דף הבית >> מרוקו >> יהדות מרוקו >> מעגל החיים-הבית היהודי
 

עוד בקטגוריה

היהודים בארץ המגרב-תקציר היסטורי
חגים במרוקו
הברחת היהודים ממרוקו
יהדות מרוקו-תקציר הסטורי
מעטם של מדריכי טיולים למרוקו
צדיקים ואישים במרוקו
מקור שם המשפחה
הנצחת המלך חסן II
זכרונות ממרוקו-תמונות מאת שמואל(מומי)בוחבוט
אומנות במרוקו
רפואות במרוקו - מבית סבתא
המתוקים המרוקאים

 


 

מעגל החיים-הבית היהודי במרוקו 
מאת אברהם אביזמר - מחנך, סופר, היסטוריון, מדריך טיולים
ומחבר הספר "מרוקו-המדריך למטייל" 
(פרטים בתחתית העמוד)
© כל הזכויות שמורות למחבר אברהם (אבי) אביזמר

מסורת ומנהגים (במחזור החיים) בקרב הקהילות היהודיות במרוקו:
המסורות והמנהגים בקרב יהדות צפון אפריקה בכלל, ובקרב יהדות מרוקו בפרט, ובהם: מרכזיותו של הבית היהודי,  לידה, ברית המילה, בר מצווה, אירוסין וחינה, נישואין, מנהגי אבלות, המימונה ועוד. יש בהם בכדי להדגיש את חוזקה של קהילה זו. כי אם נבחן את כל מה שעבר על היהודים במג'רב, במרוצת 26 מאות שנים (2.600 שנים) -  שנים של גלות, אז אפשר לומר שאך נס הוא שהיהודים שרדו בחבל ארץ זה של העולם.

אני (המחבר) יכול לציין, בוודאות, שאחת הסיבות המרכזיות שהיהדות שרדה, כאן, הינה רק משום, שהיהודים שמרו על החיים הרוחניים, המסורות והמנהגים שהם קיבלו מדור דור. כי הדעת מתקשה לקבל את המציאות שבה יהודים נרדפו, הוכו, נהרגו ונרצחו, אבל נשארו דבקים באמונתם.
 
מרכזיותו של הבית היהודי במרוקו :    
מרכזיותו של הבית היהודי במרוקו ניכר בכל מעגל (מחזור) החיים של האדם. החל בהריון ולידה, המשך בברית המילה, בר המצווה, אירוסין והחינה, נישואין, מנהגים הנוהגים בחגים, מועדים ואירועים המיוחדים ליהודי צפון אפריקה בכלל ויהודי מרוקו בפרט. ובהם: חג המימונה, הערצת צדיקים ומשמעות ההילולא אצל יהודי מרוקו. וכן מנהגים הקשורים לאבל.
 
האירוסין והחינה:
לכל עדה, מקרב עדות המזרח בישראל, יש את טקס החינה המיוחד לה. בעוד שיוצאי מרוקו חוגגים במשך ערב אחד ובאופן צנוע, יוצאי תימן נהגו לחגוג במשך שבוע ולהפוך את החינה לפאסטיבל שימשך עד החתונה.
טקס החינה השתנה במהלך השניפ וכיום הוא מהווה רק סמל למנהג המקורי בארצות ערב. במאמר זה ננסה לחקור את מנהגי החינה, המשותפים לעדת בני תימן.
 
בתחילת הערב מלבישה השמשית את הכלה בשלבים, כאשר לכל חלק לבוש יש משמעות סגולית. את ראש הכלה היא עוטפת בחיתול המסמל תקווה וברכה לבן זכר שיוולד במהרה.
 
לאחר מכן עונדת השמשית על צווארה של הכלה את התכשיטים היפים והכבדים, כובד התכשיטים מסמל את עול החיים החדשים ואילו יופיים מסמל את יופיה של הדרך בה תלך הכלה עם בן זוגה.

השמשים מאפרת את הכלה אולם באופן שונה ממה שהיה נהוג בתימן. במנהג המקורי האיפור הגיע לשיא מורכבותו בחתונה. ידיה ורגליה של הכלה עוטרו לפני הטקס ואת פניה וצווארה עיטרו רק יומיים לאחר שקיימה יחסי אישות. הסיבה לכך יכולה להיות ברצון לסמל את כניסתה האמיתית של הכלה לעולמן של הנשים הנשואות. כל דגמי העיטור, המשולש, השיבולת ושלוש הנקודות בהרכבים ובצבעים השונים, נלקחו מדגמי הרקמה שעל השמלה ושלושתם סמלי פוריות מאגיים. כיום הכלה מאופרת על פי צו האופנה המודרני.
 
לאחר שהכלה לבושה ומוכנה, שמה השמשית על צווארה עלי צמח הקרוי "שדאב". צמח זה, יחד עם עלי ריחן, משמש סגולה כנגד עין הרע. לאחר מכן מולבש גם החתן בתלבושת מסורתית הכוללת שמלה, כובע, תליון ועלי ה"שדאב".

החתן והכלה, מובלים, באופן פאסיבי, בפעם הראשונה אל מקום האירוע ומהלך כניסתם מלווה בשירה וריקוד תוך הנפת כלי קטורת, נרות ופרחים. במהלך כל הערב האורחים והמשפחה רוקדים ושרים לפני החתן והכלה וביחד אתם.

הכלה מחליפה לתלבושת נוחה יותר ללא כובע המשולש. את הכובע מחליף "קרקוש", שהוא כובע עדין המעוטר ברקמה וצמוד לראש. כמו כן היא מורידה את השרשרת המקיפה את סנטרה ואת התכשיטים המשתלשלים מראשה.
 
בשלב האחרון של הערב מכינים את עיסת החינה בטקס המלווה בשירה מיוחדת.
הכלה מחליפה לתלבושת שלישית והחתן מחליף לתלבושת שניה. הם מובלים למקום האירוע מלווים בשירה וריקודים אשר מיוחדים למעמד החינה.

השמשית מברכת את החתן והכלה ומורחת על ידיהם את עיסת החינה. החינה נמרחת  ללא עיטורים מיוחדים כפי שהיה נהוג בתימן, אלא רק כסמל למנהג. לאחר מכן כל אחד מהנוכחים יכול להתכבד ולמרוח חינה על כפות ידיו. הערב נמשך בשירה וריקודים עם החתן והכלה.
 
מוסד הנישואין:
החתונה המרוקנית היא "אם כל החגיגות". זהו האירוע שבני הזוג יזכרו כל ימי חייהם כיום השיא. הימים שלאחריו לא יהיו עוד מה שהיו. זוהי הכניסה הרשמית לעולם המבוגרים. עולם של אחריות והקמת משפחה ודאגה לפרנסה ולגידול ילדים וחינוכם. כל הדברים האמיתיים שבחיים.

בגלל חשיבות האירוע אי אפשר היה, כמובן, להשאיר את העניין ליד המקרה. כל המהלכים תוכננו בתשומת לב מרובה. הנישואין היו, במידה רבה, תכנון עתידם של הבן או הבת, ואיזה הורה לא רוצה להבטיח לילדיו את הטוב ביותר? השידוך המתאים אורגן על ידי ההורים חודשים רבים ולפעמים שנים, לפני יום הנישואין.
לפעמים נעשה השידוך באמצעות מתווכים מכובדים, כמו רבני הקהילה. לפעמים נעשה השידוך בתוך המשפחה, בין דודים, בני דודים או אחיינים. לאהבה או לבחירה חופשית לא היה, כמובן, כל חלק בעניין, ובמקרים רבים נפגשו בני הזוג רק בטקס אירושיהם.

טקס הנישואין נערך בבית הורי הכלה המיועדת שבועות מעטים לפני החתונה. הנערה, לבושה בשמלתה היפה ביותר, עדויה במיטב התכשיטים, המתינה בלב פועם לראות מי יעדו לה הוריה להיות בן זוגה לחיים. בני המשפחה, עולצים ושמחים, המתינו יחד איתה, ופייטנים ומקהלת נשים ממשפחת הכלה שרו בחרוזים את שבחי יופייה. השירים והסלסולים גברו כאשר אם החתן ענדה לכלתה המיועדת שעון זהב. במשפחות עשירות נוספו לשעון הזהב גם עגילים וענק תואמים.
הצד המעשי של הטקס החל לאחר שבני שתי המשפחות, בנוכחות סופר בית-הדין הרבני, התיישבו סביב שולחן כדי לחתום על כתב התחייבות מצד החתן והכלה להינשא, ועל גודל הקנס שישלם הצד שיפר את ההסכם. לאחר שנחתם הסכם האירושין, הפך הארוס לאורך רצוי בבית הארוסה והוזמן לסעוד עם בני משפחתה בימי שבת וחג.
 
לאחר שסוכמו בין הורי החתן והכלה סדרי החתונה ותנאיה, הוזמנו נשות המשפחה והקהילה כולה על-ידי כרוז שעבר בין הבתים, לבוא ולסייע בהכנות לחגיגת החגיגות. מועד החתונה עצמו פורסם מעל "באב אל ערוס", הוא "שער החתן", שהיה כרוז מצוייר ומאויר שנתלה בפתח ביתם של המחותנים.

יום החתונה עצמו היה תמיד ביום רביעי. ביום השבת שלפני החתונה הזמינה הנערה את חברותיה וקרובותיה להציץ בנדוניה שהכינה לה אמה: סדינים וציפות רקומות ושטיחים ושמלות ותכשיטים.

ביום שני שלושה ימים לפני הטקס, הוזמנו כמה מבנות המשפחה או כמה מידידות הכלה ללוותה, בשירה ופיוטים, אל המקווה. כאשר שבה הכלה המיועדת לביתה, הביאה לה חתנה שי מגש של כסף ועלי בשמים, תמרוקים, סבון ריחני וחינה מהמשובחים ביותר שהשיגה ידו לקנות.

יום שלישי היום שלפני החתונה הוא "יום השבועה" שבו מסכמות משפחות החתן והכלה, בנוכחות סופר בית-הדין, או גובה "הכתובה". בערב זה נערך "לילת אל חנה" טקס החינה. זוהי מעין הקדמה לשמחה הגדולה של יום המחרת. אצל היהודים העירוניים נהוג היה שהכלה מופיעה אל הטקס לבושה בשמלת כלולותיה, שמלת ה"אל-כאסווא אל-כבירא" התלבושת הגדולה או בשמלת הכלולות הצנועה יותר, אם הייתה מבנות אזור האטלס. בטקס עצמו, שנערך באווירה עליזה ובהשתתפות קרובי משפחה וידידים קרובים, מרחו את כפות ידיה ורגליה של הכלה בחינה סגולה לשמחה, אושר ושלמות בחיי הנישואין.

הלילה שלפני ליל החתונה היה ליל שימורים ליל ה"ברזה". בלילה זה היה על חתני השמחה ואורחיהם להישאר ערים עד אור הבוקר. בדרך כלל נהגו להזמין להקת נשים, שתנעים לחוגגים את הלילה בנגינה ושירה.
להקת הנשים הוזמנה ללות בשירתם גם את טקס שחיטת הפר, שבשרו נועד להאכיל את החוגגים. טקס זה נערך יומיים לפני החתונה.
 
ליל החתונה עצמו היה, כמובן, שיאו של פאסטיבל הנישואין. עדיין לא האירוע האחרון, אך בהחלט השיא. החתונה עצמה נערכה בדרך כלל בבית הכלה. הצעירה בשמלת כלולותיה המהודרת ובשלל תכשיטים, ישבה מתוחה וזוהרת בכסא מהודר בקטיפה ועיטורי רקמה זהובים.

לאחר שבועות של פיטום, כדי שתיראה בשיאה בליל כלולותיה, עורה הקרין סומק ובריאות. ובעוד היא יושבת וממתינה, יצאו הגברים ברוב מהומה ושירה אל בית החתן כדי להביאו לחופה.
החופה עצמה נערכה, כיאה למלך ומלכה, כשהזוג המלכותי יושב בכיסאות הקטיפה המהודרים, מתחת לאפריוו קטיפה, בעוד הרב ושאר המכובדים סביב ניצבים על רגליהם ומשרתים את השניים כאילו באמת היו מלך ומלכה. לאחר טקס הקידושין קרא סופר בית-הדין בקול רם ובהתאמה את תוכן הכתובה כיאה למסמך רשמי ומחייב. כתובה עם סכום גדול הייתה ביטוי של כבוד כלפי הכלה ומשפחתה. בכמה ערים היה נהוג לקבוע את סכום הכתובה במטבע קשה להשגה, כדי להכביד עוד יותר על החתן במקרה שירצה לגרש את אשתו.  

נושא הכתובה הביטחון הכלכלי היחידי שהיה לאישה מפני שרירות ליבו של הבעל במקרה גירושין זכה לטיפול מיוחד מצד הרבנים, דווקא בגלל שאצל השכנים המוסלמים גירוש אישה היה עניין פשוט ביותר.

לאחר הקראת הכתובה הוצאה הכלה לחצר הבית לשבע ההקפות המסורתיות ובכך הסתיים למעשה החלק הטקסי של החתונה. כיסאות הכבוד של החתן והכלה הוצבו על גבי שולחן גבוה, כדי שהכל יראו את המלך והמלכה ביום מלכותם.
מרגע זה ואילך הכל היה תלוי באיכות הבישול של נשות הבית, בחוזק הערק המקומי ה"מאחיה" וברמת התזמורת והפייטנים. בדרך כלל השמחה נמשכה עוד זמן רב לאחר שבני הזוג חמקו לחדר כלולותיהם, כדי לממש את אהבתם וכדי שיוכלו לעמוד בכבוד במבחן ה"סבאח אל-ערוסה" בוקר הכלה הבוקר שלאחר ליל הכלולות, שבו הציגה אם הכלה בפני החוגגים את סדין מיטת הכלולות ועליו ההוכחה לכך שבתה נישאה בבתוליה.

במקומות רבים היה נהוג בטקס זה, שרקדן התזמורת (בדרך כלל נגן ה"טאר") נוטל מידי האם מגש ועליו סדין ליל הכלולות, ורוקד עמו כשהוא מונח על ראשו. האורחים באירוע הניחו כסף על המגש כביטוי להערכת כשרונו של הרקדן. כמה מהרקדנים הללו אף זכו לפרסום רב בשל מומחיותם זו.
ועדיין החגיגות לא תמו. בקהילות רבות נהוג היה לקיים שבעה ימי משתה רצופים לאחר טקס הכלולות. אך גם לאחר ביטול המנהג, עדיין מספר החגיגות סביב האירוע מרשים: ליל יום שלישי שלאחר החתונה הוא "לילת אל חות" ליל הדג שבו נערכה לכבוד הזוג בבית הורי החתן סעודה על טהרת מאכלי דגים סגולה לפוריות. במקומות רבים במרוקו נהוג היה לצאת ביום זה לחגוג בחיק הטבע, בלוויית תזמורת ונגנים.

בשבוע שלאחר החתונה נערכת סעודת "סבת אל-חתאן" שבת החתן שבה מארחים החתן והכלה את חבריו של החתן לארוחת צוהריים בביתם.
 
השבת הבאה היא "סבת סאביקה" שבת הנדנדה. לקראת שבת זו הותקנה נדנדה בחצר בית הכלה וחברותיה באות להתנדנד עמה. על-פי הנוהג, הכלה הייתה מתנדנדת ראשונה ולאחריה התנדנדו חברותיה, אולי כדי שמזלה ידבק גם בהן.
באזור האטלס היה נהוג שראשונים התנדנדו חמישה ילדים עוד סגולה לבנים רבים. ובעוד הכלה וחברותיה מתנדנדות בצהלה, החתן ושאר האורחים תורמים את חלקם לשמחה בזריקת סוכריות על המתנדנדות. אך לב הטקס היא השירה המלווה את נדנודי הכלה וחברותיה. זימרת שירי הנדנדה היא אומנות מיוחדת ובדרך כלל שרה אותם אשה זקנה שהתמחתה בכך. שירי שבת הנדנדה משבחים את יופייה של הכלה והם בעלי מבנה מיוחד, כמו למשל השיר הבא, שהושר באזור מאראקש ודנמאט. זהו מעין דו-שיח מוסיקלי בין הבת השואלת והאם המשיבה:
הגידי הו אמא ראשי?
השיבה: כמו תפוז מפאס בידי החזן
הו מרגלית, הו כלנית!
 
הגידי הו אמא שערי?
השיבה: ירח ממשי
הו מרגלית, הו כלנית!
 
הגידי הו אמא פניי?
השיבה: ירח ממשי
הו מרגלית, הו כלנית!
 
הגידי הו אמא פי?
השיבה: טבעת מזהב
הו מרגלית, הו כלנית!
 
וכך נמשך לו השיר בקצב תנודות הנדנדה, בתארו את יופייה של הכלה, אבר אחר אבר.
את מסכת חגיגות החתונה חותמת לבסוף "הטורנה בודה" החזרה לחתונה שבה מארחים הורי הכלה את בני הזוג ואת בני שתי המשפחות לסעודה משפחתית גדולה ומאחדת.
 
רגש מיוחד הושם על תסרוקתה של הכלה ועל איפורה לקראת החתונה. סידור השיער היה אומנות בפני עצמה. ברוב המקרים נהגו לשלב בתסרוקת חוטי משי שחורים שנקלעו יחדיו ויצרו שתי צמות שגלשו משני צדי צווארה של הכלה, אך היו ערים ואזורים בהם היו נהוגות תסרוקות מיוחדות. כך למשל, בעיר סיטאט נהגו לשזור בתסרוקת הכלה עשר צמות מחוטים צבעוניים, בעיקר בצבעי ירוק ואדום. בגולמימה שליד תאפיללאת הייתה התסרוקת בצורת מגדל גבוה, ובאזור הסוס שזרו בתסרוקת צמות קטנות מצמר עבה, וכך הלאה וכך הלאה.

איפור הכלה לקראת יום החתונה דרש ממומחיות מיוחדת. עפעפי הכלה נצבעו בכול שהוכן מאנטימון. בעזרת "הארקוס" חומר המופק משורש אגוז- מושכים קו שחור מהעפעף העליון עד הרקות, וקו מקביל מהעפעף התחתון. בין שני הקווים ומעל הריסים וכן הלחיים, מציירים קבוצות של שלוש נקודות שחורות. את הלחיים צובעים ב"עכאר" (אוכרה) בצורת שני משולשים או עיגולים ולבסוף מאדימים את השפתיים על ידי שפשוף ב"סוואק" העשוי מקליפת אגוז.
 


כותב המאמר : 

אברהם (אבי) אביזמר
מדריך טיולים, מחנך, סופר והיסטוריון

המאמר מתוך ספרו : 
"מרוקו-המדריך למטייל"

ניתן להשיגו בחנויות הספרים המובחרות
טלפון : 052-2806317
אתר : www.maroco.co.il
אימייל :  sahara_avizemer@walla.com

     
   
   
מאמרים נוספים באתרנו המוגשים ע"י אברהם (אבי) אביזמר לגולשי אתר הפדרציה העולמית :
 
 
ספר נוסף פרי עתו של ידידנו אברהם (אבי) אביזמר:
 
'יהדות בצל האסלאם בארץ המאגרב'
מאת: אברהם (אבי) אביזמר. (מחנך, סופר והיסטוריון)
 
על אודות הספר "מרוקו - יהדות בצל האסלאם"
הספר מספר על אודות הארץ והמאגרב בכלל, וקורות היהודים (מהגעתם למאגרב) והחכמים (בהרחבה רבה) במרוקו בפרט. כל זה ארוז בשפה ציורית, פשוטה, נהירה, ונעימה. כן מסופר על מסעותיו לחבלי ארץ הולדתו, ומפגשיו הבלתי אמצעיים, של אביזמר... עם סמטאות המלאח הבלות, הבתים הנטושים, ביהכ”נ, "המצבות" הדוממות (המביעות עוצמה מחד גיסא, רעדה וקדושה מאידך גיסא), הערים "היהודיות" (כך כונו פאס - עיר של ישיבות ותלמודי תורה, ומקנאס - ירושלים של מטה). ו... ובני האדם, הדמויות והסיפורים (של אנשים, מקומות ואתרים). כן אלה... שבאו... מן האוקיינוס הגדול עד מדבר הסהרה, מפסגותיו הגבוהים של האטלס עד מורדות עמק האוריקה ומהרי הריף ועד לתאפילאלת, טאפראות, תארודאנת, טארהאזוט, וורזזאת, סקורה, זאגורה, איסאווירה (מוגאדור), נטיפה, סיפרו, קולומבשאר, אוג'דה, גוראמה, אזימור, דימנאת, רבאט, טנג'יר, וואזאן, תיטוואן, שפשאוון ותאלווין. קזה וסאפי, אגאדיר וטיזנית, בני-מילאל, תולאל ואזיאלל!
הספר מתאים לנו ולבנינו, ולבני הנוער והדור הצעיר, בארץ ובתפוצות ולכל המתעניינים בארץ יפה, רחבה ורבת פנים זו, שהיתה בית יוצר, מקור תורה, אור מופלא, בית..., משכן ו"מקלט" ליהודים במשך כ- 26 מאות שנים...
אתם, היוצאים למרוקו ע”מ ליהנות מהמראות, הנופים, הריחות והטעמים. הספר הנו חובה. הוא יסייע לכם להתמצא בארץ רחבת ידיים זו, יספק לכם את הנתונים המעודכנים ביותר על מרוקו, היום. וישמש לכם מעין "מורה נבוכים".
 
על אודות המחבר – אברהם (אבי) אביזמר
אביזמר, איש חינוך ועט. יליד קזה, עלה ארצה בגיל 3, בן למשפ' ברוכת ילדים, גדל והתחנך ביפו, במוסדות של חב"ד בכפר חב"ד וישיבת פונביז' ב- ב"ב. את שירותו הצבאי עשה בשייטת הסטילים. אבי בוגר המכללה לפיקוד ומטה של צה"ל, בוגר אוניברסיטת ת"א - מדעי הרוח, החוג להיסטוריה כללית, ובית ברל - הסבת אקדמאים להוראה- היסטוריה והקורס למנהל בית ספרי. פרסם מאמרים רבים העוסקים בחינוך, ומסעות, בעולם בכלל, ולקהילות יהודיות בפרט.
אבי ניהל את הפנימייה "מבואות ים" במכמורת, מרצה ביחידה ללימודי חוץ של אונ' חיפה, ובמקומות רבים אחרים. לימד ומלמד היסטוריה, ידע - עם ומדינה, תנ"ך ותושב"ע ב- ת"א, חיפה, חדרה, מכמורת ואור עקיבא.
מזה מספר שנים, ועתה, עוסק אביזמר בהנחלת המורשת של יהדות מרוקו, בעיקר, כמדריך בכיר למרוקו, אך גם בהרצאות בכל רחבי הארץ לפני קהלים מגוונים. אביזמר
 
 הדריך במרוקו מגוון רחב של קבוצות (הטרוגניות והומוגניות). בשנת 2006 יצא עשר (10) פעמים ל"מסע" מטייל במרוקו!!
 

אחרית דבר - מאת המחבר אברהם (אבי) אביזמר
בספר זה ביקשתי לצלם חוויה, להציב יד נישאה להוויי הולך ואובד, יד בוטחת, אם כי לעתים קפוצה. ביקשתי לצקת גאווה בחלק מתרבות נשכחת, חבויה ודחוקה בקרן זווית, לא אחת בעטיים של בעליה, שבושו בה לצערי.
נולדתי במרוקו וחייתי בה עד גיל שלוש; מעט מדי כדי לתהות על קנקנה. בישראל ניסיתי ללקט מעט מרשמיהם של אלה שחוו במרוקו ילדות, בחרות ובגרות. עשיתי זאת באמצעות שיחות עם אנשים ובאמצעות הקלטת שיחה של זקנים מופלגים שכבר אינם בינינו. הם דיברו כמשיחים לפי תומם, תמהים מה חשיבות יש לדברים עד כי ראוי להעלותם על הכתב, מבטלים במחי יד את עברם בבחינת "מה מעניין בזה?"

כאותה אישה ב"מלאח" של קזבלנקה אשר לעגה לי על שאני מצלם את הדלוּת ואותהּ שעוּנה על כותל מט ליפול, רק משום שבילדותי עמד שם חנות למימכר "ספנז'" (לביבה מרוקנית), כך גם נוסעיי (היהודיים) יוצאי מרוקו: הם לא ראו חשיבות בקורותיהם שם. אך אני ראיתי בסיפורם צוואה מקודשת, נר באפֵלת נשייתם. לעתים נדירות נתקלתי ברצון עז כשלהם למעשה העליה לישראל - ארץ אבות - ארץ ציון שאליה ערגו יותר מ- 26 מאות שנים! והנה אני מבקש מהם לזכור את ארץ המולדת. באורח פרדוקסלי רצון של מוות וקבורה בארץ ישראל היה, למרבא הפלא גם תשוקה לחיים. בבחירה בין ארץ מולדת לבין ארץ אבות, ביכרו ומבכרים הנוסעים, ילידי המאגרב, שנסעתי עמם את ארץ האבות!!! ארץ המולדת הייתה להם זיכרון רחוק, אולי אף נשכח או משתכח בכוונה.

חלפו 39 שנים עד שנזדמן לי לשוב ולבקר במרוקו. המגע עם נופי הילדות, עם אתרי התפילה והמסעות אל אזוריה הנרחבים, הנִדְמים אין סופיים, של הממלכה המאגרבית הגדולה הציפו בי רגשות מעורבים: הם  החיו בי רשמים רדומים מכאן והמיתו בי רשמים קיימים מכאן, כאבני חלל במגען עם האטמוספרה: זוהרות לרגע וכבות, עוד בטרם הספקנו לבקש דבר או לשאת תפילה.

באותו ביקור נותרו חבריי בעיר הגדולה שבה נולדתי, קזבלנקה; אני שמתי פעמיי אל מחוז הולדתו של סבי, אל כפרו הרחוק סקורה שבחבל וורזזאת שבסהרה. המסע החל באוטובוסים, נמשך בכלי רכב פרטיים ונסתיים על גבי פרדות כושלות. באתי אל גבעות מוריקות, נהרות ומים. התקרבתי אל האטלס הגבוה המושלג. ירדתי אל עמק הסוס בואכה וורזזאת. שאלתי עוברים ושבים, רועים, נוודים, אנשי תימהון, אך איש לא זכר את ביתו של סבי; אולי אבד ונכחד, ושמא תעיתי בדרכי.
לא פעם פגשתי צעירים ברברים לבושים כאירופיים. בזה הפעם פגשתי ברברי צעיר. הוא דיבר צרפתית, ומתברר שהוא מורה, בנו של שיח'. הצעיר הזמין אותי להתארח בבית אביו.. בלילה הרגשתי התפעמות וחרדה כאחת. שכבתי על מזרן ממולא צמר כבשים, ומסביבי מחצלות וכרים רקומים. נר חלב ענקי דלק על אדן החלון, מונח בפמוט חרס. החלון צפה אל מטעי התמרים (הבושקרי).

ביקשתי מעט ביטחון וידעתי שאמצאנו במקום המוכר לו, לסבי, ובאנשים המכירים ומוקירים אותו. ואכן, הם אמרו לי שכינויו של אבי סבי "גדחק", שמשמעו "הנמוך". והרי אני הכרתי את סבי מקרוב, והוא דווקא היה,יחסית, גבוה. הוא עלה ארצה כחודש לפני שזכיתי למצוות (1964), זוהר כמו אליהו, גבוה כמו משה, ישר כמו אהרן וצדיק כמו יוסף. זה הזיכרון שיש לי מסבי. אבל אימא אומרת שאבי סבי היה נמוך ממש. עובדה ומציאות מתנגשות זו בזו בלבי, בלב הסהרה.

לצערי לא מצאתי את הכפר או העיירה תמילאלת בביקורי הראשון במרוקו. חזרתי לקזבלנקה בנסיעות מפרכות בין עיירות וכפרים ססגוניים. ביקשתי לחיות שוב את שלוש שנות ילדותי בשבועות אחדים בלבד. הסתובבתי ברחובות קזבלנקה, תר אחר בית הכנסת שאיננו ואשר היה "כוּתאבּ" (חדר) שבו למדתי לראשונה את האלפבית העברי כשהם מרוחים דבש. בית הכנסת לא היה שם.

חיפשתי את האנדרטאות ואת הפסלים שבגני המשחקים ובפארקים הגדולים, אך הם הוסרו ואינם. אלילים שהכזיבו, ילדות שגוועה – אותם באתי לחפש; הכול מת, פרט לחיים המרקדים ליד קברו של צדיק בכפר רחוק על גדות נהר עטור צפצפות: הילולה ססגונית רבת קהל.

במועדון היהודי בקזבלנקה, ששרד "תהפוכות" רבים פגשתי יהודים אמידים, לבביים ומכניסי אורחים. חיפשתי אצלם את אשר אבד לי: הכמיהה, התקווה, התמימות, האמונה ללא סייג. תהיתי אם חייב יהודי להישאר בנֵכר כדי להאמין ברוחם של צדיקים, לבטוח באדם, לצפות למשיח יום יום. כאשר המריא המטוס מאדמת מרוקו הבנתי שאת ילדותי השארתי כנראה במקום אחר. מאז שבתי למרוקו עשרות פעמים, ואת שמצאתי שם, ב"מרוקו דילנא" (מרוקו שלנו), העליתי על הכתב, למעני ולמענכם.
 
אברהם (אבי) אביזמר, המכונה "ברהם"
קיסריה, תשס"ז (2007)
 

 
 


בקרו אותנו גם ב-
  

מבצעי פרסום
באתרנו ובכתב העת






         
היו פעילים
תרמו לקרן מלגות


באמצעות הוראת קבע


או באמצעות ישראל תורמת

 


 
<table align="center" border="0" cellpadding="0" cellspacing="0" height="21" sab="11549" style="background-image: url(" image="" users="" 189578="" ftp="" my_files="" template="" footer_teva.jpg?id="3242579&quot;);" background-repeat:="" no-repeat;"="" width="786">


בקרו אותנו גם ב- ועשו לנו  

סרטים על הפדרציה העולמית ניתן לראות גם ב - 

    [להרשמה לרשימת תפוצה]      [Top]      [צור קשר]    (מפת האתר)

הפדרציה העולמית של יהדות מרוקו אינה אחראית לתוכן הפרסומים והתחיבויות המפרסמים.


 
WebSite123 מערכת לבניית אתרים בקלות