. אחרים  השאירו אבנים  קטנות על המצבה. כוונתם במעשה זה היא, שכאשר יבוא יום ההילולא, ונשמת הצדיק תשרה במקום. האבן תהיה העדות שלך לביקורך אצל הצדיק, ואתה תזכר ותפקד לטובה. אצל צדיקים מסוימים ערכו ביום ההילולא טכס בר המצווה של מספר רב של נערים שהגיעו למצוות. הסיבות לכך רבות. ראשית האמונה של ההורים בצדיק, בדרך כלל האימא הייתה זו שדחפה במלוא כוחה לקיים את הטקס בציון. זאת על מנת שהילדים, בני המצווה, יהיו גם הם גדולים כמו הצדיק בדרך ארץ, בלימוד תורה וחכמים כמותו, וכמובן שתהיה להם ברכת הדרך לבריאות והצלחה בחיים. אחד הטכסים החשובים והמרשימים ביותר הנערכים ליד קבר הצדיק ביום ההילולא הוא השחיטה. היו מאמינים ששחטו החל מעופות, המשך בצאן, וכלה בבקר (הכל בהתאם למצבו "הכלכלי" של המאמין). הנוכחים היו מבקשים לעצמם ולבני משפחתם מחילה על חטאיהם ובקשת סליחה לעוונותיהם. כן התפללו עבור רפואה לחולים ולהצלחת הילדים.  עם סיום השחיטה היו המשתתפים פוצחים בשירה וריקודים. כיום, המצב מעט שונה. השחיטה אסורה (היא אפשרית, רק במידה ויש במקום  בית מטבחיים) מסיבה בריאותית. בליל ההילולא, לאחר השחיטה, נערכה ליד נקודת הציון או בבית הכנסת במקום (במידה וקיים) תפילת ערבית חגיגית ולאחריה סעודת מצווה. 

טכס אחר, רב רושם אף הוא, היה מכירת  נרות (מוארכים ומסוגננים. המיועדים, בעיקר, להבדלה של מוצאי שבת).  במכירה פומבית על שמות של  צדיקים במרוקו, כאשר הנר האחרון המוצע למכירה הוא על שמו של הצדיק שלכבודו נערכת, עתה, ההילולא. כל המרבה במחיר זוכה לברכת הצדיק וגם ל - "כבוד" גדול מצד החוגגים. כן נמכרו כוסות שתייה חריפה, בעיקר מחייה - מי  חיים (עראק). מכוס זו  היו שותים כל המשפחה על מנת לזכות לקרבתו של הצדיק. קניית  הכוס הראשונה נחשבה למכובדת  ביותר,  וקיבלה יחס מיוחד "מצד הצדיק", מבחינת זכות ראשונים. כל ההכנסות מערב ההילולא מוקדשות לכבודו של הצדיק והמקום, ובעיקר לשיפוץ ואחזקת האתר - בית העלמין/ בית החיים/ המערה (תמיד תמצאו את המקום נקי, מסודר, מסויד לבן  ומתוחזק היטב), וגם לצדקה לעניים המתקבצים ובאים ל - "חגיגה". אחרי כל מכירה של  נר  וכוס משקה  היו החוגגים, פוצחים בשירה אדירה וריקודים בלווי של תזמורת מקומית ואוטנטית. בסיום המכירה הייתה נערכת תפילה ציבורית המונית וחגיגית עם פייטנים ששרו שירים המתקשרים  לצדיק. הפיוטים נגעו גם בצדיקים נערצים נוספים. הנשים דאגו להדלקת מדורה ליד קבר הצדיק, באמצעות זריקת חפיסות של נרות, על מנת להעלות את  זכרו של הצדיק  בבחינת "כי  נר מצווה ותורה,  אור ודרך חיים,  תוכחות מוסרי" (תהילים פרק **, פאסוק ד'). ברגעים אלו של תפילה והדלקת נרות המתפללים היו צמאים ומצפים להווכח שבקשתם התקבלה. סימנים רבים יכלו להעיד על כך. החשוב מכולם הוא "הופעת" הצדיק בליל ההילולא. כך מאמינים החוגגים. כן הוא מופיע בחלום. או כאשר "נוצרת" דמותו של הצדיק מתוך האש. חוגגים רבים היו נשארים עד לשעות הקטנות של הלילה כדי לזכות ולראות, האם הצדיק יופיע?. לעיתים "יופיע" הצדיק וידריך מי מהקהל שטעה בדרך אל מקום ההילולא וממנה. יש עדויות של חוגגים  על קשיש שמופיע במהלך ההילולא, ומוביל אותם בבטחה אל אוהלם ואחר כך נעלם. על פי המאמינים הצדיק יכול להופיע בכל דרך ובכל צורה. כך למשל הוא יכול לבוא בדמות של יונה, ציפור, נחש וכדומה. המאמינים  רואים זאת כסימן שהצדיק איתם ובקשותיהם התקבלו. או אז החוגגים פותחים בשירה וביללות שמחה - זררי (צהלולים) עד שהדמות נעלמת. האש הגדולה, הנמצאת על ראשי החוגגים, אינה גורמת לנזקים כלשהם וזה עוד סימן לאמונה בצדיק.

זכות להמצא במחיצת הצדיק ולחוות את הניסים,  בדרך כלל, מרגשת ומלהיבה  את החוגגים הממשיכים את החגיגה עד אור הבוקר. הם מבינים כי מעשיהם רצויים בעיני הצדיק, וכך הם מביעים את ההערצה כלפיו.

שבוע ההילולא הוא ללא ספק חוויה אדירה וסוחפת לגבי המעריצים. היציאה להילולא תוכננה זמן רב, מראש, לפרטיה. גם מבחינה חומרית ונפשית. ההילולא יוצרת מוטיבציה גבוהה ופעילות רוחנית אצל המעריצים. שבחי הצדיק מהילולא זו ומהילולות  קודמות  מסופרים ועוברים מאחד לשני. הדבר גורם לאווירה חמה ומיוחדת האופפת את כל החוגגים. המבקר, המעריץ כמהה לשמוע, לספר, לראות ולהווכח שקרבתו לצדיק חיובית ורצויה. תפילותיו ובקשותיו נאמרים מעמקא דליבא  (מעומק הלב) הגורמים לו לטהר את נשמתו. עם סיום ההילולא שב  המבקר, המעריץ, לביתו חדור הכרה שאמונתו, שלו, בגדולתו וצדיקותו של הקדוש  התחזקה.  כך שהוא יכול לסמוך, עתה, בביטחה ביכולת ההגנה שלו, של הצדיק, אחרי שהוא מבין שיש לו שותפים רבים לדרך, דרך אמונתו, שבאה לידי ביטוי מוחשי, בזמן האחרון.
 
משפחות שהעמידו רבנים גדולים וצדיקים, הרבה:
ישנן כמה משפחות שפרסומן בא להן, בעיקר, מכך שהן העמידו צדיקים ורבנים גדולים, שהיו לצדיקים המקובלים על האזור שבו הם "פעלו ושרתו" את קהלם במסירות, בהיותם בחיים, ולאחר מותם, הערצה אליהם אך גברה. בהם אפשר לכלול את המשפחות הבאות: משפ' בן עטאר, מוצאם בעיר סלה. משפ' פינטו, מוצאם במוגאדור (איסווירה). משפ' בן ברוך הכהן אזוג, מוצאם בעמק הסוס והדראע בואכה מראקש (על הציר זאגורה - וולאד בר רחל - טרודנת - מראקש),  משפ' אלבז (אביחצירא(, שמוצאם בחבל תפילאלת. משפ' הצרפתי, שלהם יש ייחוס לרש"י, מוצאם בפאס. משפ' דיין (ר' מרדכי, ור' יוסף), מוצאם בעמק הדראע. משפ' אזולאי ******. משפ' בירדוגו שעיקר פעילותה הייתה במקנאס.

משפחת אביחצירא
(ענף עץ אבות, מבחינת "עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר, דרכיה דרכי נועם, וכל נתיבותיה שלום".): 
משפחת "אביחצירא", הע"י, אשר נודעה בשערים תהילתה ותפארתה, צמחה בעיירות ריסני, ארפוד, בודניב, טולאל ועוד אשר יושבת על וואד (עמק) זיז, בחבל תפילאלת, על גבול הסהרה הדרומית מזרחית. לא רחוק מן הגבול עם אלג'יריה, מרוקו.
מחוז תפילאלת ידוע כחבל ארץ אשר מפורסם באקלים חם בימות הקיץ, אקלים אשר מאפשר גידולים סובטרופיים ומטעי עץ דקל אשר ממלאים את דיונות החול הרבות ומרחבים עצומים.

לא בכדי המשיל המשורר את חבל תפילאלת, המכונה "סגלמסא", ליריחו עיר התמרים, כמ"ש בפיוט: "סגלמסא, עיר תמרים, פרח בה צדיק כתמר".
בתואר "צדיק כתמר" הנאמר בפיוט, הכתיר המשורר את הצדיק הקדוש, אשר עטרת משפחתו מתנוססת על ראשו, הלא הוא הגאון, האדמו"ר המלובן ציס"ע רבנו יעקב אביחצירא זצוק"ל וזיע"א, אשר זכה לכינוי "אביר יעקב".
מרן "אביר יעקב" הוא הוא אבי שושלת משפחת אביחצירא, הוא אשר הטביע את חותמו עליה בקודשה ובטהרה, ובזכות קדושתו וצדקותו זכתה והתפרסמה גם העיר תפילאלת כתל אשר כולם פונים אליו, כמקום של קודשה וחסידות.
 
תולדותיהם כיוצא בהם
זכה מרן "אביר יעקב", רבנו יעקב אביחצירא זצוק"ל, והעמיד דור ישרים יבורך, זרע ברך ה'. בנו השני מתוך ארבעת בניו הלא הוא רבנו אהרון אביחצירא זיע"א אביו של ר' שמואל זצ"ל.

רבי אהרון זיע"א היה חכם גדול בתורה, והמשיך בדרכה של שושלת המשפחה. הוא עסק בצרכי ציבור באמונה, דר ביחד עם מר אביו זצ"ל וקיבל על עצמו את הטיפול בצרכי אביו ע"ה בחייו, ובשאר הדברים השייכים למר אביו גם לאחר שמרן "אביר יעקב" הסתלק לבית עולמו.

בראש ובראשונה, דאג רבנו אהרון זיע"א להוציא לאור ולהדפיס חלק מהחיבורים אשר מרן "אביר יעקב" השאיר אחריו ולא זכה שיראו אור בחייו.

ידוע ומפורסם הדבר, כי מרן "אביר יעקב" זיע"א החליט בערוב ימיו לעזוב את ארצו, מקומו ובני ביתו ולעלות ולחונן את עפרה של ארץ הקודש. על אף הקשיים הגדולים והרבים אשר עמדו בדרכו הן מצד בני ביתו והן מצד הקהילה, אשר ליבם דאב וכאב על כך ומנעו ממנו את נסיעתו מן העיר. אך לצערנו הרב, בסופו של דבר שאיפתו ורצונו לעלות לארץ הקודש לא התגשמו, ובדרכו כאשר הגיע לעיר דמנהור אשר במצריים, חלה במחלה קצרה והחזיר את נשמתו הזכה והטהורה לבוראו ביום המר והנמהר יום כ' טבת שנת התמ"ר. כך גזרה חכמתו יתברך, ואין להרהר אחר מדותיו.
 
משפחת אלבז:
בין המשפחות המפורסמות והעניפות המוכרות ברחבי מרוקו, אנו מוצאים את משפחת אלבאז. משפחה עמידה שהעמידה רבנים גדולים ומפורסמים לאורך הדורות, אך, לצערנו, מעט מאוד נשאר איתנו היו בכתובים. אין לנו רישומים מדויקים על תקופות חייהם, על אירועי חייהם או תמונות שלהם. אך, הם הטביעו את חותמם על הספרות הרבנית, הפרשנית, התלמודית, השירה, הפיוט והתפילה. דורשי רשומות אף מצאו רמז לשם זה בראשי תיבות של הפאסוק "זרח בחושך אור לישרים". את שמותיהם אנו מוצאים פזורים פה ושם ברחבי העולם, ובעיקר בערי מרוקו, הקרובים והרחוקים. בדורות האחרונים בלטו צאצאי המשפחה בעיקר בעיר צפרו, כאשר יחיד ומיוחד ביניהם המלאך רפאל משה אלבאז ע"ה, שמעשי תקפו וגבורתו התפרסמו ונפוצו בכל ערי מרוקו ומחוצה לה.

בספר "נתיבות המערב" שיצא לאור על ידי, מכון בני יששכר, ואשר אותו רכשתי באופן אישי, וכן דאגתי שביה"כ שלנו בקיסריה ירכוש ספריה שלמה של ספרים שיצאו לאור על ידי מכון חשוב זה. בספר מצויינים כמה חכמים ממשפחת אלבז, ובהם: ר' אפרים אלבאז שנלב"ע א' אדר תע"א (1711), ר' שמואל אלבאז שנלב"ע י"ב תמוז תר"ד (1844) ר' עמרם אלבאז שנלב"ע ר"ח טבת תרט"ז (1856), ר' רפאל משה אלבאז שנלב"ע כ"ב תמוז תרנ"ו (1896), ועד לר' דוד אלבאז שנלב"ע י"ג טבת תשנ"ז (1997). בכלל צריך לציין שמשפחת אביחצרא, במקור, הייתה קרויה.. כן, אלבז.

בעל "מלכי רבנן" מציין באות מ' לדוגמא, כי אין אפשרות במסגרת זו, להעלות את כל המקורות שבידינו, אך לדוגמא כאמור, לפנינו ארבעה חכמים העונים כולם לשם 'משה' וכך הוא כותב: מהר"מ אלבאז ממקנס, חתום בפאסק דין אחד בספר "משפטים ישרים" ח"א, סי' תל"ח. אחר כך אנו מוצאים: "כהר"ר משה אלבאז, ממקנס, חתום בהסכמה אחת עם חכמי מקנס, בשנת תקס"ד". ועוד: כהר"ר משה אלבאז בנו של מוה"ר שמואל אלבאז, מכמי פאס, חתום בפאסק דין בשנת תקל"ט עם ר' יהודה בן דוד ויוסף, ובשנת תק"ל עם ר' יהודה הכהן בן שלמה.

גם מרן החיד"א בספר "שם הגדולים", מערכת ספרים, מציין את ר' שמואל אלבאז, מרבני העיר פאס אשר כתב את הספר 'עוז והדר' והיא "שיטה נפלאה בפלפול עמוק על מסכת עבודה זרה" ועוד הוא מציין שבעל האור החיים הקדוש, ר' חיים בן עטר בספר "פרי תואר" קורא אותו: אחי הרשב"א, רבי שמואל נפטר בן נ"ב שנה כשמואל הרמתי בסביבות שנת תק"ט.

מסורת יהדות מרוקו יודעת לספר, כי ראש משפחת אביחצירא המעטירה, הלא הוא ר' שמואל אביחצירא אשר מקורו בסוריה קרוב לדמשק, גם הוא נשא את שם המשפחה "אלבאז" לפי ששינו את שמו בעקבות מעשה שהיה כפי שהדברים מפורסמים. מדן החיד"א כותב עליו: "איש אלוקים קדוש היה מתבודד בכנישתא דבי גובר בעיר הנקראת עד היום: גובאר, ולרוב פרישותו מדרכי העולם הזה קורין לו ר' שמואל אביחצירא. ושמעתי מזקנים עוזו ונפלאותיו שהציל לישראל מכמה צרות"

אך, בין ותיקי המשפחה אנו מוצאים את ר' משה בן מימון אלבאז, מעיר תרודאנת, אשר חי בסןף המאה השלישית ותחילת המאה הרביעית. בשנת של"ה, לפני למעלה מארבע מאות שנה, התחיל לחבר את ספרו: היכל קודש, הוא היה רבו של ר' יעקב היוצר, המכונה פרגאן, וחבורת המקובלים של תרודאנת באיזור סוס. הספר היכל קודש הוא פירוש על התפילות אך, לא לפי דרכו של האר"י ז"ל מאחר, וסבור הוא כי לא ידע על חכמה זו בחייו. אך, חכמי הדורות העידו על תורתו כי היא "קבלה נכונה". ומוסיף בעל "שם הגדולים": "היכל הקודש", הוא פירוש תפילות על פי הזוהר ומהר"מ ריקאנאטי חיבור זה היה בידי הרב מהר"ר יעקב ששפורטס אב"ד אמסטרדם, והדפיסו בשנת תי"ג ועשה בראשו הקדמה ארוכה ויש בו הגהות מהחכם השלם אהרון הסבעוני מהעיר סלא" רואים כאן את החשיבות שבה חכמי הדור ראו את הספר הנ"ל.

וכן מציין מרן החיד"א פרט יוצא דופן המעיד שוב על חשיבות הספר: "וראיתי במכתב לחכם אחד, שהיו תלמידי חכמים יושבים ללמוד ונמשכו הדברים שאחד מהחבורה דיבר קצת שלא כהוגן על הספר הנ"ל, ותכף נתנמנם והענישו אותו בחלום על דבריו, וייקץ, ויגד לחבריו להזהירם על כבוד הספר הנ"ל ומחברו" החיד"א מביא באריכות עוד דוגמאות על חומרת מי שמטילין דופי שלא כראוי על ספרים ומחבריהם (יעו"ש, מערכת ספרים, היכל קודש).

לאחרונה הביעה לידי הספריה הספרדית מכון בני יששכר, פירוש על ההגדה של פאסח, בכתב יד, מהרה הנ"ל ושמו: "פרח שושן", ונערכים להוציאו לאור עולם לזכותו של המחבר. אכן, זהו נושא למחקר נרחב, איסוף וסידור המקורות של שושלת אלבאז העניפה, ותרומתה לספרות התורנית העשירה של קהילת מרוקו. ועוד חזון למועד בקרוב, אי"ה על רבי רפאל משה אלבאז ויצירותיו ועוד על יוצאי משפחות אלבאז.
 
משפחת בן - עטר: 
משפחת בן-עטר במרוקו הייתה גדולה, דגולה, מפורסמת, וידועה כמשפחה של רבנים ופרנסים במשך דורות רבים.
מוצא המשפחה היה מספרד הערבית - חבל אנדלוסיה, ומכאן שם המשפחה "עטאר", דהיינו עוסקים בעאטריה - בשמים בשפה הערבית. אבות המשפחה היו, כנראה, סוחרים בבשמים בארץ מוצאם.

גם בעל "אור החיים" הקדוש - רבי חיים בן עטר (עיין ערך), היה מצאצאי משפחה זו, והוא מעיד שמשפחתו מארץ ספרד. וכך הוא כותב בספרו "פרי תואר": "רבני ישראל המגורשים מקאשטיליה, אשר אני מבני בניהם" (יו"ד ל"ט).

רב חשוב אחר ממשפחה נעלה זו הוא 'ר' יהודה בן עטר' (עיין ערך) שעיר פועלו היה בפאס, ושם נטמן. קברו הבולט במיוחד מושך אליו מבקרים רבים, הבאים להשטתח על נקודת הציון.

צאצא אחר ממשפחה רמת מעלה זו היה  רבי משה בן-עטר, נגיד ונכבד ועתיר נכסים, שהיה חי בתקופת רבי יהודה בן עטר, ומכספו בנה בתי-כנסת בהרבה מערי מרוקו, הנקראים על שמו של הצדיק.
 
משפחת פינטו:
ירידת משפחת פינטו למרוקו בשנת התפ"ח (****), הייתה לצורך עליה. לרבי יצחק פינטו ע"ה היו ארבעה בנים צדיקים יסודי עולם, מצבת קבורתו בעיר  הקודש צפת סמוך למערת חנה ושבעת בניה, לפי המסורת שקבלנו מאבותינו מנוחתו כבוד סמוך לקברו של רבי יהודה אלגזי, מחכמי טורקיה, והחיד"א מכנהו הרב המפולפל בר פלוגתא של מוה"ר משה בן ששת, לשמחת משפחתנו הק', ביום שנודע על גילוי כמה מצבות בצפת ובתוכם של רבי יצחק פינטו זצוק"ל. במיקום בו הצביעו אבותינו, שמחנו שמחה גדולה כי המסורת שהייתה בידנו שנים רבות התאמתה, כאמור ארבעה בנים היו לו לרבי יצחק, רבי שלמה, רבי יעקב, רבי אברהם, רבי ראובן. האחים הצדיקים מגדולי היחס ומגדולי הרבנים פנו ממזרח התיכון לצפון אפריקה, מרוקו-פורטוגל. בעקבות המחלוקות שהיו באותה תקופה בארץ-ישראל. אבותינו סיפרו לנו שרבי שלמה פינטו למד בישיבה של ר' בנימין הכהן הרב"ך באיטליה וחזר לצפת, נשא אישה בת גדולים, נולד לו בנו הבכור, ר' יהודה פינטו הקבור בהר הזיתים סמוך לקברו של רבנו חיים בן עטר זצוק"ל, לאחר שהתאלמן מאשתו נענה להזמנתו של הרב הקדוש המקובל האלקי ר' כליפה מלכא זצוק"ל שהיה בקשרים ידידותיים עמו, על הרב הקדוש הנ"ל (עיין בספרים מלכי רבנן - שם הגדולים, אוצר ישראל סדר הדורות) החיד"א מכנהו הרב החסיד המקובל האלקי המלומד בנסים ר' כליפה מלכא שהיה בר פלוגתא של ר' חיים בן עטר ובן משפחתו. ר' שלמה השתקע במרוקו בעיר אגאדיר נשא את אחותו "שמחה" ונולד להם אור ישראל הצדיק ר' חיים פינטו בזקנתו. האח השני ר' יעקב פנה לעיר הקבלה "מראקש" אשר בדרום מרוקו, היה נושא ונותן בהלכה עם כל רבני מרוקו וכיהן תקופה כאב"ד במרקאש ומילא את מקום ר' אברהם אזולאי בישיבת "מקדש מלך" על שם הספר הקדוש "מקדש מלך" על הזוהר. בסוף ימיו חזר לעיר הקודש צפת, יחד עם אישתו הצדיקה מרת "שרה". בתקופה בה גר ב"מראקש" הזמין את אחיו הצעיר ר' אברהם לבוא אליו ולפתוח ישיבה לצעירי הצאן וללמד אותם גמרא בחריפות יתר, מאחר ותורת הקבלה תפשה שם יותר מקום, ר' אברהם הכניס חריפות ובקיאות, בראשונים ובאחרונים, כולם קיבלו דעתו לדעת מכרעת, אשרי יולדתו שלא בייש את זקנותו, מכל הערים והכפרים שבדרום מרוקו באו ללמוד בישיבתו ור' שלמה, אחיו, מימן את כל תקציב הישיבה לפי השיטות שהיו קיימות בארץ ישראל באותה תקופה, וה' ברך את אחריתו שזכה לראות את בני "מראקש" בקיאים בכל התלמוד (ועיין בספר קורא הדורות) שהיה בא מעולם האמת בחוש הראות ללמוד עם תלמידיו בשנה הראשונה להסתלקותו. "מראקש" התפרסמה באותה תקופה כעיר של קבלה ושל התלמוד בבלי וירושלמי. ר' ראובן פינטו פנה למדינת "פורטוגל" לעיר "ליסבון" היה המנהיג ורבה הרוחני של "פורטוגל" ומשם דאג לאינטרסים המסחריים של אחיו ר' שלמה וגיסו "ר' כליפא מלכא" בארצות אירופה. נפטר בליסבון והוא קבור בבית העלמין הישן. נכדו הוא ר' ברוך פינטו, אביה של הברונית רוטשילד אישתו של המנוח גיימס דה רוטשילד, חבר הפרלמנט הבריטי. מסופר על הנ"ל שתרמה סכום של כסף לבניית ה"כנסת" ולבניית "בית משפט העליון" - זה הגלוי, אבל הנסתר רב על הגלוי. בזכותה נצלו כמה מקברי הקדמונים שהאירו על עם ישראל והם לנו למגדל אור בחשכת הגלות עד היום הזה. בזכות תורתם המאירה כזוהר הרקיע, המאמצים שהיו ממש בסוף ימיה הקנו לה מקום עם האמהות הקדושות, אני הכותב זכיתי להיות בן-בית אצלה בלונדון, הרבה פעמים הלכנו יחד להשתטח על קברו של הרב הקדוש המקובל האלקי ר' שלום בוזגלו זצוק"ל הנודע כמחבר הספר הקדוש "מקדש מלך על הזוהר" בבית העלמין הישן בלונדון, תמהני על אלו שהביאו בכתובים שהרב הנ"ל קבור בעיר הקודש צפת. משחר נעורי ידעתי שהנ"ל יצא ממרוקו להדפאסת ספרו הקדוש "מקדש מלך על הזוהר" הקהילה הספרדית בלונדון הכתירה אותו עליהם כרב ומנהיג, שם נפטר, שם נקבר, נכון שהיו שמועות על כמה תזוזות בבית עלמין זה, בשנת ה- 64 יחד עם הגב' הנכבדה הנ"ל שאהבה אותי כבן, השתטחנו על קבורת הצדיק הנ"ל.

במבט לאחור, מה נפלאו דרכי ה' "שבילך במים רבים ועקבותך לא גודעו" ה' ברך את ארבעת האחים, את אחריתם מראשיתם "למען ידעו דור אחרון בנים יוולדו יקמו ויספרו לבניהם", ירידתם מאדמת הקודש לנכר לצורך עלייה. ר' שלמה פינטו הבכור, השאיר בירושלים בן, שאנו לא יודעים עליו מאומה חוץ ממה שהוא אחיו הגדול של ר' חיים פינטו מאישתו הראשונה, בבחינת, "קראו בשמותם עלי אדמות" והוא קבור בהר הזיתים סמוך לקבורת אור החיים הקדוש. במרוקו נולד לו אור ישראל הצדיק רבי חיים פינטו הגדול וזרעו למנהו עד היום הזה כחוליה בשולשלת לבית האבות, בנים שהולכים בדרך האבות וכל אחד ופעולו למען כלל ישראל.

זכיתי לטמון את עצמותיו ברגבי אדמת הקודש בקרית מלאכי ת"ו יחד עם הנזיר הקדוש ר' אברהם מלכא בנו של ר' כליפא מלכא זצוק"ל. הטור השני, ר' יעקב, הרחיב את גבולות הקבלה בעיר "מראקש" ומשם יצא הספר הקדוש "מקדש מלך על הזוהר" כאמור לעיל.

עיין בהקדמה ל"לקט שושנים" לרבי יעקב פינטו זצוק"ל, כתב יד באוניברסיטה העברית בירושלים. והטור השלישי, רבי אברהם פינטו שפתח ישיבה בעיר "מראקש" עיר הקבלה והכניס בה חשק והתמדה ללימוד התלמוד לפי שיטת ארץ הקודש.

הטור הרביעי, "רבי ראובן פינטו" שם לו שארית לאחריתו, גב' הברונית רוטשילד שלא השאירה בנים, היא היוזמת והמאפשרת להצלת קברי הצדיקים שהגנו ומגנים עלינו בשנות גלותינו בארצות הפזורה, וימים יגידו. ר' חיים פינטו הגדול, בגיל 12 שנה יצא גולה עם יהודי אגאדיר במות אביו ר' שלמה לעיר מוגאדור ושם, שם לו יד ומדור ולמד אצל רבו הגדול רבנו יעקב ביבאס והסתופף בצילו עד שחשכו המאורות ורבו הקדוש נתבקש בישיבה של מעלה, בפשטות טבעית וללא כל מחשבה על אפשרות אחרת כל תושבי העיר יחד עם רבני העיר לא נתנו לו לחמוק מהתפקיד אשר יועד לו על-פי הצעת רבו הקדוש שהוא ימלא את מקומו. לפני קבורת רבו הושיבו אותו על כס רבו ברבנות ובהנהגת העיר, איש לא העלה על דעתו את האפשרות כי דווקא רבי חיים פינטו בן י"ח שנה ישיב לעיר הגדולה "מוגאדור" את אושרה וזוהרה, ביתר שאת וביתר עוז והחלו נוהרים ל"מוגאדור" מכל רחבי מרוקו לפקוד את העיר הדוממה מיום פתיחת נמל אגאדיר. מעניין מאוד - אביו רבי שלמה פינטו, יחד עם הצרפתים פתחו את נמל אגאדיר ונהרסה העיר מוגאדור כלכלית ובנו רבי חיים פינטו החזיר לה את הודה ואת הדרה ע"י שיירות של יהודים שהחילו לפקוד את העיר ולהתיישב בה ולהיות בקרבתו של הצדיק ולהתברך מפיו בקדושה ובטהרה, לא ארכו הימים והשמועות החלו לנפוץ על פני כל הארץ והשכימו לפתחו גדולי הדור, גאונים וצדיקים מפורסמים אשר באו מרחוק מהצפון ומהדרום, באו לעיר מוגאדור להתבונן במסירות נפש הנפלאה בה עבד את הבורא וללמוד ממנו הליכות עולם, בתורה ובעבודה. מדרגותיו תאמו יותר את מידותיהם של שרפי מעלה, בני אבהן ובני אוריין, אשר שושלות יוחסין ארוכות ועתיקות חגורות למותניהם, ונזרי מלכות מפוארים ומבהיקים ענודים היו לראשיהם, לא היססו מלאכוף ראש תחת הדום רגלי קודשו, ולקבל עליהם את מרותו ומתלמידיו המובהקים רבי אברהם קוריאט, בעל - ברית אבות, רבי יעקב בן שבת - בעל רוח יעקב, רבי דוד זגורי - בעל דוד להזכיר, רבי אליהו בן אמוזג שבא במיוחד מלוורנו למוגאדור ללמוד בבית מדרשו ורבי יהודה מויאל בצעירותו, רבי יעקב הכהן המכונה רבי עכאן, שהיה מלומד בניסים, רבי מאיר בן עטר שהיה לו דין ודברים עם הצדיק רבי יעקב אביחצירא זצוק"ל, ועל הסיפור המסויים, שמביא הרה"ג מכלוף אביחצירא זצ"ל, בספרו "יפה שעה" קיימת עוד גרסא, שגדלנו עליה, ביום כ"ו באלול, שנת הר"ת, נצחו אראלים את המצוקים ונשבה ארון האלוקים, בכתיבת האותיות האחרונות של הספר התורה הקדוש המיוחס לזקיננו רבי יאשיהו פינטו זצוק"ל, וכפי שידוע הצדיק הקדוש רבי חיים פינטו הגדול השלים את כל ספר "דברים" ובפרשת "וילך" באותיות "וימות שמה" שנכתבו "אותיות תלויות" עם כתיבת האותיות האלו נתבקש לישיבה של למעלה זקן ושבע ימים, יום לידתו ביום שבת קודש פרשת "פנחס" שנת תק"ג, נלב"ע ביום כ"ו אלול שנת הר"ת את מקומו מילא בנו בכורו, רבי יהודה הדאן, המכונה גור ארי יהודה. בתוך השנה למות עליו אביו הקדוש באו הפורעים, ביום שבת, וכתרו את "המלח", גיטו היהודים, כדי להרוג ולאבד את היהודים. הדיינים וועד העיר באו לביתו של רבי הדאן כדי לבקש ולטכס עצה, ר' הדאן ביקש היתר הלכתי להשתטח על קבר אביו הקדוש ביום שבת קודש, נתנו לו היתר הלכתי, מצד פיקוח נפש לעבור את תחום העיר וללכת לבית החיים ביום שבת להתפלל על עמו, הצדיק הגיע לקבורת אביו ושפך את שיקון ליבו ונפשו בבקשתו כמו שהבטחת להגן על תושבי העיר בחייך תמשיך להגן עליהם במותך, בחזרתו מבית העלמין הפורעים דהרו אליו כמו חיות טרף, ובאותו רגע ממש באה הישועה, מהגגות הסמוכים לבית העלמין ראו סמוך לקברו של הצדיק ר' חיים פינטו רוכבי סוסים, אבירים שהניסו את הפורעים, ויושע ה' ביום ההוא את העיר מוגאדור. עד לפני חמישים שנה ציינו בעיר מוגאדור את יום ההצלה מהפורעים על ידי ביקור בקברו של הצדיק ומהמקום בו יצאו הסוסים ושרו את השירה אז ישיר משה וכשהגיעו לפאסוק "ויושע ה' ביום ההוא" הצביעו על המקום, והמקום הוא סמוך לקבורת הצדיק ברחבה הקטנה בה מדליקין נרות לכבוד הצדיק. כמו"כ היה מתגלה לבנו רבי הדאן בחוש הריאות במשך כל השנה כפי שמובא בספר "שבח-חיים" עד שבקשו שלא יבוא אליו בהקיץ אלא בחלום כי הוא מפחד. רבי הדאן נולד לו בן יחיד, רבי חיים פינטו השני, קדוש מרחם אימו וכל היוצא מפיו יעשה, "היה חזרן במצוות וכל עניי העיר היו על שכמו", דרכו בקודש היה קם בבוקר השכם מתפלל, אחרי כן הולך ישר לבית החיים לקברו של סבו הקדוש, רבי חיים פינטו, ומשם לקבר אביו, רבי "יהודה הדאן", לפני יציאתו מבית העלמין היה נושא עניו למרום ואומר ריבונו של עולם, עניי העיר נושאים את עינם עלי אנא זמן לי היום את פרנסתם ואל יבושו בי קויך, ושם את פעמיו יחד עם שמשו, יהודה בן עזר, לשער העיר וכל מי שעובר היה מבקש ממנו סכום לפי מה שהיה בכיסו, וידע ברוח קודשו לומר לכל אחד כמה זהובים יש לו בכיסו אח"כ היה הוא בעצמו הולך לקנות מצרכים ושולח עם השליחים לכל מי שצריך, כשהיה חוזר הביתה לוקח את המטפחת בה צרר את הכסף וכיבס אותה. לשאלת בני הבית למה הוא מכבס אותה כל יום אחרי שחוזר מהשוק היה אומר להם אני מכבס אותה מלכלוך העולם הזה, כי אין לכלוך יותר מממון וזוהי הדרך שלא תדבק בי חמדת הממון.

בשנה שהעתיק את מגוריו מעיר אבותיו מוגאדור לעיר הגדולה קזבלנקה ובקש מבנו יקירו ר' משה אהרון פינטו שישאר בעיר אבותיו ובבית אבותיו, ואמר לו ימים קשים יבואו על עם ישראל כי עלה חרון אף על עמו ואם אין אני מועיל כאן בעולם הזה, יחד איתך נפעל, אתה בעולם הזה, ואני בעולם הבא להצלת כרם ה' (עם ישראל). הצדיק רבי משה אהרון פינטו זצוק"ל התבודד במשך ארבעים שנה ועסק בתורה ובעבודה עד כלות הנפש נהג לסגף את עצמו ולהתענות כל שנות מלחמת-עולם השניה. אכל לחם צר ומים ורחץ את גופו פעמים בשנה בערב כיפור וערב פאסח, גם בימות הקיץ בחום הכבד, נהג לומר כמדבדח בשנים שעברו, היו יהודים תמימים שלא התרחצו משבע-עשר בתמוז עד אחרי תשעה באב ולא דנו בהלכה על מקומות חמים שיש בהן להתרחץ משום ריחות רעות, כי ריחות רעות באים לאדם מהעבירות, אדם שאין בו עבירות אין לו ריחות רעות והשמש שהיה משמש אותו בשם נסים אוחיון היה מתפעל מהצדיק שלא נדף ממנו שום ריח רע, גם בקיץ וגם בחורף עד תום המלחמה.

משחר נעוריו התגלה באהבת ישראל ובמסירת נפש על הכלל ועל הפרט, ארבעים שנה היה סגור ומסוגר לא ראה את פתח הבית, את בניו שלח לישיבות ללמוד תורה, נטע בהם העוז והדרך לאהבת ה', בטחון, אמונה-תמימה ושאין עוד מלבדו, "נטע בבניו והשריש בתוכם לא לרדוף אחרי ע"ז של היום הממון". היה אומר אם הקב"ה נתן לך ממון סימן שאתה שליח נאמן לחלקו. בספרים הקודמים שיצאו לאור השמיטו  הרבה מהביוגרפיה של אבות השושלת מאחר והיו פוחדית מהשלטונות, הספר הראשון שבח-חיים שיצא ע"י רבי מכלוף מזל טרים יצא תחת צל המחלוקת הגדולה בעיר קזבלנקה בעקבות מינויו של רבי משה חי אלייקים יליד טבריה הנ"ל מונה ע"י ראש הקהילה יחיא זגורי כאב"ד בעיר קזבלנקה, רבי חביב אזולאי יצא חוצץ נגד המינוי בדברים חריפים שהגיעו לשלטונות ותמהו על הקהילה היהודית האם חסרים רבנים במרוקו למנות רבנים מפלסטינה, הספרים "שנות חיים" יצאו בתקופת טביעת האוניה אגוז וסמוך למלחמת סיני מפחד כל מה שקשור לישראל. כמו"כ משפחת פינטו השתדלה להעלים כמה שאפשר את שייכותה לישראל ולמזרח תיכון. הספר "שושלת פינטו" יצא אחרי פטירת הרב הצדיק רבי משה אהרון פינטו תחת צל וריבוי החצרות שלא היו קיימים בארצות המזרח, הקנאה, השנאה, התחרות, מלחמת החצרות, העידן החדש בעדות המזרח והספרדים בדרכים אפלים שלא ידעו אבותינו ואבות אבותינו, כל ימי גודלתי בן החכמים רואה אני בתדהמה את השיטות והדרכים החדשים מהם מקולקלים המעוותים את קו החשיבה. אנו חיים בדור מבולבל ומבולק והשקר גובר על האמת הצרופה, אך "מקרב את הרחוקים לאבינו שבשמים", פלא,,,, מגיע אני לפעמים למסקנה אולי כך צריך להיות, אם גדולי ישראל המעצבים פני הדור ורואים מעשי כזבים ותעתועים בכל מיני שיטות, שותקים, לאור זאת הפאסקתי את ביקורתי, מי אני כי אלין והאמת יעשה דרכו.

כהונת הרה"ג חיים פינטו כרבה של ק. מלאכי ת"ו
שלוש שנים לפני שנתבקש לישיבה של מעלה הצדיק רבי משה אהרון פינטו, קרא לרבי דוד ממן הפייטן מק. מלאכי לאשדוד. הנ"ל הגיע לאשדוד, יחד עם כמה מאנשי העיר, הצדיק קיבל אותם יפה והרגיעם, כי היו מתוחים מה הצדיק עומד למסור? הרב ביקשם תעשו כל המהלכים שבני רבי חיים שמעון יבחר כרב העיר בק. מלאכי, כי לי ולאבותיי הקדושים יש עניין שהוא יהיה הרב שלכם אל תשאלו שאלות, העיר קטנה בשביל רבי חיים, או אם הוא יסכים, כי אני אלחץ אותו דעו מעירכם תצא הישועה לעם ישראל. באותה תקופה לא דובר על בחירת רב לאחר שהרב יוסף עזרן שליט"א נבחר בראשון לציון, הרב גרשטנקורן זצ"ל היה מספיק לעיר כק. מלאכי, נעשו מהלכים בין אבות העיר בראשות מר יוסי וענונו, שהיה ראש המועצה המקומית ורבי משה אלחרר שליט"א. הרב אשר דאגו לבחור בו ברוב קולות נבחר. שנתיים מיום היבחרו הביא לקריה את המתנה הגדולה לעם ישראל, ארבעה צדיקים קדושים, שניים גילה את שמם, ושניים רב הנסתר על הגלוי, אך יודעי דבר כממתיקי סוד מעבירים אחד לשני, כל הסיבה למה לא מגלים את השמות, מפחד הקנאים שאין להם לא דין ולא דיין ומחשש לפגיעה מכבודם של הצדיקים, ימים יספרו וידברו על המסירות נפש שהיתה בהצלתם והצלחת הבאתם.

מעשה ביום פקידת השנה הראשונה לפטירתו של הצדיק רבי משה אהרון פינטו, תושבי העיר אשדוד ועם ישראל, שבאו מכל רחבי הארץ, עלו לראשונה לקיים מנהג החשוב להקיף את קברו של הצדיק בספר התורה הקדוש. בהקפה החמשית שהיא הקפה של משה רעיא מהמנא, משיב את תשומת ליבנו הפייטן רבי מאיר עמר שיחי', שזרם מים יוצא מהקבורה של הצדיק. כל הציבור קיבל סערת רגשות מהדבר הנפלא הזה וכולם התחילו להתפלל בהתרגשות וצועקים ובוכים, היו רגעים של התעלות הנפש והנשמה. יש לציין זו הפעם הראשונה בארץ שהמשפחה קיימה את המנהג של הכנסת ספר תורה לקבר צדיק למשפחת פינטו בארץ ישראל. כל פעם שרבי מאיר עמר משחזר את האירוע מקבל צמרמורת.

"לא ימוש ספר התורה מפיך, והגית בו יומם ולילה" (****):
הספר התורה המיוחס לרב הקדוש הצדיק עט"ר מרן רבי יאשיהו פינטו זצוק"ל, שעיקר וביטל עבודה זרה מן העולם, נכתב בהוראת המרח"ו על קלף גויל שאביו רבי יוסף התחיל בו, האר"י הקדוש אמר "שחצי עולם עומד בזכות התפילין של רבי יוסף ויטאל". כאמור רבי יוסף התחיל בכתיבת ספר-תורה עם כל הכוונות לביטול סטרא-אחרא, בהתחלת הכתיבה התבקש לישיבה של מעלה בכתיבת האותיות "ורוח אלקים מרחפת על פני המים", רבינו חיים ויטאל פקד על בן אחותו ומחותנו רבי יאשיהו פינטו זצוק"ל להתחיל ולהשלים את המלאכה לפי הוראותיו ולפי הכוונות שנמסרו לו, כשהשלים את הספר במדבר, ביום ראש חודש אדר שנת ת"ח, התבקש לישיבה של מעלה בדמשק ושם נטמן בבית העלמין הישן, אשר היום עובר עליו כביש המחבר את העיר עם שדה התעופה, אז חספר-התורה הונח עם השופר בו היה תוקע בארון הקודש, עד התקופה של רבי חיים פינטו הגדול שהשלים אותן. מסופר שרבי אברהם חמוי הראשון הגיע לערי מרוקו להדפאסת ספריו והגיע לעיר מוגאדור לגבות משם כסף לספריו והתוודע לרבי חיים פינטו הגדול, הנ"ל סיפר לו על הספר-התורה שרבי יוסף ויטאל התחיל בכתיבתו ורבי יאשיהו פינטו נכדו כתב עד פרשת במדבר ונפטר והספר מונח בהיכל ואף אחד לא מעיז לגעת בקודש. רבי חיים פינטו הבין שהוא חייב להשלים את המלאכה, שלח שליח מיוחד לדמשק להביא את הספר למרוקו וכל חודש כתב פרשה, ביום שהשלים את הספר היה יום כ"ו באלול שנת הר"ת. בספר התורה הזה נהגנו בו בקדושה יתרה, קראנו בו שלוש פעמים בשנה: "כיפור" "שבועות" "ראש השנה", סימן כש"ר, בכל חודש מוציאים אותו לברכת החודש, בשנת תשמ"ה הפאסקנו לקרוא בו, אבל דאגנו שתמיד יריעה תשאר כשרה כדי להמשיך במנהג ולהוציאו לברכת החודש "בשבת מברכים", מאחר וכתיבת ספר-התורה בראשיתו נכתב כדי "להעביר גילולים מן הארץ" ו"לתקן עולם במלכות שדי", דהיינו, להסרת הסטרא-אחרא מהעולם, על הכלל ועל הפרט, לכן מימי קדם נהוג כל מי שהיה מרגיש שיש לו מניעות כל שהן, מחלה או כל דבר רע היה לפוקד את ארון הקודש בו שוכן הספר-תורה, שופך את שקון ליבו בתפילה ובתחנון. חכמי הקבלה אומרים רוב המחלות, המניעות שפוקדים את האדם, באים מהסטרא-אחרא שמתלבשת בו, ברגע שמתבטלת האדם משתחרר מכל תחלואיו ומכאוביו.

רבי פנחס משאש ע"ה שמע מפי מגידי אמת שהיו אומרים על הפאסוק "ורוח אלוקים מרחפת על פני המים" (בראשית פ'-א' פאס'-ב'). בהסבירם והדגישם את המילה "מרחפת" כך מורנו, רבנו, חיים, פינטו, תקוותנו. כאמור לעיל רבנו יוסף ויטאל התבקש לישיבה של מעלה בפאסוק זה והשאיר תקווה לאחרית לעתיד, ליוצא חלציו, ר' חיים פינטו הגדול.

לכן רבים פוקדים אחת לחודש את בית הכנסת "ישמח משה" באשדוד, כדי לשים את ידם על הספר-התורה הזה, בתקווה המובטחת שתתבטל מעליהם הסטרא-אחרא של כל החודש, ויש שמקפידים לבוא בכל שבת שמברכים את חודש בספר הקדוש, ואשרי המאמין.

צדיקים אלה ועוד:
על משפחות אלה שמניתי יש להוסיף את הצדיקים הבאים, שמתוך מה  שחוויתי, אני הקטן אברהם, באופן אישי, ומתוך מה שקראתי בסיפרות ולמדתי על נושא זה. וכן מה ששמעתי מנוסעים, עוברי אורח, משפחה, חברים וידידים ראויים הם להימנות על השורה הראשונה, אם אפשר להתייחס לעניין זה כך?!. ר' עמרם בן דיוואן, שמוצאו מחברון "שולט" על אזור ווזאן ושרשרת הרי הריף הצפוני מערבי. בנו ר' חיים בן דיוואן "שולט על האזור שמדרום למראקש (אסני ו**). ר' יצחק בן וואליד על אזור טיטואן. ר' דוד דראע הלוי על אזור דמנאת. ר' כליפא בן מלכא על אזור אגאדיר. ר' שלמה בלחנש על עמק האוריקה. ר' שלמה אמסלם על אזור מידלת. ר' יצחק אביתצירא על אזור טולאל, גורמה והריש. ר' אליהו על קזבלנקה. ר' יחיא לכדר על אזור סטאט ובן חמד. ר' שלמה עמאר על אזור בני מלל. ר' יחיא לחלו על אזור ארשדייה, ר' אברהם מול נס על אזור אזימור. ר' רפאל אנקווה על אזור סאלה. ר' שלום איזאוי על אזור רבאט. ר' פנחס ו - ר' חנניה הכהנים על אזור מראקש. ר' חביב המזרחי על אזור איית אוריר ויש עוד רבים, רבים אחרים. חלקם, אף נחשבים לצדיקים גדולים, הן, ברמה המקומית והן ברמה הארצית, כך  שהאמונה בהם - בצדיקים אלה, חוצה גבולות גיאוגרפיים ומדיניים.
 
צדיקים והערצת "קדושים" במרוקו:
"אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה" (תהילים צ"ח, פאסוק 11). פאסוק שאנו אומרים בהבדלה של מוצאי שבת, ובו אנו מעלים על נס את דמותו הארואית של ר' עקיבא שהוצא להורג על ידי הרומאים בקיסריה. תלמידיו הרבים, שרו את השיר הזה בזמן שרבם הובל למיתה. הם ציינו את שמו במילות השיר!. באות האחרונה בכל מילה בשיר מסתתר שמו של רבם הנערץ עקיבה. ליהודי מרוקו והמגרה היה מוכר שיר זה היטב!. הוא מבטא ביתר שאת את הערצתם למורשת ישראל, תורת ישראל, ארץ ישראל וחכמיה.  
ובכן, פולחן הקדושים בדת מונותאיסטית נובע מרעיון פשוט, האדם הפשוט מאמין באלוהים, אך הוא מבין שהוא רחוק ממנו ועל כן הוא לא ניתן להשגה. לכן ,לדעתו, הבנתו ותפיסתו של המאמין חייבת לבוא אישיות  גשמית קרובה וידועה, שעקב מעלותיה  היא "אמורה" להיות יותר נגישה וקרובה לאלוהים, ועם זאת יש לה גם   תכונות אנושיות ומוכרות לבני אדם. מדובר, עם כן, בתופעה אוניברסלית שיש לה השלכות לנושאים: היסטוריים, סוציולוגיים, כלכליים ותרבותיים.
ביהדות התופעה  של פקידת קברים של צדיקים קיימת מזה מאות שנים ואצל כל העדות. ספרדים ואשכנזים כאחד. יחד עם זה, לדעתי, אצל יהודי צפון אפריקה בכלל ואלה של מרוקו בפרט העינין הוא בסיסי ועמוק יותר. אני אשתדל כמיטב הבנתי ויכולתי להבהיר ולהאיר את הנושא מנקודת מבט שלי, אם כי אומר באופן ברור וחד משמעי שאני לא מקבל את הכינוי "קדושים" לחכמים, למרות שאני עושה שימוש בכך, וזאת על מנת להבהיר את נקודות המחלוקת ביני ובין היסטוריונים אחרים, ולהביע את השקפת עולמי. אומר זאת קדוש הוא רק הקדוש ברו הוא ולא אף אחד אחר ויהיה גדול ככל שיהיה ויהיה נערץ ככל שרק אפשר. 
 
אין הווה בלי עבר!:
קחו לדוגמא את ההילולא (אפשר לכתוב את המילה עם יוד ובלעדיה) שמתקיימת לכבוד הצדיק יסוד עולם, רבי שמעון בר יוחאי, " ההלולא לכבודו של רשב"י נערכת על קברו  במירון בהדלקה וברקודים " (אברהם אבן שושן, המלון החדש, הוצאת קרית ספר בע"מ,ירושלים,  1984   

מקובלים וחסידים והרבה מאד מאמינים נוהגים לקיים הילולא ביום השנה למות הצדיק, לפי שידוע שנשמתו של הצדיק " שמחה " ככלה בחופתה בבואה לחסות בצילו של היושב במרומים. דוגמא להילולא כזו ואחת הגדולות והידועות בארץ ובעולם היא זו הנערכת בל"ג בעומר במירון על קברו של ר' שמעון בר יוחאי ( הרשב"י ). הדבר מוזכר בספר הזוהר ***, הדרת זקנים,  ששם נאמר שבעת פטירת רבי שמעון בר יוחאי, יצאה בת קול מן השמיים  והכריזה " עלו והתכנסו להילולא דרבי שמעון " מאז יום מותו בשנת 180 לספירה , ועד עצם היום הזה, ב-ל"ג בעומר, מתעוררת בת קול זו ומהדהדת בלבבות המוני בית ישראל, עשרות ומאות של אלפים מכל עדות ישראל ומכל שדרות העם, עולים ביום זה אל מקום מנוחת הצדיק  הקדוש במירון, לשמוח ולשפוך שיח  בפניו ודרכו לבורא עולם במהלך יום מותו, כי על דעת המאמינים זהו יום שבו יכולה לבוא הישועה, הנחמה והברכה
 
ביקורת הרמב"ם:
ככלל השתטחות ותפילה על קברי קדושים עוררה מחלוקת בין החכמים בישראל  ולא כולם הסכימו עם התופעה. השוללים טענו שאסור לנהוג כך משום ה " איסור " לדרוש אל המתים "לא יהיה בך...דורש אל המתים". גם הרמב"ם היה בין מתנגדי ושוללי  התופעה. שאלות רבות, אם כן, התעוררו ומתעוררות ובהם: האם  התופעה ראויה?, מה היא ה - "התיחסות" של הקדושים לתופעה?,האם לכהנים מותר להשתטח על קברים של צדיקים וקדושים?, האם הצדיקים טמאים?, והאם המנהג הזה אינו סותר את האמור בתורה?
יחד עם זה כתב, אותו, הרמב"ם ב"יד החזקה". "ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו אחר רעיו וחבריו והנוהג באנשי מדינתו. לפיכך צריך האדם להתחבר לצדיקים ולישב אצל החכמים תמיד, כדי שילמד ממעשיהם" (הערת המחבר, להבנתי ועל מנת לעשות צדק עם הדברים שנכתבו הכוונה לצדיקים וחכמים בחייהם)   
 
אסמכתאות להסכמה בנושא!:
מצאתי אסמכתאות להסכמה עם המצדדים! ובכן, חז"ל למדו מהפאסוק "ויעלו בנגב, ויבוא (לשון יחיד) עד חברון" (ספר במדבר פרק יג' פאסוק כב') שכלב בן יפונה פרש משאר המרגלים והלך ונשתטח על קברי האבות במערת המכפלה. אמר להם: "אבותי, בקשו עלי רחמים, על מנת, שאנצל מעצת מרגלים"! (מסכת סוטה לד', ב).

כן אמרו חז"ל, שבשנים שחונות, בעת קביעה של תעניות על מיעוט גשמים, ראוי ללכת לבית העלמין. מכאן למדו הפוסקים להנהיג כן גם בתשעה באב, בערב רוה"ש ויוה"כ (מסכת תענית טז', א'. כג', ב').

בתורה, בספר במדבר פרשת חוקת נסמכה פרשת "פרה אדומה" עם מותה של מרים הנביאה, אחותם הגדולה של משה ואהרון. חכמים ניסו להבין את פשר הדבר ולהסבירו. רש"י (ר' שלמה יצחקי - גדול פרשני המקרא והתלמוד) מסביר "שכשם שקורבן פרה אדומה ואפרה מחטאין, אף מיתת צדיקים מכפרת" (ספר במדבר, פרק כ' פאסוק א') 

בספר הזוהר מבואר, ש"דורש אל המתים" הוא הפונה אל מתי אומות העולם, אבל לא לצדיקי ישראל, שהקב"ה מגן על העולם בזכות תפילותהם, ועל כן, "צדיקים במיתתם קרויים חיים". ועוד נאמר בזוהר, שלולא תפילתם של המתים על החיים, לא היה העולם מתקיים כלל (ספר הזוהר ח"ב טז', ב'. ח"ג, ע'-עא').

במקומות נוספים בתלמוד מצויין, שמותר לפנות אל המתים כמו שפונים לאדם חי, ו"לבקש", למשל, מחילה. מזה ניתן להסיק שאפשר ל"בקש" מהמתים, גם, להתפלל עלינו.

המהרי"ל מסייג, מדגיש ומציין "רק אל ישים (הפונה) מגמתו נגד המתים השוכבים שם" כוונתו, כאן, שרק לא יבקש מהמתים שיסייעו לנו בכוחם הם, כדרך הגויים בענייני כישוף ואלילות (ספר המהרי"ל מנהגים, עמוד ע"ר).

הבעל חי מביא את דעת המסתייגים מהליכתם של אנשים מפשוטי העם להתפלל על קברי צדיקים, אך דוחה זאת ומביא את הנימוקים לכך מספר הזוהר, ומסיים "ואין לשום מורה למנוע ולבטל מנהג זה" (ב"ח יו"ד סו"ס ריז).

הרבי מליובאוויטש נהג לעתים תכופות להתפלל באוהל של חותנו האדמור הקודם הריי"צ. הרבי ציין, שבמקום שבו נמצא החלק התחתון ביותר של האדם (הגוף) אפשר ליצור קשר עם החלק העליון ביותר שלו עצם הנשמה (תורת מנחם תש"י עמוד 67).           
 
הקרקע, והרקע שבו צמחה תופעת הצדיקים בקרב יהודי מרוקו:
סיפור הצדיקים במרוקו מקפל בתוכו חלק חשוב בהיסטוריה של היהודים במרוקו ומהווה, לדעתי, בבואה לתכונותינו, אופיינו  ולהשקפת עולמנו, המשליחים על עיצובנו והתנהגותנו, כיום, בחברה הרב גוונית שאנו חיים.

" פולחן " הקדושים" במג'רב בכלל ובמרוקו בפרט, הינו מאפיין תרבותי חשוב. היהודים שהם חלק חשוב מעיצובו של המג'רב, בהיותם בין מתיישביו הראשונים, הנחילו תרבות וספגו את האופי, התרבות והתנהגות של סביבתם הקרובה,ובעיקר זו של הברברים ואחר כך גם של המוסלמים. התופעה של הערצה והאנשה של קדושים היתה קיימת בעולם בכלל, ובמג'רב בפרט עוד קודם שהיהודים הגיעו לאזור הזה של העולם.  

רבים מהצדיקים הקבורים במרוקו הינם רבנים ומלומדים, ראשי כוללים מחברון, ירושלים, טבריה  וצפת אשר הגיעו למרוקו בהוראת גדולי הרבנים, שהיו בעת ההיא,  בארץ ישראל בכדי להרביץ תורה ובמקביל ולאסוף  תרומות וכספים  למוסדות התורניים.  

למקומות רבים שהצדיקים הגיעו אליהם כסף  רב הם לא אספו, אך חום ואהבה ורצון ללמוד ולשאוב מהמסורת היהודית הם כן מצאו. הרבנים האלה אומצו על ידי  הקהילות המקומיות, והפכו לרועים רוחניים ומורים של הלכה, דרש ומוסר. עם מותם הם " נתקדשו " והפכו לצדיקים. היהודים האמינו בקדושתם ובסגולותיהם הרבות, ובעיקר לרפא בתפילה  בלבד .
 
קטגוריה של קדושים :
ברמה הארצית : בעלי עבר, דמויות היסטוריות, רבנים חשובים, חכמים, צדיקים ו"קדושים" שהתגלו בחלום אל אחד אואחדים במקביל. הקדוש ה " לאומי " נערץ על כל יהודי מרוקו.
ברמה האזורית : הנם קדושים מקומיים, כלומר, מוכרים ונערצים רק על ידי תושבי האזור או הכפר המסויים.
הקדושים, בעודם בחיים, הגיעו להסכם עם "עמיתים" על חלוקת אזורי השפע ה חסות.

הכינוי לצדיקים :
" פולחן " הקדושים במג'רב בכלל ובמרוקו בפרט, הינו מאפיין תרבותי חשוב. במרוקו נמנו למעלה מ 600-   קדושים  יהודיים, ובהם 25  נשים. הכנוי לקדושים ולצדיקים :  סדיק, סדיק לעז'אז' ובאבא. באבא הוא שם שניתן לקדושים מתוך חיבה יתרה. יש  "קדושים" המכונים סידי,  כאן המשמעות שהם נערצים גם על ידי  מוסלמים. לקדושים בעודם בחיים  קוראים עזיזי.
נשים צדקניות וקדושות מכונות : סדיקה ,או לאלה  ( גם בתשליחית ). מספרים על הצדקת שוליקה חתו אל (הנערה מפאס - עיין ערך), שביקשה שלא יכנו אותה בשם התואר לאלה, באומרה "אני ברחתי מעושר שררה ושם תואר במהלך חיי, ואתם רוצים לקרוא לי לאלה במותי".

מהיכן הגיעו הצדיקים?:
מוצאם של מרבית הצדיקים היא, על פי המסורת, מארץ ישראל. מבין  הצדיקים והנערצים ביותר, שמושכים קהל רב להילולא הנערכת לכבודם, מוצאם מארץ ישראל, יש בהם ספרדים והרבה מאוד ילידי הארץ ובנים למשפחות יוצאי ארצות אשכנז. הם הגיעו למרוקו כשד"רים (שליחים דרבנן) והתקבלו בחום, אהבה והתלהבות. רובם כבר היו גדולים בתורה עוד בטרם הגיעו למג’רב. אפשר למנות כמה, ובהם:  ר' עמרם בן דיוואן ובנו ר' חיים בן דיוואן, ר דוד ומשה, ר' דוד דראע הלוי, ר' שלמה עמר, ר' אברהם הכהן, ר' אברהם הכהן (הנכד של ר' אברהם).
 
הסיבות לבואם:
ישנה מסורת המספרת שהם באו והציעו לגייר את התושבים הברברים של המג'רב. (אין לכך אסמכתא ) מסורת מוסלמית מספרת שהצדיקים גזרו על עצמם גלות. אחרים ( רבנים ) באו משום שנאלצו לברוח בגלל רדיפות המוסלמים בארץ הקודש. וכן, ישנה סברה שהיו רבנים שלא עמדו במבחן תורני, ואולי מוסרי ועל כן "הוגלו"  על מנת שיבצעו  תיקון.

היכן נקודות הציון?:
פיזור נקודות הציון של הצדיקים הוא בכל רחבי מרוקו, אך מרביתם ביחוד אלה  של הצדיקים המקומיים, ניתן למצוא, בעיקר, באטלס  הגבוה ובהרים האחרים. הסיבות לכך הן: ריכוז יהודי גבוה, מעמד כלכלי  רעוע, מעמד חברתי נמוך,  בטחון אישי מעורער, הנוף ההררי הקסום ( לטבע יש תפקיד ומשמעות ביכולת של הצדיק להפוך לקדוש, וכן האינטראקציה עם האוכלוסיה הברברית, שבמקורה  היתה פגנית, ואשר בתרבות ובאמונה שלה  היה קיים הצורך ביצירה של דמות שאיתה מזדהים ואותה מעריצים. מכאן, הדרך להכרה  בצדיקים  היתה קצרה.
 
הפניה לקדוש ו "הפגישה" עימו:
ההתייחסות לקדוש כאל מתווך, כלומר, אני מבקש ממך ואתה הצדיק תבקש עבורי  מאלוקים. אם הקדוש הלך לעולמו, הפניה נעשית  באמצעות פתק , סרט בד, אבנים המונחות על קבר הצדיק, וסעודה המתקיימת בנקודת הציון, או בבית הכנסת ואפשר גם בבית של בעל הנדר.

אם הקדוש חי, הפניה תיעשה על ידי מתן  צדקה ונדבות  לכבוד הצדיק, תרומה של שמן, נרות, שחיטה  וסעודת   מצווה.  
"פגישה" עם הקדוש מחייבת. קיים "פחד" מקדוש, כך מאמינים יהודי מרוקו, "קללת" קדוש יכולה להיות קשה. כך לדוגמא :מספרים על  אשה עקרה שהתפללה לקדוש אחד מבני משפ' אבוחצירה, והרתה!,כאשר ילדה בן לא נתנה לילד את שמו של הקדוש והילד, לא עלינו, נפטר. גם הילדים השני והשלישי הלכו לעולמם בטרם עת, ורק בלידה הרביעית כאשר היא קראה לילד על שמו של הקדוש, התינוק חי.

ועוד מעשה שמתקשר עם קדוש. מספרים על שוחט שהיה שוחט לכבוד הקדוש ר' דוד ומשה מדי שנה, שנה אחת הוא התרשל ולא שחט, ואז נתקעה לשונו, והוא התקשה בדיבור עד שביצע לכבוד הקדוש שחיטה ושב לאיתנו הראשון. מספרים על יהודי  שהעליב את הצדיק  ר' משה חליווה בשוק , מעשה שיהודים, בכלל, ויהודי המג'רב ומרוקו בפרט נזהרים בו בחומרה יתרה, מיד אחר כך נהתהפכה עליו עגלה מלאה מכל טוב השוק. 

נדר שהובטח לצדיק צריך לקיימו, במידה והופר הדבר דורש כפרה. שאם לא כן יש בכך משום נדר לבטלה. הצדיקים אינם " מוותרים " על מה ש " מגיע " להם וטורחים " להזכיר " לנודר את הנדר עד שיקיימו.

"ניסי"  ה"קדוש":
הנס הוא תופעה יוצאת דופן המעוררת פליאה. הנס בא לסמל בעיני המאמינים שכאן יש התערבות אלוקית  המעבירה מסר שבו עדות ואישור לקדושתו של קדוש. הניסים באים באחד מהצורות והאופנים שקשה לקבלם כמובנים מאליהם. ובהם: קדוש המייבש מים, מדלג על מים, משנה   תכונות של חומרים, מבטל מרחקים, מתקשר עם חיות וצמחים, מרפא מחלות, עוצר את הזמן, מנבא  את העתיד, יכול לשהות זמן רב ללא אוכל  ושתיה, תפילותיו נעתרות, שולט על פעולות  על טבעיות, עם מותו גופו נשמר היטב, יכולת האנשה, מופיע בצורות שונות.
   
תכונות המיוחסות לקדושים:
אלמנטים בטבע הקשורים לקדושים: מהי יכולתו של הקדוש בהפעלת כוחות טבע? מסורות מספרות על כוחותיו של קדוש לשלוט בטבע, עצירת  החמה, לדוגמא, שלא תשקע לפני גמר ההכנות לשבת, או חג, להספיק לקבור את מת. קדוש אחר מפעיל כוחות טבע לשם העמדת אבנים גדולות על קברו.  עוד קדוש שיצא לו של שולט על מים. יכול ללכת על נחלים וימים ולחצות אותם (אבוחצירה)  הורדת גשם בעונה שחונה. קדושים יכולים  לשלוח סימנים באמצעות בעלי חיים. כך ר' שלמה בלחנש (נחש), ור' דוד בן ברוך הכהן (יונה), ועוד.  הקדושים השולטים במרחב, אמרו את השם המפורש ועברו ממקום למקום בקפיצה (ר' יעקב אבוחצירה). ניסים שנעשו בזמן הילולות, רבים הסיפורים על הילולות שבהם הלחם והמחייה  (עראק) לא נתרוקנו.
 
ריפוי מחלות:
מחלות רוח, שיתוק, עקרות, תמותה תנוקות, ובהילולות אפשר לשמוע את המאמינים שרים בקול רם ובהתלהבות "הא הואה איזי אידווינהמשמעות המשפט השגור בפי כל יהודי צפון אפריקה, ובודאי מרוקו, הוא "שהנה הצדיק יבוא ויתגלה והוא אשר יביא לנו את הגאולה והנפשית, הרוחנית, המזור לחולים, ולכל עם ישראל. על כן הקדוש, כך מאמינים, שולט בכוחות הטבע, ממשיך בהגנה על המאמינים, ולהופיע בחלום ובמצבים אחרים, גם, אחרי מותו  הפיזי.

קיימים קדושים שיצא להם שם כמתמחים במישור מסויים, כך, למשל, ר' דוד דראע הלוי ידוע כאחד שעלו אליו לרגל הרבה חולי רוח. ר' רפאל אנקאווה "התמחה" בשיחרור של רוח רעה.לר' עמרם בן דיוון עלו  עקרות שביקשו ללדת.

לחפציו האישים של הקדוש מייחסים   סגולות רבות, כך למשל, נשים עקרות שחגרו את חגורתו של ר' עמרם בן דיוון כרעו ללדת.
 
הקדוש "חי" אחרי מותו:
מופיע בחלום, רואים אותו בבית הקברות, שומעים את קולו של הקדוש. הוא מופיע באופן פתאומי ובו בזמן במקומות שונים. אם הקדוש "לא רוצה" שיבנו מצבה  הוא "דואג" שלא תהיה לו.

מעמד של קדוש!:
מי קובע את מעמד הקדושים? למעשה העם הוא שקובע מי יהיה במעמד של קדוש. הקביעה נעשית בעיקר בגין נס, מופת ולא רק בשל  ידיעותיו של הצדיק בהלכה ובתורה.
 
אמונה ב - "קדושים" יהודיים בקרב המוסלמים במרוקו:
ככלל למוסלמים נושא הערצה של קדושים הוא עתיק יומין ונעוץ עוד בתקופת הג'הליה (תקופת הבערות, התקופה שקדמה למוחמד ולאיסלאם ) על כן קירבתם לקדושים יהודיים לא מפתיעה. כן יש להם קדושים שהם פטרונים של  גילדות ( איגודים ) מסויימות.כאמור, הערצת קדושים יהודים על ידי  המוסלמים במרוקו, דומיננטית מאוד. תופעה של שומרים מוסלמים בבתי העלמין, הינה ירושה מדור לדור. כן ישנם מוסלמים המבקשים מיהודים לתווך בינם לבין הקדושים לשם ריפוי ממחלה, הצלחה בעסקים ועוד. מקום הקבר של הקדוש משמש כמקום סולחה בינם לבין יהודים. המוסלמים מייחסים תכונות לקדושים שלהם בעודם בחיים, ואילו  אצל היהודים,הערצה של קדושים הנה, בעיקר, אחרי מותם.
 
היבט טקסי של  הפולחן:
ההיבט הטקסי של הפולחן בא לידי ביטוי במוסד "ההילולא" ההילולא היא אירוע דתי ומסורתי חשוב ביותר במסורת חיים של יהודי מרוקו. יש לזכור שהקהילות היהודיות במרוקו לא ידעו מה זה לצאת לחופש, כך שימי החופש הבלעדיים שמבלים יחד כל בני המשפחה המורחבת. הם נוסעים  אל הקדוש מיד אחרי חג הפאסח, או חג הסוכות תקופת ביניים מבחינת מזג האויר.

ההילולא זימנה אנשים מקהילות מרוקו למפגש חברתי, מלבד זאת מגיעים לקבר הקדוש בגלל הסיבות הבאות: אשה עקרה, זיווג לבחורה, הצלחה בעסקים, הודיה לקדוש שנענה לתפילת המשפחה, ריפוי מחלות, תספורת ראשונה לילד ועוד.
 
ההילולא בוולאד בר רחל:
בחודש דצמבר שנת 1994 הדרכתי קבוצת מטיילים למרוקו. בתכנית הטיול היה ערב שהוקדש להילולא בקברו של הצדיק ר' דוד בן ברוך הכהן בוולאד בר רחל שבעמק הסוס בדרך מטרודנט לוורזזאת. ואמנם לאחר סיור של יומיים באגאדיר נסענו מזרחה בעמק הסוס לטרודנט ומשם היישר להילולא. לציון הקדוש הגענו בשעה 5 אחה"צ והמקום המה מאות ואלפים של יהודים ו...מוסלמים, אשר התקבצו מכל רחבי העולם להילולא. ( התאריך העברי של ההילולא ב' טבת שיוצא למחרת נר שמיני של חנוכה ) ההילולא נפתחה בשחיטה של צאן ובקר שהמקומיים מכרו במקום, והמשיכה בתפילת ערבית משובחת בליווי תזמורת ופייטנים. העשירים שבקרב המבקרים במקום תורמים סכומים נכבדים לשיפור אחוזת הקבר שגם כך לא חסר בו דבר. סביב אחוזת הקבר פזורות עשרות דירות הצבועות כולן לבן והמקום נקי מאוד. ההילולא נמשכה עד חצות ויותר ורק אחר כך נתפנו  כולם להדלקת המדורה לצד הקבר ולגשת לסעודת ערבית. במהלך הערב ביקשתי מקבוצת המטיילים שהדרכתי לעזוב את המקום על מנת להמשיך במסלול הטיול המתוכנן לכיוון וורזזאת, ונעניתי  בשלילה.

בסופו של דבר ויתרנו על הנסיעה לוורזזאת הנמצאת כ 200-  ק"מ מוולאד בר רחל. הנוסעים לנו את שארית הלילה, חלקם בדירות שסביב הקבר, וחלקם ב...אוטובוס. כולנו התכרבלנו בשמיכות ובבוקר מוקדם, יום שישי של השבוע המשכנו בדרכנו למראקש, יש  לציין שחלק ניכר מהנוסעים לא היו ילידי מרוקו ואף הם היו שותפים מלאים לחוויה.

לעיתים קרובות היו ביקורים אצל הקדוש שלא במסגרת ההילולא וזו היתה לרוב סיבה מיוחדת.  בד"כ נערכו ביקורים כדי לשטוח בקשתם בפני הקדוש. ביקוו נוסף היה כדי להודות לקדוש על מילוי הבקשה, היו גם בקשות באמצעות אנשים אחרים שביקרו בקבר הקדוש ובאותה עת ביקשו גם בשביל אחרים.

בקשותיהם של האנשים מהקדוש משתייכים לנושאים שונים ובכל תחומי החיים. במיוחד הפניה לשם ריפוי מחלה, למטרה זו היו שוהים במקום תקופת מה, לעיתים שבוע ימים עד שהקדוש היה נעתר לבקשתם - וזאת עפ"י הרגשתם הסובייקטיבית, כאשר היו תוצאות הדבר היה מובא לידיעת אנשי הקהילה וכך הדבר היה מתפרסם ברבים, במקום ואף מחוצה לו.

לעיתים היו מבקרים סוחרים לעריכת חוזה שותפות ובמקום הקבר היו מרימים כוס לחיים ולהצלחת העסקה והשותפות - הביקור אצל הקדוש היה מחדיר בין השותפים אמון הדדי ומחייבם בשמירה על הכללים לאורך דרכם. בכל הביקורים נהגו המבקרים להדליק נרות ליד קבר הצדיק ולאכול בקרבתו  קוסקוס -  הסולת סימן לברכה, את הקוסקוס מחלקים בקרב המבקרים והעניים הנמצאים תמיד בעת ההילולא שבה יש להם מזון בשפע והמבקרים הרבים פותחים את ליבם וכיסם.

צדיקים רבים ומפורסמים קבורים במרוקו. ניתן למנות את הבולטים שבהם ר' עמרם בן דיוואן,  מולאי איגגי, ר'  דוד ומשה,  ר' דוד בן ברוך, ר' דוד אשכנזי השומר. ועוד רבים אחרים כמו ר' חיים פינטו הגדול  ור' חיים פינטו הקטן.

ביקור אצל הקדוש ביום ההילולא שלו מהווה את הביטוי החזק והמוחשי ביותר, לקשר שבין הקדוש למעריציו. לא תמיד ידעו היהודים תאריכי פטירתם של הצדיקים. הסיבות לכך רבות, אך הסיבה העיקרית הנה התלאות והרדיפות  מידי המוסלמים,שהיו מנת חלקם של היהודים, לאורך ההיסטוריה היהודית הארוכה במרוקו. לכן נהגו המעריצים לקיים את  ההילולא ביום ל"ג  לספירת העומר שהוא  יום ההילולא של רשב"י (ר' שמעון בר יוחאי). או באחד מימי החודשים אלול  ותשרי מעין סוף שנה מחד, ותחילת שנה חדשה מאידך. בזמן ההילולא היו  היהודים מוולים פרק זמן קצר ליד קבר הקדוש, והיו כאלה שנשארו תקופות ארוכותה  של עד חודש. הדבר היה תלוי במידת הקשר והקירבה שהיה למאמינים לצדיק. המאמינים לא חסו  על זמנם, תרמו מכספם ועשו כל מאמץ על מנת להגיע להילולא. היו תקופות שהמסע היה כרוך ברכיבה על עגלה, סוס, פרדה  ואף חמור. לעיתים המסע היה רגלי בגלל דרכי גישה  קשים לקבר הצדיק, בעיקר בהרי האטלס. למעשה עד לשנות הארבעים של המאה הנוכחית היו הדרכים למרבית קברות הצדיקים משובשות. אולם בשנים שלאחר מכן, בעיקר בשל יוזמה מבורכת של יהודים  רבים,  בני המקום, וכאלה שחיים מחוץ למרוקו תוך שהם מפעילים לחצים על ממשלת מרוקו וחצר המלך חסן השני נפרצו דרכים חדשות ונסללו כבישים רבים עד, כמעט, לנקודת הציון והאתרים בהם מתקיימות החגיגות וההילולא של הצדיקים והצדיקים  "המפורסמים".

פעילותם הראשונה של האנשים כאשר הם מגיעים להילולא,  הוא להתארגן  במקום שבו הם עומדים ל"בלות" את הימים הבאים. המיוחסים שבמבקרים היו שוכרים חדרים, אך הרוב היו מקימים אוהלים. לאחרונה הממשלה במרוקו סייעה בידם של החוגגים  ולעיתים אף הקימה אוהלים ענקיים לאפשר את הלנתם של המבקרים.  החוגגים דאגו לכל צרכיהם, ובעיקר למזון ופק"ל הילולא (שמן, נרות, מים, נוסחי תפילות מיוחדות). המוסלמים  המתגוררים באזור הקרוב להילולא יודעים היטב את מועדי ההילולות והם היו מגיעים בהמוניהם על מנת להציע את מרכולתם המגוונת (מתבלינים ועד כבשים) למכירה.

לאחר השלמת הסידורים הטכניים הראשונים, המבקרים והחוגגים, היו מתארגנים לעליה לקבר לשם התייחדות עם הקדוש. ליד הקבר ישבה בקביעות קבוצה של  מאמינים שקראו  מזמורי  תהילים והתפללו לשלום יקירהם ולבקש מהצדיק שיהיה מליץ יושר בעדם, ובעד ביתם ובעד כל עם ישראל.
 
שירים המושרים בזמן ההילולות:
רואים בשירים המושרים בהילולות את השימוש של עברית וערבית בערבוביה, דבר שאינו יוצא דופן בשפת היום-יום של היהודים במרוקו, מפני שכמו בשפות אחרות שיהודים דיברו אותן, גם לשפה היהודית-מוגרבית נכנסו הרבה מילים עבריות.

מספר מצומצם של פיוטים וקסידות, בעיקר אלה הכתובים בערבית, ידועים ומושרים בפי כולם. כך, כל האינפורמנטיות שנתבקשו על-ידינו לשיר שירים המיועדים לקדוש, ידעו לשיר לפחות כמה בתים או קטעים משירים כאלה. אכן מחקרנו בעבודת השדה העלה, מצד אחד, את העושר הרב שבשירים לכבוד הצדיקים, ומצד שני את העלמם של הרבה מהם, בעיקר בגלל אופיים המאולתר.  יחד עם זאת, סוג זה של שירים ממשיך להתקיים בארץ, כמו למשל השירים שחוברו לכבוד ר' יעקב אביחצירא - "צדיקים לעזאז" (הצדיקים היקרים), "יגל יעקב" ושירים אחרים.

השיר / הפיוט "צדיקים לעזאז" הינו שיר המשמש מעין "המנון כללי" לשירת הצדיקים, ובו מוזכרים שלושה-עשר צדיקים, שזה המעט מהקיים. אך בכל אזור ומקום, שינו את הטקסט ושמות הצדיקים לפי ה"פיבוריטיות" (הבחירה/העדפה) של ה"חוגגים"!.
 

יא רבבי תשמח פללי דאז הו אלוקים! מחל על מה שעבר
יא רבבי תכממל אלמחדאז הו אלוקים! עשה מה שצריך
יא רבבי סעדדנא מה יעואז הו אלוקים! מזלנו לא יתעקם
 זכות צדיקים לעזאז בזכות הצדיקים היקרים
   
בדית נתכללם בזזהר התחלתי לדבר מתוך שמחה
וצדיק לעזיז נדכר ואת הצדק האהוב אזכיר
וללי טלבנא לו יחדר מה שנבקש ממנו יתקיים
ישמו עאלי ומזההר כי שמו מרומם ומאיר
לעזיז רבי יחייא לכצ'ר היקר ר' יחייא אלכדאר
   
יא ללאה נמסיוו יא לעבאד בואו נלך הו עבדים
אנדרבו טרקאן לבעאד נלך בדרכים הרחוקות
ונטלבו טליבאת אזדאד ונבקש בקשות חדשות
ונורו צדיקים דלבלאד נבקר בקברי צדיקי העיר
לעזאז סיאדנא מואלין צ'אצ' יקירנו אדוננו מוואלין דאד
   
צדיק יכון לינא סנידא הצדיק יהיה לנו למשענת
ונזיווה מן טריק בעידא ונגיע אליו ממרחקים
ונזורוה זיארא זדידא ונבקרו בזיארה החדשה
ויזעל ייאמנא סעידא ויעשה ימינו למאושרים
רבי אליהו מול צ'אר לביצ'א ר' אליהו קדוש קזבלנקה
   
יא חבאבי לוכאן ריטו הוי ידידי לו ראיתם
עזאייב צדיק פי חייאתו את ניסי הצדיק עוד בחייו
כללא אלעזז אלפאמילתו הניח את יוקרתו לבני-משפחתו
אבייאצ' אללי חצ'ר פי תפינתו אשרי מי שנכח בקבורתו
לעזיז רבי חיים פינטו של היקר ר' חיים פינטו
   
רדד באלך יא כאיי מא תמסיס היזהר הו אחי בל תלך
פי להלולא מא תרכיס אל תוותר על ההילולה
ונדר עליך מא תכלליס ועל נדר שלך אל תוותר
יקבל זיארך בלא תעכיס הוא יקבל את ביקורך ללא עיכוב
לעזיז רבי אברהם מול נס היקר ר' אברהם מול אנס
   
יא ללאה נמסיון יא לכאוא הו אחים בואו נלך
ונקבלו לעדאב בלחלאוא ונקבל את קשיי הדרך בנועם
ונזורו צדיק בצפאוא ונבקר את הקדוש בטוהר
וללי פיה סי צ'רר ידאוא ולכל מי שיש מכאוב יתרפא
זיכות רבי רפאל אנקאוא בזכות ר' רפאל אנקאווה
   
מאזלת אנדיר פלגנאוי עוד אוסיף ואשיר
ונפררח קלבי לכאוי ואשמח את ליבי השרוף
אונטלב אללי נאוי ואבקש מה שאני מתאווה
וצדיק הווא ידאווי והצדיק הוא שירפאני
לעזיז רבי שלום זזאוי היקר ר' שלום זאווי
   
מסית אנזור יא לכואן הלכתי לבקר הו אחי
לצדיק סכית בללי כאן לצדיק סיפרתי מה שהיה
ורזעת בקלבי פרחאן וחזרתי בלב שמח
קבל זיארתי מול ואזזאן בעל ואזאן קיבל את ביקורי
לעזיז רבי עמרם בן דיואן היקר ר' עמרם בן-דיוואן
   
יא לחבאב סריוו סמע הו ידידי קנו נרות
 

 
 
הקב"ה שמח בסיפורי הצדיקים, כל שכן הצדיקים עצמם:
"ר' פנחס ור' לוי ור' יוחנן בשם ר' מנחם דגליא: לעתיד לבוא: כל הקורבנות בטלין וקרבן תודה אינו בטל, כל התפלות בטלות ההודאה אינה בטלה הה"ד (ירמיה ל"ג ז') "קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה" קול אומרים הודו את ה' צבאות זו הודאה, מביאים תודה בית ה', זה קרבן תודה, וכן דוד אמר, (תהילים ע') עלי אלקים נדריך אשלם תודות לך תודה אין כתיב כאן אלא תודות: ההודאה וקרבן תודה. (ויק"ר ט' ז')

אמר ר' חייא בר אבא, גדול נס שנעשה לחולה יותר מן הנס שנעשה לחנניה מישאל ועזריה, של חמוע"ז, אש של הדיוט והכל יכולים לכבותה, וזה של חולה של שמים ומי יוכל לכבותה? (נדרים מ"א.) מאמר זה ואחרים עלו ברעיוני בהיותי לתפ"ץ מאושפז בבי"ח, ואני מוקף בלהקת רופאים שהיו מדיינים ברפואתי, וכל אחד עצתו בפיו, ואני בתוכם כאבן דומם, וכאלם לא יפתח פיו, ומביט אל פניהם בחמלה וחנינה, ולשאלותיי לא היה מענה, וכל אחד מתחמק וההולך לו, והבנתי כי אזלת ידם מלהושיע, ואפי' לתרופה לשכך כאבים לא זכיתי, וכל המבקרים אותי מבקשים עלי רחמים, ומעוררים עלי זכות הצדיקים.

וסיפורים אלו חביבים על הקב"ה, ולדברים האר"י ז"ל, הם כמעט מרכבה, ואם הקב"ה שמח בסיפוריהם כ"ש הצדיקים עצמם שכשמזכירים שבחייהם, הם מתרוממים יותר ויותר בעולם העליון, ומתוך אותה שמחה, מליצים טוב על המספר בשבחם, והקב"ה רצון יראיו יעשה עד שמבטל רצונו מפני רצונם, כי בזה מתקלס עילאה, בהזכירנו את מעשי הניסים שנעשו על ידיהם.
וברוך שומע תפילה שמע ה' את תפילתי לא בזכותי, אלא בזכות אבותיי ובזכות אותם הצדיקים, אשר להם קראתי החייני ורפאני, ברוך מחיה מתים ורופא חולים, ואני בא היום הקידה והשתחווה לפניו יתברך להללו בפי ובלשוני ומקרב לבי הנשבר, ואם יהיה כוח אבנים כחי, וימי מתושלח לי, לא סאפיק להללו ולשבחו אחד מאלף אלפי אלפים על כל מה שגמלני מיום היותי עד היום הזה. ויהי רצון שיקויים בי מ"ש רז"ל (שוחר טוב י"ז ז') כל מי שנעשה לו נס ואומר שירה מובטח לו שנמחלים עונותיו.

ההילולות :
הרבה משפחות נהגו לערוך סעודות להילולות הצדיקים, לכל אחד יום הילולתו, וסעודות מצווה אלו נעשות בעסק גדול מתוך אמונת צדיקים, בעל הבית מוציא הוצאות ביד רחבה ומטוב לב, ובעלת הבית טורחת להכין כל דבר טוב, לא יכבה בלילה נרה, וכדי להדר את המסיבה מביאים פייטנים ומשוררים כדי להגדיל השמחה.
ולפעמים אין תלמיד חכם נמצא בהילולא, ואין דברי תורה ואין סיפורי שבחי צדיקים ואפילו לצדיק בעל ההילולא, ונשכחים דברי תורה, ומעלת הצדיקים הגדולה במיתתם יותר מבחייהם, לכן העליתי במדור זה, קצת סיפורי צדיקים, קדושתם ומעלתם, וחידושים מעניינא דיומא, כדי שכל אחד מהן המוזמנים יכול לפתוח בשבחי הצדיקים, והיה זה שכרי, וזכות הצדיקים תעורר רחמים עלינו ועל כל ישראל. אמן" (ר' רחממים בן עמארה - סגן ראב"ד דאר אלבידה/ מרוקו, ורב  שכ' ******בירושלים). 
 
רבנים, צדיקים (מפורסמים) המקובלים על יהודי מרוקו:
במרוקו יש ציוני קברים המתיחסים למעלה מ - 650 צדיקים. אפשר, לדעתי, להוסיף עליהם עוד כמה עשרות, שנקברו במקומות אחרים. אומנם, אני מניתי את אלה שנולדו, פעלו ויצרו או שנקודת הציון שלהם נמצאת במרוקו, בצפון אפריקה,  ובמקומות אחרים בעולם, אבל בעיקר בקרץ הקודש. אך יש לציין את העובדה, שישנם, צדיקים שלא נולדו ופעל במרוקו, אבל הלכו לבית עולמם ונטמנו במג’רב, והם, בכל זאת הם נערצים על יהדות מרוקו והמג’רב כולה. בהם, אפשר למנות רבים, אבל העיקריים שבהם הם: הרשב"י (ר' שמעון בר יוחאי), ר' מאיר בעל הנס, הרשב"ג (ר' שלמה אבן גבירול) ר' יהודה הלוי, כל התנאים והאמוראים הקבורים בצפת, בגליל, בטבריה, בבית שערים, בציפורי, בירושלים, בחברון ועוד. 

יש בסקירתי זו על הצדיקים והקדושים, איזכור של למעלה מ 60- ישובים ומקומות במרוקו, ובכלל. וגם הרחבה  על כמה, ובמיוחד התעכבתי על אותם צדיקים שהיה לי הזכות, המזל, הרצון  והכוח לפקוד את נקודת הציון שלהם. יהיה איזכורם, על ידי, ועל ידכם כדי לתת לנו את הכח לעמוד, בעת הקשה הזו. מול העומדים עלינו להשמידנו. שהם (הצדיקים) יהיו, לנו, מליצי יושר לאבינו שבשמים אכי"ר (אמן כן יהי רצון!).

בוודאי ישנם עוד חכמים רבים ומוכרים, שאני קטונתי מלקבוע את מעמדם בהיסטוריה היהודית, בכלל וזו של המג’רב בפרט. לצערי, נבצר ממני להגיע אליהם, אם מבחינת הזמן הדרוש לכך, ואם  בשל חוסר תיעוד מספיק. אתם שקוראים זאת, ויש בידכם תיעוד מתאים, אשמח להעזר בכם, על מנת לעשות עמם צדק, ולהביא את דברם במהדורות הבאות בע"ה.  

לנוחותכם, ערכתי בספרי את רשימת החכמים והצדיקים עפ"י סדר ה - א'- ב', וגם על פי ישובים, בהתאם למקומות, שבו נמצא מקום מנוחתם, כבוד, האחרון. זאת מאחר שישנם כאלה שעצמותיהם הועברו למקום חדש.
 

כותב המאמר : 

אברהם (אבי) אביזמר
מדריך טיולים, מחנך, סופר והיסטוריון

המאמר מתוך ספרו : 
"מרוקו-המדריך למטייל"

ניתן להשיגו בחנויות הספרים המובחרות
טלפון : 052-2806317
אתר : www.maroco.co.il
אימייל :  sahara_avizemer@walla.com

     
   
   
מאמרים נוספים באתרנו המוגשים ע"י אברהם (אבי) אביזמר לגולשי אתר הפדרציה העולמית :
 
 
ספר נוסף פרי עתו של ידידנו אברהם (אבי) אביזמר:
 
'יהדות בצל האסלאם בארץ המאגרב'
מאת: אברהם (אבי) אביזמר. (מחנך, סופר והיסטוריון)
 
על אודות הספר "מרוקו - יהדות בצל האסלאם"
הספר מספר על אודות הארץ והמאגרב בכלל, וקורות היהודים (מהגעתם למאגרב) והחכמים (בהרחבה רבה) במרוקו בפרט. כל זה ארוז בשפה ציורית, פשוטה, נהירה, ונעימה. כן מסופר על מסעותיו לחבלי ארץ הולדתו, ומפגשיו הבלתי אמצעיים, של אביזמר... עם סמטאות המלאח הבלות, הבתים הנטושים, ביהכ”נ, "המצבות" הדוממות (המביעות עוצמה מחד גיסא, רעדה וקדושה מאידך גיסא), הערים "היהודיות" (כך כונו פאס - עיר של ישיבות ותלמודי תורה, ומקנאס - ירושלים של מטה). ו... ובני האדם, הדמויות והסיפורים (של אנשים, מקומות ואתרים). כן אלה... שבאו... מן האוקיינוס הגדול עד מדבר הסהרה, מפסגותיו הגבוהים של האטלס עד מורדות עמק האוריקה ומהרי הריף ועד לתאפילאלת, טאפראות, תארודאנת, טארהאזוט, וורזזאת, סקורה, זאגורה, איסאווירה (מוגאדור), נטיפה, סיפרו, קולומבשאר, אוג'דה, גוראמה, אזימור, דימנאת, רבאט, טנג'יר, וואזאן, תיטוואן, שפשאוון ותאלווין. קזה וסאפי, אגאדיר וטיזנית, בני-מילאל, תולאל ואזיאלל!
הספר מתאים לנו ולבנינו, ולבני הנוער והדור הצעיר, בארץ ובתפוצות ולכל המתעניינים בארץ יפה, רחבה ורבת פנים זו, שהיתה בית יוצר, מקור תורה, אור מופלא, בית..., משכן ו"מקלט" ליהודים במשך כ- 26 מאות שנים...
אתם, היוצאים למרוקו ע”מ ליהנות מהמראות, הנופים, הריחות והטעמים. הספר הנו חובה. הוא יסייע לכם להתמצא בארץ רחבת ידיים זו, יספק לכם את הנתונים המעודכנים ביותר על מרוקו, היום. וישמש לכם מעין "מורה נבוכים".
 
על אודות המחבר – אברהם (אבי) אביזמר
אביזמר, איש חינוך ועט. יליד קזה, עלה ארצה בגיל 3, בן למשפ' ברוכת ילדים, גדל והתחנך ביפו, במוסדות של חב"ד בכפר חב"ד וישיבת פונביז' ב- ב"ב. את שירותו הצבאי עשה בשייטת הסטילים. אבי בוגר המכללה לפיקוד ומטה של צה"ל, בוגר אוניברסיטת ת"א - מדעי הרוח, החוג להיסטוריה כללית, ובית ברל - הסבת אקדמאים להוראה- היסטוריה והקורס למנהל בית ספרי. פרסם מאמרים רבים העוסקים בחינוך, ומסעות, בעולם בכלל, ולקהילות יהודיות בפרט.
אבי ניהל את הפנימייה "מבואות ים" במכמורת, מרצה ביחידה ללימודי חוץ של אונ' חיפה, ובמקומות רבים אחרים. לימד ומלמד היסטוריה, ידע - עם ומדינה, תנ"ך ותושב"ע ב- ת"א, חיפה, חדרה, מכמורת ואור עקיבא.
מזה מספר שנים, ועתה, עוסק אביזמר בהנחלת המורשת של יהדות מרוקו, בעיקר, כמדריך בכיר למרוקו, אך גם בהרצאות בכל רחבי הארץ לפני קהלים מגוונים. אביזמר
 
 הדריך במרוקו מגוון רחב של קבוצות (הטרוגניות והומוגניות). בשנת 2006 יצא עשר (10) פעמים ל"מסע" מטייל במרוקו!!
 

אחרית דבר - מאת המחבר אברהם (אבי) אביזמר
בספר זה ביקשתי לצלם חוויה, להציב יד נישאה להוויי הולך ואובד, יד בוטחת, אם כי לעתים קפוצה. ביקשתי לצקת גאווה בחלק מתרבות נשכחת, חבויה ודחוקה בקרן זווית, לא אחת בעטיים של בעליה, שבושו בה לצערי.
נולדתי במרוקו וחייתי בה עד גיל שלוש; מעט מדי כדי לתהות על קנקנה. בישראל ניסיתי ללקט מעט מרשמיהם של אלה שחוו במרוקו ילדות, בחרות ובגרות. עשיתי זאת באמצעות שיחות עם אנשים ובאמצעות הקלטת שיחה של זקנים מופלגים שכבר אינם בינינו. הם דיברו כמשיחים לפי תומם, תמהים מה חשיבות יש לדברים עד כי ראוי להעלותם על הכתב, מבטלים במחי יד את עברם בבחינת "מה מעניין בזה?"

כאותה אישה ב"מלאח" של קזבלנקה אשר לעגה לי על שאני מצלם את הדלוּת ואותהּ שעוּנה על כותל מט ליפול, רק משום שבילדותי עמד שם חנות למימכר "ספנז'" (לביבה מרוקנית), כך גם נוסעיי (היהודיים) יוצאי מרוקו: הם לא ראו חשיבות בקורותיהם שם. אך אני ראיתי בסיפורם צוואה מקודשת, נר באפֵלת נשייתם. לעתים נדירות נתקלתי ברצון עז כשלהם למעשה העליה לישראל - ארץ אבות - ארץ ציון שאליה ערגו יותר מ- 26 מאות שנים! והנה אני מבקש מהם לזכור את ארץ המולדת. באורח פרדוקסלי רצון של מוות וקבורה בארץ ישראל היה, למרבא הפלא גם תשוקה לחיים. בבחירה בין ארץ מולדת לבין ארץ אבות, ביכרו ומבכרים הנוסעים, ילידי המאגרב, שנסעתי עמם את ארץ האבות!!! ארץ המולדת הייתה להם זיכרון רחוק, אולי אף נשכח או משתכח בכוונה.

חלפו 39 שנים עד שנזדמן לי לשוב ולבקר במרוקו. המגע עם נופי הילדות, עם אתרי התפילה והמסעות אל אזוריה הנרחבים, הנִדְמים אין סופיים, של הממלכה המאגרבית הגדולה הציפו בי רגשות מעורבים: הם  החיו בי רשמים רדומים מכאן והמיתו בי רשמים קיימים מכאן, כאבני חלל במגען עם האטמוספרה: זוהרות לרגע וכבות, עוד בטרם הספקנו לבקש דבר או לשאת תפילה.

באותו ביקור נותרו חבריי בעיר הגדולה שבה נולדתי, קזבלנקה; אני שמתי פעמיי אל מחוז הולדתו של סבי, אל כפרו הרחוק סקורה שבחבל וורזזאת שבסהרה. המסע החל באוטובוסים, נמשך בכלי רכב פרטיים ונסתיים על גבי פרדות כושלות. באתי אל גבעות מוריקות, נהרות ומים. התקרבתי אל האטלס הגבוה המושלג. ירדתי אל עמק הסוס בואכה וורזזאת. שאלתי עוברים ושבים, רועים, נוודים, אנשי תימהון, אך איש לא זכר את ביתו של סבי; אולי אבד ונכחד, ושמא תעיתי בדרכי.
לא פעם פגשתי צעירים ברברים לבושים כאירופיים. בזה הפעם פגשתי ברברי צעיר. הוא דיבר צרפתית, ומתברר שהוא מורה, בנו של שיח'. הצעיר הזמין אותי להתארח בבית אביו.. בלילה הרגשתי התפעמות וחרדה כאחת. שכבתי על מזרן ממולא צמר כבשים, ומסביבי מחצלות וכרים רקומים. נר חלב ענקי דלק על אדן החלון, מונח בפמוט חרס. החלון צפה אל מטעי התמרים (הבושקרי).

ביקשתי מעט ביטחון וידעתי שאמצאנו במקום המוכר לו, לסבי, ובאנשים המכירים ומוקירים אותו. ואכן, הם אמרו לי שכינויו של אבי סבי "גדחק", שמשמעו "הנמוך". והרי אני הכרתי את סבי מקרוב, והוא דווקא היה,יחסית, גבוה. הוא עלה ארצה כחודש לפני שזכיתי למצוות (1964), זוהר כמו אליהו, גבוה כמו משה, ישר כמו אהרן וצדיק כמו יוסף. זה הזיכרון שיש לי מסבי. אבל אימא אומרת שאבי סבי היה נמוך ממש. עובדה ומציאות מתנגשות זו בזו בלבי, בלב הסהרה.

לצערי לא מצאתי את הכפר או העיירה תמילאלת בביקורי הראשון במרוקו. חזרתי לקזבלנקה בנסיעות מפרכות בין עיירות וכפרים ססגוניים. ביקשתי לחיות שוב את שלוש שנות ילדותי בשבועות אחדים בלבד. הסתובבתי ברחובות קזבלנקה, תר אחר בית הכנסת שאיננו ואשר היה "כוּתאבּ" (חדר) שבו למדתי לראשונה את האלפבית העברי כשהם מרוחים דבש. בית הכנסת לא היה שם.

חיפשתי את האנדרטאות ואת הפסלים שבגני המשחקים ובפארקים הגדולים, אך הם הוסרו ואינם. אלילים שהכזיבו, ילדות שגוועה – אותם באתי לחפש; הכול מת, פרט לחיים המרקדים ליד קברו של צדיק בכפר רחוק על גדות נהר עטור צפצפות: הילולה ססגונית רבת קהל.

במועדון היהודי בקזבלנקה, ששרד "תהפוכות" רבים פגשתי יהודים אמידים, לבביים ומכניסי אורחים. חיפשתי אצלם את אשר אבד לי: הכמיהה, התקווה, התמימות, האמונה ללא סייג. תהיתי אם חייב יהודי להישאר בנֵכר כדי להאמין ברוחם של צדיקים, לבטוח באדם, לצפות למשיח יום יום. כאשר המריא המטוס מאדמת מרוקו הבנתי שאת ילדותי השארתי כנראה במקום אחר. מאז שבתי למרוקו עשרות פעמים, ואת שמצאתי שם, ב"מרוקו דילנא" (מרוקו שלנו), העליתי על הכתב, למעני ולמענכם.
 
אברהם (אבי) אביזמר, המכונה "ברהם"
קיסריה, תשס"ז (2007)
 

 
 


בקרו אותנו גם ב-
  

מבצעי פרסום
באתרנו ובכתב העת






         
היו פעילים
תרמו לקרן מלגות


באמצעות הוראת קבע


או באמצעות ישראל תורמת

 


 
<table align="center" border="0" cellpadding="0" cellspacing="0" height="21" sab="11549" style="background-image: url(" image="" users="" 189578="" ftp="" my_files="" template="" footer_teva.jpg?id="3242579&quot;);" background-repeat:="" no-repeat;"="" width="786">


בקרו אותנו גם ב- ועשו לנו  

סרטים על הפדרציה העולמית ניתן לראות גם ב - 

    [להרשמה לרשימת תפוצה]      [Top]      [צור קשר]    (מפת האתר)

הפדרציה העולמית של יהדות מרוקו אינה אחראית לתוכן הפרסומים והתחיבויות המפרסמים.


 
WebSite123 מערכת לבניית אתרים בקלות