דף הבית >> מרוקו >> יהדות מרוקו >> היהודים בארץ המגרב-תקציר היסטורי
 

עוד בקטגוריה

           יהדות מרוקו     
           ערים וכפרים במרוקו     
           אתרים ואזורים מאת שמואל אזנקוט     
           מעטם של מדריכי טיולים למרוקו     
           צדיקים ואישים במרוקו     
           הנצחת המלך חסן II     
           זכרונות ממרוקו-תמונות מאת שמואל(מומי)בוחבוט     
           אומנות במרוקו     
           מעברות     
           ספר הזהב     
           רפואות במרוקו - מבית סבתא     
           המתוקים המרוקאים     

 

 

היהודים בארץ המגרב - תקציר היסטורי 
מאת אברהם אביזמר - מחנך, סופר, היסטוריון, מדריך טיולים
ומחבר הספר "מרוקו-המדריך למטייל" 
(פרטים בתחתית העמוד)
© כל הזכויות שמורות למחבר אברהם (אבי) אביזמר

"ודברי אשר שמתי בפיך, לא ימושו מפיך ומפי זרעך, ומפי זרע זרעך, אכי"ר" (ישעיהו נ"ט).

פחאל די לאזם כול ננס יעארף להיסטוריה דיאלו ודי זדדו.  חתתא חנא לאזמנא נעארפו להיסטוריה דיאלנא וזדודנא!!!!. (כמו שכל אדם צריך להכיר ולדעת את ההיסטוריה שלו ושל אבותיו, כך אנחנו צריכים לדעת את העבר שלנו, של אבותינו ושל אבות אבותינו!!!!).

 
"אשיר לך ארץ חמדה
את ארץ נבחרה,
את משוש תבל
את לנו תפארה".
(ר' דוד בוזגלו - גדול המשוררים, בעת החדשה, במרוקו).

שיר ערגה לציון ששרנו הקטנים עם הגדולים, והמבטא יותר מכל את השאיפה לעלות לציון, שהייתה חדורה בלב כל יהודי המג’רב. על אף מגורינו רב השנים בבטחה, יחסית, בקרבם של רומאים ונוצרים, פגנים מוסלמים וברברים, צרפתים ספרדים ופורטוגזים, אשר שלטו בארץ רחבת ידיים זו למעלה מ - 26 מאות שנים. במשך כל אותם מאות שנים לא פאסק רצון כנה ואמיתי זה (של עליה לציון - ארץ הקודש), ולו לשניה אחת!!!

"שיתו לבכם לחילה, פאסגו ארמונותיה למען תספרו לדור אחרון" (תהילים פרק מח' פאסוק יד'). זה המתי מעט שיכולתי, אני הקטן אברהם (אבי) אביזמר, לעשות, על מנת להאיר את ההיסטוריה רבת השנים, האמונה, הדבקות במסורת והערגה לארץ ישראל, של קהילה יהודית גדולה ומפוארה שנמצאה בקצה מערב.

"העבר הרחוק והקרוב של המג’רב אוצר בתוכו זיכרון של נוכחות יהודית. על ידי שמירת אמונים למקורותיו המקראיים, הכיר שם היהודי את כל המלכויות והשליטים וצררן בצרור ההמשכיות ההיסטוריוגרפיות שלו.
קרת החדשה, רומי, הואנדלים, ביזנץ, הברברים, הערבים המוסלמים, הפורטוגזים והספרדים הנוצרים, העותמנים, הצרפתים ושוב הספרדים פגשו בדרכם קומץ גולים שעתידים היו - ראו איזה פלא! להאריך ימים אחרי שהתמוטטו הקיסרויות שלהם (נתן א. שורקי, עם עובד/ ע"י הספרייה הציונית, 1975, ת"א, ישראל).

עוד בטרם תכרע ארץ ישראל תחת מהלומותיו של הפולש הרומי, ועד ימינו אלה - משך יותר מאלפיים ושש מאות שנים, ידעו היהודים במג’רב תקופות של פריחה, שעמדו בסימן של התפשטות רעיונותיהם הדתיים בקרב הברברים, בעיקר, תקופות של נסיגה לצורך התגוננות בשל "ניצחון" הנצרות בקרב על ההגמוניה בתוך הקיסרות הרומית (קבלת הדת הנוצרית כדת הרשמית ברומא על ידי הקיסר קוסטנטינוס - במאה הרביעית לספירה). והיו, כן..., גם ימים (תקופות) של סגריר בחיים תחת הצל הגדול והכבד של האיסלאם.

בכל התקופות האלה - ציון עמדה במרכז ההוויה היהודית במרוקו. הערגה לארץ ישראל מוצאת את ביטויה ביצירות הספרותיות בכלל, וזו של ההלכה בפרט, כפי שהשתדלתי להסבירה ולהביאה לכם הקוראים. 

הוא שנתקיים בנו ובכל עם ישראל באשר הם הנאמר בספר תהילים, פרק קז' (פאסוקים א' - ג'): "הודו ל - יי כי טוב, כי לעולם חסדו. יאמרו גאולי יי, אשר גאלם מיד צר. ומארצות קבצם ממזרח וממערב, מצפון ומים".


רקע היסטורי של היהודים בארץ המג'רב 

אין בידנו נתונים מדויקים על מועד הגעתם של יהודים למרוקו. ובכלל  קשה מאוד לדלות פרטים רבים, שיהיו מוצקים דיים על מנת שיהוו מקור מהימן. זאת, על אף, המספר הגדול של רבנים וחכמים שהיו במרוקו, ותיעדו, אך במעט, יחסית, את יצירותהם. לכך יש מספר סיבות: חוסר אמצעים כלכליים להדפיס את אשר נכתב. אי קיומו של בית דפוס עברי במרוקו - הספרים הודפאסו באיטליה (בעיקר בונציה וליוורנו), פולין, הולנד ואנגליה. הפרעות שהיו נחלתם של היהודים מעת לעת,דבר שהצריך ניידות בלתי פוסקת. הסיבה האחרונה הנה הבערות, כן, מה לעשות זו מכה קשה, אבל היא הייתה קיימת. אפשר ללמוד זאת מהעניין הבא: מספרים על הרב "משה בן חמו" שחי בעיר סיפרו/ ציפרו (נמצאת בקירבת העיר פאס, ומדרום מזרח לה) הוא כתב בימי חייו ספרים רבים, אשר לא הובאו לדפוס מסיבות כלכליות. אחרי מותו אשתו מסרה את כל הכתבים (כתבי היד!, השווים, כיום, הון) לגניזה, משום שלא ידעה ולא העריכה את החומרים המופלאים שהיו בידיה. כאשר נחשפו ונמצאו חלק מן הכתבים, מציין המחבר בכתב ידו "השם הטוב (כלומר הקב"ה) יכפר בעדי, וחבל על דאב דין", כלומר: וחבל  על מה שאבד (אברהם שטאל, תולדות יהודי מרוקו, הוצ' משרד החינוך, מהדורה שלישית, ללא תאריך, עמוד 18).

אף על פי כן, אפשר לומר בסיפוק רב שנשארו, לפחות, די עדויות שעל פיהן אפשר להעריך, לחקור, לשקלל את התעודות והחומרים, ולהביא לידיעתכם הקוראים והמתעניינים את הדברים קרוב ביותר למציאות שבהם הדברים נכתבו והתרחשו. 
ישנם אותם כתבי יד של החכמים שנשתמרו ע"י גדולי תורה, כן, ישנם ספרים שהודפאסו כמו זה של רבי "חיים בן עטר", הנקרא "אור החיים" שהוא  "מעין" קובץ מאמרים ופרשנות על התורה. יש ספרים, מגילות ומכתבים של תיירים יהודיים ונוכריים אשר ביקרו במרוקו ופרסמו את רשמיהם. וכן תכתובות, תעודות, הסכמים ומסמכים נוספים של סוחרים יהודים אשר ניהלו מערכת יחסים עם עמיתים ב-חו"ל. כמו כן יש ספרים וכתבי יד עתיקים שנרכשו ע"י ספריות יוקרתיות באנגליה, בגרמניה, בצרפת ובהולנד. 

מסורות שונות מספרות, בכתב ובעל פה, על עמים שונים מכנען שהגיעו לחופי צפון אפריקה (הירשברג, תולדות היהודים באפריקה הצפונית הוצ' מוסד ביאליק 1965, כרך א' עמוד 24). יהודי הרי האטלס גורסים שאבותיהם הגיעו מארץ-ישראל לפני חורבן בית ראשון. בבית הכנסת העתיק של יהודי ג'רבה (בתוניס) מצויה אבן שיש לה ייחוס, עפ"י המסורת לאחת מאבני בית המקדש שבנה המלך שלמה. האבן עפ"י מסורת זו הובאה עם הגולים מירושלים אחרי חורבן בית המקדש הראשון בשנת 486 לפני הספירה. בתלמוד ניתן למצוא רמזים נוספים: "להיכא אגלי להו? (לאן היגלה אותם?)  מר זוטרא אמר: לאפריקי"  (תלמוד בבלי, סנהדרין, פרק אחד עשר, דף צ"ד: עמוד א') ועוד מבואה ממדרש רבה "אחד מכם גולה לברבריה ואחד מכם גולה לסמטריא"  (מדרש רבה, שיר השירים,** ב': י"ט). במנחות יש  אסמכתא  נוספת לישוב היהודי בצפון אפריקה "אמר רב יהודה אמר רב: מצור ועד קרטגיני (קרת החדשה) מכירין את ישראל" (מנחות ק"י).

"העבר הרחוק ביותר, עם כן, של המג’רב אוצר בחובו את זכרה של נוכחות יהודית. תוך שמירת אמונים למקורותיו המקראיים, הכיר, שם, היהודי את כל המלכויות וצררן בצרור ההמשכיות ההיסטרויוגרפית שלו.

קרת החדשה, רומי, הוואנדלים, ביזנץ, הערבים המוסלמים, הפורטוגזים, הספרדים, העותמנים והצרפתים פגשו בדרכם קומץ גולים שעתידים היו - ראה איזה פלא! להאריך ימים אחרי שהתמוטטו הקיסרויות שלהם (נתן א. שורקי, עם עובד/ ע"י הספריה הציונית, 1975, ת"א, ישראל).

עוד בטרם תכרע ארץ ישראל תחת מהלומותיו של הפולש הרומי, ועד ימינו אלה - משך יותר מאלפיים ושש מאות שנים, ידעו היהודים במג’רב תקופות של פריחה, שעמדו בסימן של התפשטות רעיונתיהם הדתיים בקרב הברברים, תקופות של נסיגה לצורך התגוננות בשל "נצחון" הנצרות בקרב על ההגמוניה בתוך הקיסרות הרומית (קבלת הדת הנוצרית כדת הרשמית ברומא על ידי הקיסר קוסטנטינוס - במאה רביעית לספירה). והיו גם ימים (תקופות) של סגריר בחיים תחת הצל הגדול והכבד של האיסלאם.

בכל התקופות האלה - ציון עמדה במרכז ההויה היהודית במרוקו. הערגה לארץ ישראל מוצאת את ביטויה יצירות הספרותיות בכלל וזו של ההלכה בפרט.  

בשלטון קרת החדשה (מאה 9 עד מאה 2 לפני הספירה):

 
בשלטון קארתגו:
הישוב היהודי בצפון אפריקה הלך וגדל במאה השניה לפני הספירה  בימי שלטונה של קרתאגו. הם הגיעו כפליטים ולעתים כעבדים מארץ ישראל לצפון אפריקה, בעיקר בגלל  המצוקות בארץ (שנים של מלחמה ומאבק וכן.. אז, אם יורשה לי, כמו היום - קשיים כלכליים).
 
תחת רומי (מאה שניה לפנה"ס עד המאה החמישית לספירה):
בשנים שאחרי חורבן בית המקדש  השני. בשנת 70 לספירה, הגיעו יהודים כפליטים, עבדים וכשבויים, שהוגלו ע"י הרומאים. תחת שלטון הנציבים הרומיים, הקהילות היהודיות בערים הראשיות, ובמיוחד אלה שמוגדרות כערי חוף, שגשגו  מאוד.
התפשטות היהדות בקרב הברברים:
ע' 50 שורקי
 
פלישת הוונדאלים (במהלך המאה החמישית):
הישוב היהודי הוסיף להתפתח, וביתר שאת, גם במימי שלטון הוונדאלים במאה החמישית לספירה. היהודים זכו לחסות,ונהנו מחופש דתי מוחלט. כמו כן החלה התארגנות קהילתית. זאת בגין תמיכתם ועזרתם של היהודים והברברים (יושבי ההרים ( לוונדאלים במלחמתם ברומים (שם ע' 39) אגב, יש אומרים שכאשר הוונדאלים כבשו את רומא וניצחו את הרומאים, הם נטלו עמם את כלי המקדש למקום שאין יודעים על קיומו עד היום.
 
הביזנטים שבים למג'רב (המאה השישית):
 
בשנת 533 ממלכת רומי המזרחית (בירתה קונסטנטינופול, איסטנבול של היום) הנקראת ביזנטיון. הם, הביזנטים, כובשים מחדש את המ'גרב ומצרים את צעדי  היהודים. הם הנהיגו   כלפיהם אפלייה לרעה  ביחס לאוכלוסייה המקומית, וניסו לכפות את הדת והתרבות הנוצרית, גם על היהודים. לצערנו, אחדים אכן נשברו ואחרים נאלצו לברוח לאזורי ההרים והמדבר ולהטמע שם באוכלוסייה המקומית. הסיבה לכך הנה עזרתם של היהודים לוונדלים במלחמה עמם. בסוף תקופת שלטונם של הביזנטים הוקל מעט מצבם.
 
היהודים תחת הגותים בספרד:
בעת הזו שולטים הגותים בספרד. הם מקבלים עליהם את הדת הנוצרית. פחדם של היהודים עקב כך גרם לרבים לעזוב את ספרד. רבים מהם מצאו מקלט, שיקנה להם בטחון, אצל בני משפחה מחוץ לספרד, וכן בקרב הקהילות היהודיות במג'רב, בעיקר אלה שחיו בהרים (שלושת רכסי האטלס, ושרשרת הרי הריף) וכן במדבר הסהרה.
זאת לדעת, כי בשלהי שלטון הגותים בספרד, היה ניסיון נועז מצד יהודי ספרד והמג'רב, לנסות ולהשתלט על חצי האי האיברי ("וילאם אטקינסון", צפון אפריקה-תולדות ספרד ופורטוגל, הוצ' פינגווין, 1960, ע' 43, באנגלית).
 
דהייה המכונה "אל כאהינה", הברברים ומלחמתה בפולשים הערבים:
בתקופה שקדמה לשלטון המוסלמי על המג'רב, הנותרים משבט חייבר (מקום מושבו היה חצי האי ערב) היהודי מצאו מקלט במג'רב. הם הביאו עמם סוסי מלחמה משובחים ומצאו מקלט בקרב היהודים יושבי ההרים (שם עמ' 45). בתקופה זו ישנן מקורות המצביעים על כך ששבטים ברברים שלמים נתגיירו ולחמו בפולשים המוסלמים. משנת 680 ועד שנת 705 המוסלמים בראשותו של "עוקבה אבן נאפיע" לחמו מלחמת חורמה בשבטים מן הדרום. הם החלו במסע כיבושים אל פנים המג’רב,הם וצבאם נתקלו בהתנגדות עזה של השבטים הברברים הרבים, היהודים ושרידי הביזנטים הנוצרים,שהתאחדו סביב הנהגתה של אשה ומנהיגה בשם דהייה, שהיתה מנהיגה של אחד השבטים  היהודיים הגדולים באזור. היא נודעה בכינויה "אל כהינא" (אינצקלופדיה, מעין ישראל, כרך "גדולים בישראל" בעריכת ז' אריאלי, הוצ' יוסף שרברק, ת"א)  כלומר הכוהנת. היא עצמה עמדה בראש הצבא רכובה על סוסתה ועודדה את לוחמיה. המלחמה נמשכה כ-25 שנים, במהלכם היו לצבאה ניצחונות, ורק כאשר נתפצלו הכוחות וצבאה הלך וקטן מצד אחד, וכן משום שהחליף העבאסי מאס במלחמה הנמשכת שנים רבות, והחליט לעשות מעשה. הוא שלח 120,000 חיילים לצפון אפריקה על מנת למגר את המרד. ואומנם כוחה תם וכאשר היא צפתה את שיתרחש ולכן היא התאבדה בקפיצה לבאר, ובלבד שלא תיפול בשבי  המוסלמים. את שני בניה היא מסרה לשבוי מוסלמי צעיר שגידלה אותו כבנה, בתקווה שיעשה עמם חסד, לפחות כמו שהיא עשתה עמו (שם עמ' 47).  המערכה הוכרעה  בניצחון המוסלמים. עם שבירתם של השבטים הברברים החל למעשה השילטון הערבי/המוסלמי על מרוקו, שנמשך למעשה עד היום.
 
הכיבוש הערבי המוסלמי:
ב-622 עולה דת חדשה באזור של חצי האי ערב. "הנביא מוחמד" ומאמינו מקרב השבטים הערביים משתלטים במעגלים על האזור כולו, כאשר מדינה ומכה במרכז. בהנהגת מוחמד ויורשיו יצאו הערבים למסע של כיבושים: כבשו שטחים עצומים, הפילו ממלכות אדירות והביסו בעיקר, את הביזנטים. הם כבשו את: ארץ ישראל, מצרים ולוב. בשנת 670 הם כובשים את קרת החדשה (קרתאגו, בתוניס של היום)  הם הסבו את שמה לקראווין (הרביעית בקדושתה לאיסלאם, אחרי מכה, מדינה וירושלים) עם הכיבוש הערבי  של האזור שכונה על ידם "אל מג’רב אל אקצה" כלומר, קצה המערב (המקום המערבי ביותר תחת שלטונם) הגיעה הממלכה הערבית העצומה לשיא מבחינת טריטוריאלית: מפרס במזרח ועד צפון אפריקה וספרד (אותה כבש המצביא הערבי "טאריק") בשנת 710 (להשכלה כללית, מצוק ג'ברלטר נקרא על שמו) במערב. בגלל השתתפותם של חלק מהיהודים במלחמה נגד הכובש המוסלמי היו נסיונות נקם. כך, למשל, בעיר ביזרטה שליד קרתאגו היה מפקד יהודי שפיקד על מבצר החולש על העיר, המוסלמים ניצחו ובתגובה לסיוע של היהודים נקבע כי יום השוק בעיר יהיה מעתה והלאה ביום השבת. (שם עמ' 43) עם הזמן התושבים היהודים היו לבני חסות,  וחוייבו במס גולגלת, ניתנה להם הזכות להתיישב בערים החדשות, ותמורת המס התחייבו השלטונות לשמור על חיי היהודים ורכושם, וכן לאפשר להם לחיות לפי דתם ומנהגיהם (שם עמ' 48).

בתקופת שלטון האידרסים:
"אידריס הראשון" שמרד בחליף וברח למרוקו, ייסד כאן "ממלכה" איסלמית חדשה. הוא נעזר בשבטים הברברים ומקים צבא גדול שהודף את נסיונות הצבא של החליף לכבוש את האזור. כאשר לא עולה בידי החליף להביס את אידריס בשדה הקרב, הוא שותל סוכן שמצליח להרעילו. בתקופת "אידריס הראשון" סבלו היהודים משום שאידריס טען שהיהודים סייעו לח'ליף. הוא הכביד במיסים, והגדיל לעשות כאשר היהודים נדרשו למסור 24 נערות מדי שנה לבית הנשים שלו. בתקופתו ברחו רבים מהיהודים להרים ולאזור תוניס, שם שלט החליף.

בתקופת בנו "אידריס השני"שהחלה  בשלהי המאה  ה-8. אפשר לכנות כתקופת הזוהר של יהודי מרוקו. הוא אפשר ליהודים לחיות בשלווה, הקהילות התאוששו ואיפשר גם הגירה של יהודים מבחוץ. הוא  אף איפשר להם להתישב בפאס, בירתו, וכך נהייתה העיר בראשית דרכה, ברובה, יהודית. ברבות השנים היה לה משקל  עצום בפיתוח של התרבות והשירה, הבלשנות, המסורת, הפרשנות והמחקר של התורה והגמרא. הוקמו בה ישיבות ותלמודי תורה רבים. בפאס  חיו, ישבו ופעלו מגדולי היהודים בכל הזמנים. לא בהכרח בתקופתו של "אידריס השני" ראשון בין שווים: הרמב"ם (ר' משה בן מימון, שעליו נאמר שמ-משה ועד משה, לא קם כמשה), ר' חיים בן עטר בעל אור החיים הקדוש, אחיו ר'יהודה בן עטר, ר'שלמה בן יהודה, הרי"ף ר' יצחק אלפאסי (מפאס) אליו היו פונים בשאלות, בענינא דיומא ובסוגיות הלכתיות, מכל רחבי העולם היהודי. הוא חיבר פרוש לתלמוד שעיקרו הקלה משמעותית על הלומד. החיבור היה כל כך מושלם שהחלו לכנותו "התלמוד הקטן" הבלשנים: ר'יהודה בן קורייש, ר' דונש בן לבראט, ר' יהודה אבן חיוג'. 

בתקופה זו קמו קהילות גדולות נוספות: סיג'למאסה, מקנאס, סאלי וישובים קטנים בעמק  הסוס והדראע  שבדרום. תחת שלטונו של "אידריס השני" נהנו  היהודים מחופש פולחן דתי וממצב  כלכלי טוב, כמו כן לאורך תקופת שלטונו פרחו הקהילות, ויהודי מרוקו קיימו קשר הדוק בינהן ועם הקהילות היהודיות בעולם, בעיקר עם יהודי בבל.

פריחה תרבותית, כלכלית ודתית זו תמה מאחר וחלו תמורות בממלכה האידריסית, והיורשים לא הצליחו להחזיק את הממלכה כמו המייסדים הראשונים. התוצאה היתה שגם היהודים החלו ניזוקים ומעמדם בחברה ובקרב האוכלוסיה פחת. השלטון עבר לראשי  השבטים, כל מנהיג באזורו.
 
האמיר של  " בני איפראן " ושלטון השבטים הברברים:
במחצית הראשונה של המאה ה-11, בשנת 1032, פאס נכנעת לצבא האמיר של "בני איפראן " תושבים רבים נהרגים ובהם כ-6,000 יהודים. העיר נבזזת ונהרסת, ובכלל זה המלאח (רובע היהודים) ולוקח עשרות שנים על מנת לשקמה.
במהלך 70 השנים הבאות השתנה מצב היהודים במרוקו לרעה: רבים היגרו לספרד השכנה, שבה השלטון המוסלמי (תחת חסות החליף) היה סובלני לעם הספר. ההגירה הנה תוצאה, כנראה, של עומס המיסים והצרה של החיים היהודיים.
 
תחת האימפריה המורבידית (המורביטון):
עם עליית השושלת המורבידית בשנת 1061, בהנהגת "יוסוף אבן תשפין", בימיו חזר השקט לשרור במג'רב והוא ליכד את השבטים כולם תחת מנהיגותו. בעת הזו רווח מעט ליהודים וחלקם אף התגייס לצבא על מנת לסייע במלחמה נגד הנוצרים בספרד. הם היו שותפים למפעלי הבניה והעשיה הרבים. הקהילות החרבות שוקמו ואורגנו מחדש, המסחר שב ופרח, והשיירות שהיו מקור הכנסה חשוב שבו לפעול בקוים שבין ערי החוף לעיירות שבהרים ולנאות המדבר. אבל לכל דבר טוב יש כנראה סוף, ואומנם בסוף תקופת שלטונו בשנת 1106 הוא "מגלה" שיש פאסק של הנביא " מוחמד " שבו הוא מתנה עם היהודים תנאי שבו הם רשאים להחזיק בדתם עוד 500 שנים אלא אם יבוא המשיח ואז, כמובן, הכל משתנה, והנה התקופה שקצב הנביא נסתיימה בדיוק עכשיו, והמשיח לא בא. לכן על כל היהודים לעבור לדת האיסלאם (עפ"י לוח השנה של ההיג'רה מתחילה הספירה בשנת 622, היות והשנה המוסלמית היא בת 354 ימים ולא 365 ימים הרי ששנת 1106 הנה בדיוק 500 שנים מהפאסק האמור) הסכנה חלפה רק  מאחר ש"יוסוף אבן תישפין" מת באותה שנה (נס?) ושרי יורשיו זכו בשוחד נדיב.
 
שלטון האל מווחידון:
השתלטות האל מווחידון על מרוקו במחצית המאה ה-12 הביאה לשמד, הרס, חורבן, אבדון ודילדול. "אברהם אבן עזרא" מונה 23 קהילות שחרבו.  רבים נהרגו על קידוש השם. רק בעמק הדראע ביום אחד יש מקורות המצביעים על 17,000 יהודים, שנהרגו במהלך יום השבת על ידי הצבאות המוסלמיים בגלל תרמית. הם הוזמנו לחתימה על חוזה שלום והגיעו חשופים. כאן חיכתה להם הפתעה. המוסלמים, שהסתירו את נשקם, חשפו אותם עתה וערכו ביהודים טבח נורא. הנותרים אולצו להמיר את דתם, אחרים המירו דתם למראית עין, לאחר שעמדו בפני  הברירה להתאסלם, או להיות מגורשים ואולי מוות וודאי וגורל דומה שפקד את הקרובים והחברים (שם ע' 70). על מנת לחזק את רוח היהודים, ובעיקר את רוחם של אלה, שנאלצו לקבל על עצמם את מרות האיסלאם פרסם הרמב"ם (רבי משה בן מימון) שישב באותה עת בפאס את "איגרת השמד" כתשובה לחכם יהודי אחר שטען שכל יהודי הממיר דתו, אפילו למראית עין אין לו חלק לעולם הבא, ועל מנת לתקן את המצב הבלתי אפשרי הזה שבו עמדו, אותם, יהודים שקיוו בבוא העת לשוב אל חיק היהדות. הוא, כאמור, מפרסם איגרת שבה הוא מוכיח על פי ראיות  ומבואות מן המקורות כי אנשים אלה, המתאסלמים למראית עין,  לא יצאו ממסגרת היהדות. עם זאת המליץ בפניהם להגר ולא להישאר  במקום ישיבתם. אם ברמב"ם אנו דנים הרי זאת יש לדעת שאת חיבורו "מורה נבוכים" הוא כתב אומנם רק  בהיותו במצרים, אבל הוא מתיחס לתקופה שבה חי ופעל במרוקו, בתוך אותה הוויה של שמד והמרת היהדות באיסלאם, ולו רק למראית עין. בחיבור הוא מציע פיתרונות ליהודים אלה.

בפעם הראשונה הוקמו רובעים מיוחדים ליהודים, והונהג  עבורם אות קלון. זה קורה בפעם הראשונה תחת שלטון, כביכול, מרכזי, מסודר וחזק. השמד לא היה נחלת הישובים בהרים ובנאות המדבר. היהודים בכל הישובים העירוניים אולצו אף הם להתאסלם, ואחת דינם אם יסרבו -  גירוש מן הארץ או מיתה. רבים ברחו לספרד, לאיטליה ועוד ארצות באירופה. אחרים הסתתרו בהרים עד יחלוף זעם. גזירות אלה חלו גם על האנוסים, היהודים היו שעיר לעזאזל בשנות בצורת ורעב ובעת חילופי שושלות  ומרידת שבטים. אבל עתה, השמד מתבצע על ידי שלטון מרכזי.

בין הרבים (1160 לערך) שמסרו את נפשם על קידוש השם היה ר' "יהודה הכהן אבן שושן" רבה הראשי של פאס וממוריו של הרמב"ם (שם ע' 70) הרמב"ם עצמו גם היה מטרה לשלטונות בגלל "איגרת השמד" שפירסם בענין האנוסים וכן  הויכוחים שניהל עם המוסלמים בעינינים תיאולוגיים. לכן הוא נאלץ להגר למצרים בעזרת ידידו המשורר הערבי "אבו אל ערב אבן מישא".

ר' אברהם אבן עזרא - מגדולי הרבנים והמשוררים של ספרד כתב קינה על התקופה הקשה שעוברת על היהודים במרוקו.
"אהה, ירד עלי ספרד רע מן השמים וספוד רב, על מערב (מרוקו) לזאת רפו ידים
עיר מלוכה הנבוכה, מראקש המיוחסה על יקרים מדוקרים עין אויב לא חסה, אהה אפאס מיום נתנו למשיסה ואין חוסן קבל תלמסאן (חבל תפיללת בדרום, שאנו מכירים) והדרה נמסה. וקול ארים סאוטה (בצפונה של מרוקו - מוחכרת היום לספרד) ומקנאסה (מקנאס), כסות אקרעה על עמק דראעא (בדרום של מרוקו) אשר לפנים נתפשה, וביום שבת, בן עם בת דמם כמים".

עברו כשלושים שנה, ובימי  השולטן "יוסוף יעקוב אל מנצור" (המנצח/הכובש) 1199  - 1184שפר מעט מצבם של היהודים, הוא מכיר בכך שיש לאפשר חופש דתי ליהודים ולכן הותר להם להתיישב במרוקו כולה. יחד עם זה הוא דרש מהם להתלבש ב"לבוש אחיד" הרדיפות, אומנם פאסקו, אך המיסים הכבדים חודשו והמשואה שהיתה קיימת עד לתחילת שלטון האלמווחידון החלה לפעול שוב.
 
היהודים בתקופת שלטון " בני מרין ":
בימי בני מרין  1269 - 1464 הוטב מצב היהודים.הוקמו שכונות יהודיות חדשות (“מלאח ) על מנת להבטיח הגנה טובה עליהם, והחיים היהודיים שבו לאיתנם :   הוקמו בתי כנסת,בתי מדרש, מקוואות,ומוסדות נוספים וחכמים החלו ללמד בישיבות באין מפריע. כן פעלו היהודים  בשרותם של בני השושלת כמתורגמנים, הודות לבקיאותם בשפות שימשו כמקשרים בין הנוצרים לשלטון המוסלמי.

כן כמוכסים ושגרירים. הם מילאו תפקיד חשוב במסחר בין אירופה לצפון  אפריקה, בהיות חלק מהם סוחרים, הם יבאו ויצאו סחורות בין מרוקו לאירופה והמזרח התיכון (שם ע' 80). בשלהי תקופת שילטונם חל כירסום ניכר בשילטון המרכזי, והחלו מלחמות פנימיות.הממלכה התפלגה לשלשה חלקים עם מרכזים בפאס, מראקש וסיג'ילמסה בבתפיללת.כולם נלחמו בכולם וביחד נגד האויבים מבחוץ.נגד אלג'ריה במזרח שמנסה לכבוש שטחים ומנצלת את חולשת השלטון המרכזי. ונגד הנוצרים המשתלטים במהירות על מאחזים בחופי מרוקו.
 
שלטון בני  ווטאס:
ב-1420 תופאס את השילטון "אבו זכריה יחיא" ממשפ' בני וטאס. הווטאסים להלכה שולטים בממלכה, אך למעשה רק בשנת 1465 השילטון הוא מלא.הם היו בשילטון 45 שנים. שנות שילטונם היה דו ערכי מצד אחד היתה התעוררות לאומית ודתית גדולה מאוד וזאת, בעיקר בגלל  ההתקפות וההשתלטות של הספרדים והפורטוגזים על ערי החוף בים התיכון ובאוקיינוס האטלנטי. לבסוף כתוצאה מהלחצים מבית ומחוץ וצימצומה של הממלכה נפלה השושלת. ליהודים בתקופתם היתה תחושה של המשכיות עם תקופת שלטונם של שושלת "בני מרין". יחד עם זאת, בגלל החלשות הממלכה הערבית בגרנדה החלה בתקופתם של "בני ווטאס" הגירה מבוקרת של יהודים מספרד שהשלטונות במרוקו היו חפצים שיבואו. וכבר אמרנו, מדוע? משכילים ודוברי שפות, ובעלי ממון שבעתיד אפשר יהיה לגבות מהם מיסים.
 
מלאח
המלה מלאח מופיעה בספרות במכתבים יהודיים משנת 1541. שם זה שתחילתו ציון מקום מוגדר הפך מאז המאה ה- 16 שם נרדף ל- juderia הספרדית, ל- juifverie הצרפתית. מקום שבו היהודים גרים. מה הטעם לשם ?
לכך 4 גרסאות שונות:
- היהודים בזמן העתיק קנו מונופול מהמלך למכירת המלח כשם שקנו מונופולין על מכירת הטבק, והם היו מספקים את המלח לכל יושבי הערים, מוכר המלח בערבית נקרא  "אלמלח " ועל שמו נקרא הרובע היהודי.
- היהודים הם שהיו מולחים ראשי ההרוגים במלחמה (שהביא המלך מאויביו) ותולים אותם על שיני מגדל גבוה שבעיר להפיל אימה על המורדים, והמולח (מבצע הפעולה) נקרא בערבית " אלמלח " ועל שם המלאכה הבזויה הזאת קראו הישמעאלים לגנאי בשם זה לרחוב היהודי.
- אומרים שמלאח בערבית עתיקה פירושו – מושלך, והוא שם גנאי להורות שרחוב היהודים מושלך כדבר שאין בו חפץ, וכן בהקשר לזה.
- בערבית " אלמא לאח " פירושו – המים השליך, אולי על שם גולי ספרד שבאו ממדינת הים וקוראים להם בשמות גנאי, בלשון השלכה, כמו וישליכם אל ארץ אחרת.
 
תולדות המלאח:
באירופה מקובלת המגמה להרחקתם של היהודים, הפרדתם והבדלתם בשכונות נפרדות מכוח צו או הוראה של שליט, זאת על מנת למנוע השפלה אפשרית של היהודים על הנוצרים, ואו לתת ביטוי לבוז וליחס המשפיל שרחשו הנוצרים לעדה זו של "רוצחי האל" שאין להשמידם רק משום היותם " עדי אמונה " (Testes Fidei). ריכוזים וולונטרים אלה של יהודים שלימים נודעו בשם גטו (אחרי 1516) היו מוקפים על פי רוב חומה ושערים קבועים בה (גטו ונציה 1516 פדובה 1603).
שערי הישוב נסגרו בלילות דרך קבע, ואף במאורעות מיוחדים לנוצרים מחשש לפרעות.

בספרד הנוצרית שלא באירופה, הבדלותם של היהודים בשכונה נפרדת לא רק שנתקבלה בהבנה, אלא נתבקשה לפעמים מהשליט ע"י היהודים עצמם, שראו ברכוזם יתרון מכמה סיבות:
- הבטחון שבעצם הישיבה מאחורי החומה בצורה.
- האפשרות והיכולת לקיים חיי דת יהודיים, טובים ונוחים יותר בריכוזים גדולים של יהודים המאפשרים קיום מוסדות דת, הספקת שרותים דתיים, שחיטה כשרה, קיום חגים יהודיים בלא חשש להפרעה, ושמירת השבת עפ"י אורח החיים היהודי.
 לנוצרים מנקודת ראותם היה משום קלון בעצם ריכוזם של היהודים בשכונות נפרדות, לא כן נראו פני הדברים במדינות המוסלמיות.

המוסלמים חששו פחות מהנוצרים לאפשרות השפעתם של היהודים על המאמינים המוסלמים, על כן אפשרו להם מגורים מעורבים, לפעמים אף עודדו זאת במחשבה כי בדרך זו יקרבום אל האמונה המוסלמית. תחת שלטון האיסלאם (שלא כמו באירופה), לא ראו היהודים צורך לגור בשכונות נפרדות וזאת, לא רק משום שהשלטונות לא דחפום לכך, אלא גם משום הקרבה והמכנה המשותף שבין יהודים ומוסלמים: אמונה מונותאיסטית, אורח החיים, הלכי מחשבה ועקרונות דתיים (בעניין הניגודים הבדלי ההשקפות בין נוצרים – יהודים גדול מאד). גם הדמיון בין שתי הדתות, דמיון במנהגי המילה, דיני מאכלות אסורים, אסור לצלם, מקור שמי משותף, קווי הדמיון בין שני העמים הנראים לעיל בלבושם, בלשונם, במנהגיהם הקלו על שכנותם, ומעולם לא דחו אותה היהודים מרצונם הם.

במרוקו כאשר נוצרו שכונות נבדלות כאלה, ראו בהם היהודים משום גזירה רעה. לגטו – מלאח נכנסו היהודים במרוקו לא מרצון אלא מאונס, או מכוח צווים מלכותיים שכפו עליהם השולטנים, וזאת מטעמים של הגנה.
כאשר הקימו השולטנים את המלאח הראשון בפאס (1438) מטרתם היתה מתן מחסה ליהודים שלהם מהתפרצויות אלימות מצד אספאסוף.

במכנאס משנוסד המלאח (1682) לפי המתואר נתן ליהודים נוחיות יותר ממה שזכו לו המאורים עצמם.
המלאח הראשון שבמרוקו, שימים רבים היה יחיד, היה של העיר פאס. תחילתו בפוגרם שאירע ברובע היהודי. השולטן התערב והשיב את הסדר על כנו, אף העביר את היהודים לשכונה החדשה הסמוכה אל מגרש הארמון, עפ"י ההשערה, היה זה בשנת 1438.
במכנאס 1682, ואלו בתיטואן, סלא רבאט ומוגדר 1805 – 1808.
 
תאור המלאח:
המלאח, מקום משכן היהודים, בנוי חומה חזקה סביבו ולה שני שערים. האחד ממערב, כמין קשת ולה דלתיים ובריח חזקים מאד, והשני ממזרח אף הוא בנוי בצורת כפה ושני שערים ובריחים לו, משם מוביל לרחוב גדול מלא חנויות ורפתות, בתי אבן ופחמים ועצים, ובתים ועליות לדירות, ושם היו מוכרים בשר ודגים וכל מיני ירקות.
בצדו – יש בית סוהר קטן, שם הרבנים אוסרים את החוטאים נגד הדת עפ"י אישור הממשלה ובידיעתה, ושני שומרים ישמעאלים שמרו עליו בתורנות. בידיהם היה צו המושל לקיים דברי הרבנים לאסור ולהתיר: ליד בית המעצר שש חנויות של מוכרי תבלינים ובשמים (אלעטטארין).
לא רחוק משם סמטה קטנה ושמה "דראב אל עניים" (רחוב העניים) כי בסופה חצר גדולה, וגרים בה הרבה עניים, הבתים בחצר זו שמשו את עניי העיר למגורים, לשם הובאו ארוחות חמות לנצרכים מבתי התמחוי, מדי יום. בסמטה זו נמצא גם בית הבד לעבוד שעווה.
בסמוך לה 4 חנויות מוכרי דגים ולידם "רחוב אלברג'א" (ברג'א = מגדל) על שם מגדל גדול שהיה בנוי שם לפני שנים רבות ושימש לשמירת העיר.
ברחוב זה הרבה חצרות, וסמוך לו שורה של חנויות: מוכרי פירות, ירקות, קצבים, ספרים, ובסמוך להם מקווה טהרה של המלאח (אלמעד'ה).
לידם שני חנויות מוכרי קמח "דקקין" אח"כ דראב אלחכם (רחוב החכם) ע"ש ר' יעקב ברדוגו בן ר' יקותיאל ברדוגו החכם, לידו דראב אלכררזין ( סנדלרים ) אח"כ דראב אלגנדור (רח' הגיבור), דראב בן עטאר, דראב אל המערה (ע"ש בית קברות שנמצא בתחומו, מערה בפי יהודי מרוקו = בית קברות), דראב אלמטר (ממגרות חיטים). נראה כי לפנים השתמשו במרתפים הרבים המצויים בתוך המבנים והבתים לאחסון תבואה, ומכאן שמו.
מצד מערב, סמוך לשער הכניסה, חנויות מוכרי תבלינים ופרות, וסמוך להם  פונדק מלא אורוות לסוסים, פרדים וחמורים: לידם שוב חנויות מוכרי דגים בשר וירקות ושם המקום "דראב אלכדרין" ( רח' מוכרי ירקות ).
סמוך לו סמטת "אסקקייא" (שוקת מים) על שום שוקת המים שעמדה במרכז הרחבה וממנה שאבו מים זורמים לשתיה (יצוין כי ברוב הבתים במלאח לא זרמו מים בצינורות, אלא בבתים ספורים, והרבה בתים ניזונו מבורות מים שנמצאו בתחומם). ליד רחבה זו, משטח גדול ורחב שבו התרכזו מוכרי גרעינים, קליות, עוגות וכו', "גרא דסוק", ובסמוך לה דראב אלגזזרין (רח' הקצבים) על שום רכוז חנויות הקצבים (יצויין, כי חנויות הקצבים אף לא אחת מהן לא היתה מצוידת במתקן לקירור או שמור בשר, ובהעדר תנאי קירור השחיטה נעשתה לפי מדת הצריכה היומית שלא יותירו למחרת פן יתקלקל).
אח"כ סמטת ר' שלום לעזימי, ולידו דראב בררימא שבסופו שער שהוביל מהשכונה היהודית לשכונה המוסלמית "בררימה".
ליד זה, רחוב שבו שכן בית המטבחיים, שמו "דראב אל גרנה", ולידו רחוב צר "דראב אטוב".
במרכז המלאח הישן רחבה יחסית ששמשה מקום מפגש וטיול לילי בערבי שבתות לאחר הסעודה, במוצ"ש, ובעיקר בלילות הקיץ החמים ושמה "גרה דסוק", מעין טיילת או "פיאצה".

מקום נוסף אשר שימש את יהודי המלאח הישן לטיוליהם היה "עורק התחבורה הראשי" שחבר את העיר החדשה לאזור מוסלמי הקרוי "סידי סעיד" – Sidi Said. מפי מסרנים שמעתי על מנהג נפאסד של נהגי האוטובוסים הערבים, שהתנכלו ליהודים המטילים ודחפום או אלצום לרדת לשולי הכביש, בכוונה תחילה, והעלו אבק לעפש את בגדיהם, בגדי החג או השבת לקלקל הנאתם.

אף במלאח החדש (עוד ידובר בו להלן) שימש עורק התחבורה הראשי אשר כינויו בפי היהודים "רחוב ירושלים" כמעין טיילת, ובפי היהודים  "Boulevard". בימות החג, ערבי שבת מוצ"ש מלאו רחובות אלו בהמוני אדם משום המנהג לצאת ולטייל ובעיקר "לראות ולהיראות".
בינות לשער המזרחי והמערבי, סמוך לקיר החומה הגובל עם המלאח”, רחבה גדולה, (שדה בור) ששימש מדי פעם לירידים ותערוכות ולממכר מרכולות שונות בעיקר בערבי חג וימי חמישי (לקראת שבת) ושמו "פלסה " במובן "רחבה " אך ללא חנויות, ללא רציף ומדרכות, סתם חלקת בור (ואף לא מישורית) .

פרוט זה של סמטאות המלאח. ורחובותיו מתאר נאמנה את מבנה השכונה היהודית "מלאח" שמרכיביה ומאפייניה: הצפיפות, סמטאות צרות ומפותלות, רחובות לא סלולים מרוצפים אבן חלקלקה, חנויות זעירות לממכר כל מצרכי המזון, הלבוש, צרכי סידקית, ספרים, ובעלי מלאכה למיניהם. חלק הרחובות נשאו שמות בעלי המלאכה, או אפיון מקצועות מסוימים שבריכוזים נמצאו בתחומו כגון:

רח' הירקנים=כדררין רכוז חנויות הירקות, רח' גזזראין= קצבים רכוז חנויות קצבים, ורחובות אחרים נשאו שמות רבנים "אנשי שם", או שמות מבנים בעלי חשיבות לכלל היהודים במלאח: כגון רח' מקווה הטהרה (מעדה) או בית המטבחיים (אל גרנה). וכאמור לא נפקד מקומם של בתי הכנסת - 19 במספר (עוד ידובר בהם בפרק נפרד) עובדה המצביעה על אופיה הרוחני של קהילת מקנאס, ולא בכדי כינה אותה ר' יוסף משאש "פאר כל ערי המערב לתורה, וליראת השם".
הבתים (בתי חצרים) אכלסו עפ"י רוב משפחות מספר, ותנאי הדיור והאוורור בהם היו קשים.
בקומות הקרקע לא היו חלונות, האור והאיור חדרו רק דרך הדלת. במקומות מעטים גרו אנשים במרתפים אפלים שהירידה אליהם במדרגות מספר מתחת לפני האדמה.
במרכז כל בית דירות שכזה, חצר גדולה מרובעת/מלבנית ורחבה, לעיתים מקורה לעיתים לא, לשמוש כל הדיירים, ובצדה חדרי המגורים, חדר או יותר למשפחה, אך בור המים והשירותים בדרך כלל לכלל דיירי הבית בקומה.
חדר השירותים  שימש בין היתר גם פינה לרחצה, בהעדר מקום אחר, לתכלית זו שמשה גם פינה במטבח.
יצוין כי שיטה זו של בתי חצרים בתוככי המלאח היא פונקציה של המחסור בשטח לבנייה, ומכאן הצפיפות וכל הנובע מכך.
לרווחה מסוימת הגיעו יהודי המלאח " בעלי האמצעים " משנרכש שטח המלאח החדש בשנת 1925, מידי גוי בשם Mass (מלאח אג'דיד).

מצב זה של צפיפות חייב הערכות מיוחדת והתאמת אורח חיים לכל הדיירים בני הבית.
נקבעו ימים תורנים לכביסה על פי תור פנימי לכל משפחה, שכן גג הבית שבו נקבעו מתקני התליה לכבסים לא יכול לשאת את כבסי כל הדיירים בו זמנית אלא של משפחה אחת או שתיים : כנ"ל נקבעו כללים לגבי ניצול ושימוש נכון של מי הבורות בכל בית, למען לא ירד מפלס המים, כתוצאה משימוש יתר.

במלאח יכול היה יהודי למצוא את כל צרכיו הרוחניים והחומריים, בלי לצאת מתחומיו אלא לצרכי פרנסה (מקומות עבודה) בלבד.

על אורח החיים וההווי היהודי במלאח – עוד ידובר בסעיף נפרד שיתאר את חיי הקהילה להלן.
תאור זה של המלאח כפי שבא לידי ביטוי בקטעים דלעיל שונה מהמתואר בספרו של הנוסע האנגלי ברייתוויט (משנת 1727 – 1728): "הרופא שלנו ואנוכי סרנו לבקר את המלאח”, מקום הנקבע במיוחד למגורי היהודים החיים תחת הנהגת השיך או המושל. מספר היהודים במכנאס נאמד ב- 15,000 משפחות, רובם נראים עניים מאד כמו בשאר ערי הפנים.
המלאח שבו חיים הוא מטונף ביותר, כך שלא ניתן לעבור שם עם עם נעליים. אם רק אפשר הולכים יחפים כמו היהודים. מעולם לא ראיתי אנשים כה עלובים כמו היהודים בברבריה: אך למרות הדיכוי מהמאורים שהוא מנת חלקם, הם שולטים על כל המסחר וכספים של ארץ זו. עיסוקם כאן כמו במקומות אחרים הוא בזהב וכסף, גילוח והחלפת מטבעות. כל פעם שאחי המלך רוכבים דרך המלאח”, הם מכים ומעליבים כל יהודי הנתקל בדרכם.
חמישה מאורים נצלבו בגלל שוד ורצח של יהודי. היה זה אחד היהודים המרכזיים במכנאס, מאמץ ועניין רב הושקעו ע"י היהודים לגלות את הרוצחים".
חשיבותה של התעודה הנ"ל במידע האצור בה באשר למעמדם החברתי של היהודים בתקופה זו, ולעיסוקיהם הכלכליים. חשובה היא שבעתיים לאמות הגרסה שכתבתי במבוא והמתייחסת לחוסר אובייקטיביותו של המספר ודברי הגזמה של המקורות שלפעמים רחוקים מאוד מהמציאות, עובדה לכך : מספר אוכלוסיית המלאח (כמצוטט בתעודה – אוכלוסיית היהודים במקנאס) 15,000 משפחות.
מספר זה אינו סביר, ולא תואם המציאות כפי שנרשמה בשתי תעודות אחרות שבידנו, ושלכל הדעות אוטנטיות, ובמהימנותן אין להטיל ספק. האחת : אוצר המכתבים, סימן קכ"ד, לפיה מתאר הכותב ר' יוסף משאש בשנת תרס"ג (1903) : "סה"כ כל החצרות שבמלאח 250, 1,200 בתים וחנויות, 300 רפתות, וכו' לפיכך לפי הממוצע 4 נפשות למשפחה – סה"כ אוכלוסיית היהודים במלאח כ- 4800 נפש". ועוד, באגרת "יחס פאס" מתאר המחבר הרב ישראל אבנר הצרפתי, מציאות דומה לז שצוטטה לעיל אף כי קדומה לה (מחצית המאה ה- 19): "חצרות 261 בתים 1,152" לפי ממוצע של 4 נפשות במשפחה, מספר היהודים במלאח כ- 4,608 נפש.
זאת ועוד, לפי מפקד שנערך בשנת 1931 – מנתה אוכלוסיית היהודים במקנאס 9,510 נפשות.   
 
היהודים תחת המורים המוסלמים  בספרד: 
חצי האי האיברי והמג’רב, באותם ימים - הם יחידה היסטריוגרפית אחת. זאת משום שלטונם רב השנים של המורים המוסלמים באזור זה של העולם מחד, ומעורובותם של ההודים בסיכסוך רב השנים - נמשך למעלה מ- 750 שנים, בין הנוצרים והמוסלמים בספרד, וכן התוצאות הקשות שהיו לעם היהודי בסיומו של השלטון המוסלמי על ספרד - הגירוש מבית, מנחלה, מסביבה, ממקום, מחברה, מארץ.. מספרד (1492) ומפורטוגל (1517 לערך), ופיזורם בכל העולם הקיים, ובעיקר למג’רב ולרחבי האימפריה העותמנית. 
 
היהודים תחת שלטון הספרדים והפורטוגזים, בערי החוף של מרוקו, במאות ה-15, ה-16 וה-17 :
בשנת 1450 לערך השלימו הנוצרים הספרדים את כיבושה מחדש של ספרד מידי המוסלמים, למעט החלק הדרומי של חבל אנדלוסיה, בעיקר גרנדה שנכבשה רק בשנת 1492. עתה התפנו הספרדים וגם הפורטוגזים לתפוס עמדות מפתח בחופי אפריקה בכלל, ובצפונה  של היבשת בפרט, על מנת להקים תחנות חוף שיגנו ויסייעו לאניות האיבריות השטות לשווקים במזרח ובעיקר להודו (יש לזכור שבאותה עת תעלת סואץ לא היתה קיימת).

האזורים והערים שנכבשו על מנת להקים בהן את התחנות היו באזורי החוף. בים התיכון: טנג'יר, מלליה וסאוטה. באוקיינוס האטלנטי: לערייש, מאזגון (אל ג'דידה), סאפי, מוגאדור (איסווירה) ואגדיר. הם גם מייסדים את קזבלנקה (דאר אל ביידה) בתקופה מאוחרת יותר (1575).  
בתחנות שרתו חיילים, שהגנו עליהן, וגם עובדים שביצעו עבודות לאחזקת המבנים ונתנו שרותים נוספים. בין אותם עובדים היו גם לא מעט יהודים. היהודים התקבלו לעבודה בגלל  שהיו דוברים מס' שפות, היו נאמנים ישרים ולויאליים למעסיקהם הספרדים והפורטוגזים. כמו כן, בזמן היותם בתחנות הם החלו להתמחות בנושאים כגון, סחר חוץ ופנים והחלו לסחור במג'רב ומחוצה לו. עד כדי כך הם היו בקיאים במסחר שהספרדים והפורטגזים השלימו עם העובדה, שבשבת הפעילות יורדת  ל-50% תפוקה מאשר  יום ממוצע.
אם תבקרו בעיר הפורטוגזית מאזגון (אל ג'דידה), כ-100 ק"מ מדרום לקזה, תמצאו מבנה בתוך הנמל, במקום מרכזי מאוד, ששימש בתקופה ההיא כבית כנסת. עד היום ניכרים במבנה סימנים המעידים על עברו.

בשנת 1492 , לאחר גירוש ספרד, הגיעו יהודים רבים למרוקו והתיישבו בה. כדי למשוך את ליבם, ניתנו להם הקלות במסים. במהרה תפאסו יהודים אלה תפקידים מרכזיים בתחום מדיניות החוץ וסחר החוץ של מרוקו. עם זאת, שילובם בקרב יהודי מרוקו נתקל בקשיים ובבעיות לא מעטות. היו הבדלי תרבויות, היהודים  בספרד הושפעו רבות מהנוצרים בספרד. לעומתם הושפעו היהודים במג'רב מהערבים במרוקו.  היו גם הבדלי מסורת ומנהגים, הבדלים בנוסח התפילה. כמו כן, זכויות היתר שקיבלו יהודי ספרד, שכונו המגורשים, גרמו לקנאה מצד התושבים הותיקים שכונו התושבים. אך באופן כללי השפיעו יהודי ספרד לטובה על התפתחות הקהילות היהודיות במרוקו. מצבם הרוחני של יהודי מרוקו היה ירוד מאוד בעת הזו (אחרי התקופה הקשה שעברו עם שלטון המווחדין), והנה באים המגורשים שברובם היו משכילים ובעלי עמדה וקצת ממון, תופאסים עמדות מפתח בשלטון ובקהילה. הדבר, כאמור,הביא למחלוקות בין התושבים והמגורשים. אבל כאשר חלפו השנים הסתבר, שהאינטראקציה בין שתי העדות היתה המפתח להישרדותם של היהודים, התפתחותם ודבקותם במורשת ישראל.  
 
היהודים תחת שלטון הסעידים”:
הנוצרים שמבססים את אחיזתם בערי החוף של מרוקו,היו עתה הקורבן של דרשות כוהני הדת במסגדים, והמאיץ להקמת השושלת החדשה,שושלת בני סעד. המרבוטים המוסלמים (קדושים) בזאויות (בתי מדרש) הטיפו למלחמת קודש במלך הקיים מבני ווטאס”, ובנוצרים שהרחיבו את אחיזתם בערי החוף של מרוקו, והם אלה שגרשו את המוסלמים מספרד, ועכשיו אולי יגרשו גם אותנו (המוסלמים) מהמג'רב. דרשותיהם מצאו אוזן קשבת אצל המוסלמים בכלל ואצל שבט בני סעד בפרט. לשבט היה ייחוס לנביא ומכאן עיקר כוחם. היו להם שאיפות להשתלט על מרוקו. ואומנם אבי המשפ' הלך לשאול את דעתו של  אחד, בשם "מסעוד מצליח בן גואשאש", יהודי שהיה ידוע כ"מגיד עתידות". הוא  "ניבא" שבקרוב יצליח השבט לכבוש את טאזה   מבני מרין. עכשיו הוא עמד בפני "בעיה". היו בעת ההיא שתי ערים שנקראו בשם זה! ולאיזו מהן הוא התכוון. מה עשה? לשאול שוב את מסעוד הוא לא רצה. לכן הוא הורה לכבוש את שתי הערים, וכך אומנם עשו וכבשו את הערים בעלות השם הזהה. 40 שנה עברו עד שהצליחה השושלת לגבור על שושלת בני ווטאס”, ולהנהיג את מרוקו (1550).
בתקופת שלטונם של הסעידים נערך קרב שלושת המלכים, שבו נהרגו ביום אחד: מלך פורטוגל  "סבסטיאן" ושני מלכים מבני סעד, הטוענים לכתר "עבד אל מליך" ו"מוחמד". שניים נהרגו בקרב הגדול, שהתרחש ליד קסר  אל ארבעה והשלישי, "מוחמד", שנוכח תוצאות הקרב הביןשהוא לא יחזור לשלטון (משום שהוא נתמך בידי הפורטוגזים שהובסו) הטביע את עצמו (1578) .

מצבם של היהודים בתקופת שלטונם של הסעידים, היה טוב בהרבה מאשר בתקופת שלטון המווחדין, אבל כתוצאה ממלחמות בתוך המשפחה, והמלחמות נגד הספרדים,ובעיקר הפורטוגזים, נאלצו היהודים לשלם מיסים גבוהים,לפעמים לכל המחנות הלוחמים. בלבם הם תמכו במולאי "עבד אל מליק " משום שהם חששו משלטון פורטוגזי ישיר (שמא תחזור תופעת הגירוש. הפורטוגזים גרשו את היהודים מארצם כ25- שנים אחרי גרוש ספרד), וממולאי " מוחמד " שנתמך על
ידם.
 
פורים של הנוצרים:
סיום המלחמה, ומותם של שלושת המלכים ביום אחד, נראה בעיני היהודים בעת ההיא כ"נס" ועל כן נקבע יום מותם בקרב, ב' לחודש אלול שנת ה'אלפים ו-של"ח שהוא 1578 למינינם כיום " פורים שני ".תאור של המאורעות בעת ההיא בעיר פאס אפשר למצוא במכתבו של ר' "שמואל אבן דנאן" (השני): "ובאותו יום מתו שלושה מלכים אחד (מליק) שהביאוהו לכאן (לפאס) וקברוהו, והשני (מוחמד), שהטביע עצמו, ועשה לו המלך מולאי " עבאס אחמד " (הדוד) שעלה במקום המלך המת. 
ביזיון גדול : הפשיט עורו מעל בשרו, מילאהו בתבן ושלחו לכל ארצות המערב (ערי הממלכה) לראותו, לפי שהיו אומרים תומכיו שעודנו קיים.וגם מלך ליזבואה (ליסבון) שאבשטיין (סבסטיאן) מת בקרב הזה. והיתה המלחמה חזקה עד מאוד, בשנת ה-של"ח יום שני באלול, ולכן נתקבצו חכמים וקיבלו עליהם ועל זרעם לעשות פורים ומתנות לאביונים משם ואילך". כאמור, המלך שירש את המלך שמת בקרב הוא מולאי "עבאס מוחמד" המכונה המלך המוזהב. מרוקו בתקופתו נהנתה משלטון יציב, כפי שלא ידעה הרבה מאוד שנים: הוא כונן קשרים עם האיפריה העותמנית, ובכך ניטרל אותם בהתערבות בעינייני מרוקו. בעקבות החלשותם של הפורטוגזים, והפאסדם של הספרדים לאנגלים בקרב הידוע כ -" קרב הארמדה " (1588), הוא אוזר אומץ וכובש מידי הספרדים את ארזילה מחדש. בתקופתו מרוקו הגיעה לשטח הגדול ביותר שהיא החזיקה מעולם. גבולה הדרומי הגיע עד מאלי! שלטונו נמשך כ-25 שנים עד מותו ב-1603.

ליהודים בתקופתו היו חיים מסודרים, וזה מחזק את הגישה שאומרת שככל שהשלטון המרכזי יציב, כן היה נוח יותר ליהודים בארץ הולדתם.

אחריו נשתרר תוהו ובוהו ו-40 השנים הבאות ידועות בשם "שנות הבילבול " על שום האי סדר ששרר בממלכה. בתוך 40 שנים אלו שלטו 12 שליטים באזורים נרחבים של מרוקו, ולא היה שלטון מרכזי (אחד( המוכר על ידי התושבים, ובעיקר על ידי מדינות אחרות.
 
היהודים תחת שלטון ה”עלווים” (החסנים/ השריפים/ הפילאלים):   
ה”עלווים” או החסנים, וכן בשמם האחר השריפים הפילאלים. היחוס שלהם מגיע עד נכדו של הנביא מוחמד, "חסן " שהוא בנו של  "עלי אבן אבו טאלב". הם שולטים במג’רב החל מהמאה ה-17  ועד עצם היום הזה. המלך הנוכחי,  "מוחמד השישי", הוא נצר למשפחה ושושלת זו. לאחר הכנה ארוכה, שבמהלכה הם מנסים לגבש את השבטים, באזור טאפיללת שבדרום מזרח מרוקו בהנהגתם של "מוסא א שריף" ובנו " מוחמד".  הם מצליחים ומלכדים את השבטים הברברים  של הדרום והסהרה ומייסדים את שושלת ה”עלווים”.

בנו של מוחמד "מולאי א ראשיד" (1666 1672) מנסה  לחזק את מעמדה של השושלת ע"י נסיונות של  כיבושים בכוון צפון ומערב של הממלכה. אולם הדבר לא עולה בידו, לעת עתה. במקביל הוא נאבק עם מתחריו מבית, שגם הם מבקשים לעצמם את השולטנות. לכן הוא אף נאלץ לברוח ולהסתתר באזור הרי הריף שבצפון מזרח מרוקו, בין תלמסאן למליליה קרוב לגבול עם אלג'ריה (של היום). הוא היה, למעשה, מחוסר כל ותיקוותו  היתה למצוא מקלט אצל ידידים. מקלט הוא מצא אצל השייך "לוואתי" שקיבל אותו באהבה ובהכנסת אורחים ראויה למרות שהוא ידע שהוא לוקח סיכון בכך, שכן ל- "א ראשיד" היו שונאים רבים שאף ביקשו את נפשו. אולם פגישה מקרית שהתקיימה באקראי שינתה את גורלו, ואולי את גורל מרוקו כולה.
 
מעשה  "א ראשיד" ב-אבן משעל:
 ציינתי בסקירתי זו שהיו בדרומה של מרוקו שבטים יהודיים עצמאיים, וכן את העובדה, שנתקיימה למשך 25 שנים ממלכה יהודית בעמק הסוס, בראשותה של "אכהינה" ואולם מאז ימי האידריסים, כלומר, מראשית המאה ה9- שבה נוסדה הממלכה המרוקנית, לא תפאסו השבטים היהודיים מקום חשוב. שרידי השבטים הוכנעו, והיו נתונים לשילטונם וחסדם, של שבטים ברברים ומוסלמים. אין זה אומר שהם שכחו את אומנות המילחמה, היהודים היו שותפים למילחמות במג'רב,  ולעיתים משני צידי המיתרס. ידוע על  יהודי שהיה מפקד צבאי בכיר, בשרות שושלת בני מרין (שם ע' 100). אחד מאותם שבטים שישב באזור שבדרום מזרח למיליליה, השתחרר מעול המוסלמים והצליח לקיים שליטה אוטונומית באזור זה. בראשו עמד סוחר עשיר מאוד בשם " אבן משעל ", היתה לו טירה מבוצרת, שבה שמר את אוצרותיו, והיא גם היוותה מעין מיפקדה לחייליו.
 
מספרים שבאחד הימים, כאשר רכב " א ראשיד "על סוסו בליווית אנשיו של השיך המטיב באזור. הם פוגשים קבוצת רוכבים הלבושים הדר ומצויידים היטב. בראשם רכב " אבן משעל "לשאלתו מי האנשים אלה ומי האיש העומד  בראשם ? הוא נענה,האנשים הם אנשי השבט היהודי, והאיש הרוכב בראשם הוא "אבן משעל"! השולט באזור הזה, והוסיפו שיש לו אוצרות עצומים הנמצאים בדאר (בית ) "אבן משעל " עתה, הוא גמר בליבו הוא חייב לשים את ידו על האוצרות,שבעזרתם הוא ירכוש לוחמים ואמצעים למילחמה, ועל ידי כך ישתלט על מרוקו כולה. מה עשה? הוא  ריכז 500 לוחמים מוסלמים מהאזור הקרוב. והסתיר אותם קרוב לטירה של היהודי. לאחר מכן הוא ניגש לטירה,דפק בדלת ומשנענה,הציג עצמו כעני מרוד המבקש מעט אוכל ומים ומקום ללון .העני " המדומה " התקבל על ידי בני הבית בחסד וברחמים גדולים,קיבל מזון צידה ומקום לינה. בלילה כאשר כל בני הבית ישנים, הוא ניגש אל השערים ופתח אותם לרווחה. תוך זמן מועט הצליחו אנשיו להשתלט על הטירה ,וכולם היו,עתה, שבויים, אבן משעל עונה ואולץ לגלות את המחבוא לאוצרות. וכאשר לא היה בו צורך יותר הרגו אותו.
בכסף הוא גייס לוחמים, רכש ציוד מתקדם ללחימה, ועשה הכנות לשוב לפאס והפעם כשולטן של מרוקו.ואומנם הדבר עולה בידו !(שם ע' 101)

המוסלמים מצידם מספרים את הסיפור הזה מזוית הפוכה, ש"א ראשיד" למעשה הציל את תושבי האזור המוסלמיים מידיו המרושעים של היהודי אבן משעל. כי לספר שהיה מי שהעז להתנפל על המארח, שהכניס אורחים למופת, זה הרי חטא גדול גם בדת המוסלמית.לכן הם מרבים לספר על מעשיו הרעים של אבן משעל :הוא שלט ביד קשה על המוסלמים שבתחום חסותו,הוא עינה חלק מהם, הוא דרש שתישלח ללבית הנשים שלו בת מן המשפחות המכובדות של פאס.ואז,כביכול "אר  ראשיד " נקלע לאזור,כאשר הוא היה בשלבי בריחה מאחיו, עימו היו 40 תלמידים צעירים ממדרשה מוסלמית בפאס, הוא התחפש לאשה ( לאותה כלה מוסלמית המיועדת,כביכול, לאבן משעל ), אותם הוא הסתיר בסלים,שבהם יש " מתנות " וכאשר נכנסו פנימה לטירה, הם יצאו מהסלים הפתיעו את הצורר היהודי ואנשיו והרגום.כך מסופר המעשה עד היו במרוקו.( שם ע' 102 ) זאת ועוד בעקבות ה "נס " שקרה ל " א ראשיד " ואנשיו,נוהגים לחגוג עד היום תלמידי המדרשות המוסלמיות בפאס, בחגיגה הנקראת על ידם,חגיגת שולטן " טולבה ".

מולאי " א ראשיד " שעלה לשילטון לאחר מעשה שפל זה קבע את מראקש לעיר הבירה של ממלכתו. הוא הופך  העיר טאזה לבסיס יציאה קידמי למסעות הכיבושים של השושלת החדשה.
אבל " א ראשיד "לא האריך ימים בשילטון, ובשנת 1672 במהלך חג הקורבן, בהיותו דוהר על סוס, הוא נפגע מענף של עץ נמוך שנקרא בדרכו, נפצע אנושות ומת כעבור שעות אחדות.
 
השולטן מולאי "איסמעיל" (1672 - 1727) :
אבל השולטן שהגדיל לעשות מכולם הוא אחיו ויורשו של "מולאי א רשיד", "מולאי איסמעיל" (1672 1727) אשר בין יתר כיבושיו הכניע את טנג'יר, לעראש וארזילא, ומחזיר אותן לידיים מרוקניות."מולאי איסמעיל"  אשר שולט במג’רב במשך 55 שנים, היה אחד מגדולי המלכים של כל הדורות ובמיוחד מבין מלכי השושלות. בתקופתו גורשו כל הזרים ממרוקו. הוא הופך את מקנאס לעיר הבירה, מרחיב את שיטחה ומפאר אותה מאד. הוא בונה ארמונות, אורוות את ה"מלח" הישן( קיים עד היום ) וגם ארמון קיץ לחוף האוקיינוס האטלנטי ברבאט (ארמון האודיה ) כל זאת בעזרת 30.000 שבויים ו25.000- עבדים נוצרים. מספרים עליו שהיו לו כ550- נשים, מלבד הפילגשים וכ900- ילדים.
 הוא מנהל קשרים מדיניים ופוליטיים עם   המלך הצרפתי "לואי ה - 14 " ועם ז'ק השני מלך אנגליה בכל הקשור למעמדה של מרוקו עם המעצמות הגדולות.

אפשר לומר שהוא היה מנהיג מדיני וצבאי מוכשר.יחד עם זאת מספרים עליו שהיה הדוק וצנוע בהליכותיו כמוסלמי מאמין,ובמקביל היה אכזר שלא חס על נתינים מתמרדים ומפירי סדר.הוא הקים צבא גדול בן 150.000 חיילים,רובם שכירי חרב ועבדים שחורים.רתם לשרותו ושעשועיו כ 12.000- סוסים,שעבורם הוא מקים במקנאס אורוות מרשימות מאוד,שאורכן כ5.000- מטרים ואפשר לומר שהוא השולטן המרשים ביותר של שושלת ה”עלווים”. לפחות עד תקופתו של מולאי מוחמד החמישי,שהוא הראשון להביא את מרוקו לעצמאות  מדינית. בימי שלטונו  של " מולאי איסמעיל " עזרו לידו שני יועצים יהודים. ל "מולאי איסמעיל " היו שני יועצים בכירים ושניהם יהודים! ממשפחות מכובדות ממקנאס, האחד שמו משה בן עטר, והשני יוסף מימראן.שני יועצים אלה רבו בינהם בלי סוף. הדבר ציער מאוד את השולטן.מה עשה.ציוה על בן עטר לשאת את בתו של מימראן ובכך הביא אותם לברית של שלום ( "יהודים מפורסמים במרוקו השנה " מ' טולידאנו ב " מחקרים ים תיכוניים " 1959 בצרפתית ע' 131 ).

בתקופת שלטונו של " מולאי איסמעיל " חיו כמה יהודים שהטביעו את חותמם על היהדות בכלל, ויהדות  המג'רב בפרט. החשוב שבהם הוא ללא ספק רבי " חיים בן עטר " הידוע גם בשם " אורח החיים הקדוש " על שום חיבורו,  בשם זה, העוסק בפרשנות על המיקרא. הוא נולד בעיר סלה (ליד רבאט ) בשנת 1696. הוא מתאר באחד מכתביו הרבים את סיבלם של היהודים בכלל, ובדורו בפרט: "כל איש ישראל מאנה הינחם נפשו (אינו יכול להינחם ) בראות אורך הגלות. נראה למי דומה ( הגלות ) למצרים? ( לא!) כי גלות מצרים נמשכה רק ארבע מאות ! (שנים ) לבבל? שבעים (שנים ) לשניהם יחד? ארבע מאות ושבעים ושתיים (שנים ) מה אייחל (אקווה ) עוד ?!ולא גלות לבד, אלא  (סובלים אנו )עינוי מהאומות, כי כל גוי וממלכה בבני ישראל יעבודו ". וממשיך " ואם באת לראות (להשוות ) הוא יותר ( קשה ) מגלות מצרים:כי גלות מצרים היו משעבדים אותם (אבל יחד עם זה היו דואגים למחסורם )ומאכילים אותם ומלבישים אותם (כפי שעושה האדון לעבדו )... והן גלות ישמעלים, אשרי מי שלא ראה משעבדים וממרים (ממררים !)... לא די שלא יתנו שכר (כמצרים ) אלא עוד שואלים ממנו (הכוונה למיסים הכבדים שהוטלו על יהודי מרוקו ) ועוד בן אדם נגזל ממה שיש לו והם תובעים ממנו מה שאין לו, וכוס זה ישקוהו ( צרות אלה יביאו עליו ) עד שימות.(פירוש " אור החיים " לספר ויקרא פרק ו' פאסוק ב' )*******ר' חיים לא נשאר במרוקו, אלא עזב לאלג'יר ואחר כך לליוורנו, שם הדפיס את חיבוריו הרבים. ב1742- עזב את איטליה בדרכו לארץ ישראל, התיישב בעכו תקופה קצרה ומשם יצא למסעות אל קברי הצדיקים בצפת, בגליל ובטבריה. ר' חיים אבולעפיה שישב בטבריה הפציר בו ליישב בעיר,אך הוא היה נחוש לקבוע את מקום מושבו בירושלים. ואומנם הוא בא לירושלים, מקים בה ישיבה גדולה בשם "כנסת ישראל" שנחלקה לשני עיקרי לימוד, האחד תורת הנסתר, והשני תורת הנגלה.

לר' חיים בן עטר היו קשרים הדוקים גם עם יהדות אשכנז. ידועים קשריו המופלאים עם הבעל שם טוב- מייסד תנועת החסידות.
סיפרו "אורח חיים" על התורה זכה למהדורות רבות, והוא הידוע והנפוץ שבין ספריו ומודפאס גם כיום. ספרים נודעים נוספים: "פרי תואר" שיש בו חידושים וביאורים לשולחן ערוך, ו"ראשלצ" שיש בו פירוש ל- "ש"ס, הרמב"ם, על השולחן ערוך וספר נוסף שנכתב ונדפאס בארץ בשם "חפץ ה'".
ר' חיים נפטר והוא בן 47 שנים בלבד ב- טו' תמוז התק"ג שנת 1743. נקודת הציון שבהר הזיתים בירושלים מהווה מקום עליה מרכזי, במיוחד ביום השנה.
 
יחס המוסלמים ליהודים במרוקו בשלהי המאה ה - 17, ובתחילת המאה ה-18 :
על מר גורלם של היהודים במרוקו בתקופה זו של מרוקו, שבו הפחד הבלבול והמרידות שלטו בכל (תקופת שלטונו הראשונה וההתחלתית של השולטן "מולאי איסמעיל" 1672 - 1727), יכול ללמד תיאורו של הצרפתי ג'רמאן מואט (Mouette), שהיה שבוי במרוקו בשנים 1670 - 1681, זאת אומרת לאחר שחזר השקט למדינה וחל שיפור ניכר במצב היהודים. אם כך המצב לאחר ה"שיפור" לא קשה לשער מה היה בעת צרה!

"היהודים נמצאים במספר גדול בברבריה, ואין מכבדים אותם יותר מאשר במקומות אחרים: להפך, אם יש זבל לשפוך החוצה, הם יהיו הראשונים לעבודה זו. מחובתם לעבוד במלאכתם בשביל המלך כשהם נקראים לכך, תמורת מזונם בלבד, והם מזומנים לסבול מכות ועלבונות מכל העולם, מבלי שיעזו לומר דבר אף לילד בן שש המיידה בהם אבנים. בעוברם ליד מסגד, בכל תקופה ובכל עונה שהן, עליהם לחלוץ את נעליהם, ואינם מעיזים לנעול אותן אפילו בערים הממלכתיות כמו פאס ומרוקו, מחשש שיהיו סופגים חמש מאות מלקות ומושלכים לבית הסוהר, שיוצאים ממנו רק לאחר תשלום קנס גדול.
לבושם הוא לפי המנהג הערבי, אבל גלימותיהם וכובעיהם שחורים, כדי להבדילם. בפאס ובמרוקו (מרכאש) הם שוכנים לבדד מיתר התושבים, בשכונות מיוחדות, מוקפות חומות, ששעריהן שמורים על ידי אנשים שהוצבו על ידי המלך, כדי שיוכלו לנהל את מסחרם שבלום ולקדש את שבתם ושאר החגים. בערים אחרות הם מעורבים עם הערבים. אין להם עיסוק מלבד המסחר ומלאכותיהם. רבים מביניהם עשירים ביותר, ועם זה אין מעמדם גבוה משל הפשוטים שבהם. הם מתכתבים עם היהודים הגרים באירופה, ששולחים להם נשק ותחמושת בהסכמת הקונסולים.
יש להם בכל עיר שייך וראש, שהם בוחרים בו, או שהמלך ממנה מתוכם: שייך זה הוא הקובע את המיסים שעל כל בית לשלם למלך. רק לעיתים רחוקות הם יוצאים יחידים מחוץ לעיר, כיוון שהערבים והברברים רוצחים אותם על פי רוב.
בארצות אלה אין כמעט צדק בשבילם. אם הם מרבים לדבר לפני המושל כדי להגן על זכויותיהם (מפני שבברבריה אין משתמשים בעורכי דין ובתובעים, וכל אחד טוען לעצמו), הוא מצווה על שומריו לתת להם מכות. בקוברם אחד משלהם, מעתירים עליהם הילדים מכות, יורקים בפניהם ומקללים אותם אלף קללות. עם זאת, הם גומלי חסד להפליא לענייהם כדי שלא יבקשו נדבה: השייך מטיל מס על כל אחד לפי אמצעיו כדי לספק צורכיהם של אלה. הנה במילים ספורות הצרות שסובל עם זה, שהיה לפנים כה אהוב לה' וכיום הוא משחק ופאסולת של כל האומות, כדברי פרק כו בספר ויקרא.
        
מעשה בנתין אסיר:
בימי יורשו של מולאי " איסמעיל " השולטן מולאי " עבדאלה " הוא המשיך בדרכו של קודמו (1729 1748). מספרים שבאחד  הפעמים, כאשר הוא ארח מישלחת  מ-חו"ל הובא לפניו אסיר ונתין מוסלמי, על מנת שישמע את מוצא פיו, פאסק השולטן לכרות את ידו! כרתו לו את היד! הקשה השולטן, האם כרתו הימין או השמאל? ענו לו השמאל. אמר להם,והרי אמרתי הימין!ויסירו את ימינו.    

השנים הבאות היו שנים יגעים מבחינת היהודים ואפשר לומר למרות השתדלותם של המנהיגים והרבנים,שחלקם היו לנערצים גדולים בקרב יהדות מרוקו עד היום הזה, ובהם : ר חיים בן עטר,אחיו ר' יהודה בן עטר, ר' חיים יוסף דוד אזולאי ( החיד"א ) ר' דוד בן חסין, ר' עמרם בן דיוואן ובנו חיים, ר' רפאל בירדוגו,

ר' אברהם גרשון, ר'יהודה אלבז, ר' עמרם אלבז, הצדקת שוליקה התואל, ר' יהודה אברבנאל ור' אברהם זריהן. הרי לצערנו כי רבה חלה ירידה רוחנית בקרב היהודים בכלל ואצל אותם שגרו בערים הגדולות, בעיקר :פאס,מקנס ומראקש.
שנאת המוסלמים ליהודים ה " כופרים "שלובתה,בעיקר, בימי שלטון האל מווחדין  לא ידעה גבולות. היא, אומנם, פחתה, אבל היה לה אחיזה בכל שדרות העם הערבי, המוסלמי שחי במג'רב: העירונים הכפריים והברברים.מקורות השנאה הם רבים, אבל את הסיבה העיקרית בתקופה זו אפשר למצוא בקנאתם של התושבים במג'רב להצלחות של היהודים בשטחים מגוונים כמו: מסחר,דיפלומטיה, מלאכות איכותיות, תרגומים (בגלל שליטתם במספר שפות אירופיות ) ועוד. השנאה והזילזול ביהודים באים לידי ביטוי בסיפורים עממיים (ערביים וברבריים ) שהיהודי נתפאס בהם כיצור חלש, בזוי, נלעג ופחות ערך.
 
סיפור עם ברברי:       
"קבוצת יהודים, שעזבו את עירם, החליטו כעבור חודשים אחדים לשוב אל העיר אותה עזבו, הם יצאו בלילה לבושים כערבים ( היהודים נדרשו על פי חוק ללבוש בגדים כהים בלבד! ) על מנת שלא יזהו אותם. במהלך המסע הם גזרו על עצמם לא לדבר ( ליהודים יש מבטא יחודי ) בינם לבין עצמם, על מנת שלא יזהו אותם כיהודים. באמצע הדרך התנפלה עליהם קבוצת שודדים. היהודים זרקו עליהם אבנים, אלא שהאבנים החטיאו. אחד השודדים צעק לעברם, אתם פוגעים כמו יהודים. כאשר שמעו זאת היהודים הם אמרו: אוי לנו הם הכירו אותנו אפילו בלילה ! מיד ראו השודדים שליפנהם עומדים יהודים. הסיפור מסתיים בכך שכל הרכוש נלקח מהם והם הוצגו כערומים בכל "         
 
 
מולאי " יזיד ", השולטן  ה " מזיד ":
השנים 1789 עד 1822 היו קשות במיוחד.בתקופה זו היו שני שולטנים משושלת ה”עלווים”. בימי השולטן מולאי  "יזיד " (1789 1792- ) שכונה על ידי היהודים השולטן " המזיד ", היו פרעות לא  מעטות, ביחוד, בפאס .החכם והמשורר ר' דוד בן חסין,בן מקנס שחי בתקופה האמורה,חיב שיר על פרעות " המזיד ",ובו הוא כותב "מי שמע כזאת, מי ראה הרעה הזאת הבאה.ניתן למחבל רשות במאמרה של רשות.כחוטבי עצים, בקרדומות נתצו בתים,פרצו חומות.ימים גם לילות שללו, יראל בכל פה אכלו. וספרי תורה שטוחים כמחצלת פרוסה.אוי לעניים כך ראו ספרי קודש חוצות מלאו. היכו אותנו עד חורמה מכה רבה ועצומה. ראש העדה גבירים, חבשו בבית האסורים. חמת מלך כאשר בער, תלה אנשים בשער. זכור אל תפר את בריתך והצל עמך !" ( שם ע' 121 )
למזלם של היהודים שילטונו של  "יזיד " נמשך רק  כשנתיים בלבד. במקומו בא אחיו מולאי " סלימאן ".
 
השולטן מולאי " סלימאן ":
השולטן השני הוא מולאי " סלימאן " (-1822 1792 ) הוא פקד על הקמת גיטאות  בערים הגדולות (פאס, מקנס, מראקש וטיטוואן ) שבהן היו קהילות  יהודיות עשירות, הוא ניסה להפחית את ההשפעה האירופית על  הקהילות על  ידי צמצום הסחר עימם. הדבר אומנם פגע ביהודים, אבל גם בממלכה, משום שהסוחרים היהודיים היו משלמים מיסים מוגדלים, ועכשיו הם פחתו בצורה דרסטית. במשך השנים הללו נגזרו גזרות שונות על היהודים:

 הם חויבו ללבוש בגדים כהים בלבד, כדי להבדילם מהמוסלמים. נאסר עליהם נעילת נעלייםוסנדלים  מחוץ לרובע היהודי  ה- "מלאח". המגורים ואחזקת רכוש מחוץ לגבולות  ה -" מלאח" אסורים. נאסרה כתיבת ערבית באותיות ערביות. על היהודים לשוב לביתם עם ערב ועוד בטרם חשיכה.  אסורה הרכיבה על סוס. היהודים לא הוכרו כעדים  בבית משפט, ובמידה והגישו תלונה היה עליהם להשתטח בפני השופט המוסלמי. אסור ליהודים ליקרב למסגד. אסור ליהודי להכות מוסלמי אפילו מתוך הגנה עצמית.

מולאי " עבד אר רחמן " והמיקוה :
בתקופת שלטונו של מולאי " עבד אר רחמן " (1822 1859- ) ביקשו יהודי פאס להקים בית מרחץ ומקווה טהרה בתחומי ה - "מלאח ". השולטן התיעץ עם כוהני הדת המוסלמיים, והתשובה היתה שלילית. הסיבה היתה "שהיהודים ישארו בליכלוכם בכדי שיכירו בניחותותם.
 
הצרפתים כובשים את אלג'יריה ב1830-,  וב 1881- את טונסיה:
השולטן הזה ( "עבד אר רחמן" ) הסתבך במלחמה עם הצרפתים ! ועל מנת לממן את הוצאות המלחמה. הוא דרש שיהודים יכפילו את התשלום בגין מס הגולגלת. כמו כן הוא לא בחל בשום אמצעי, על מנת להגדיל את אוצר השולטן. ב1830- הצרפתים כובשים את אלג'ריה, כעבור כ50- שנים הם חותמים על חוזה חסות עם הממשלה בתוניסיה, והאגף המזרחי של מרוקו כבר לא בטוח כבעבר.
 
ר' יהודה אברבנאל:
בתקופתו חי במראקש ר' יהודה אברבנאל שהיה מצאצאי ר' יצחק אברבנאל. משפ' מכובדת ועשירה. השולטן חשק מאוד בכסף של הרב. מה עשה ? העליל עליו שהיה לו קשר לניסיון הפיכה כושל.הוא נלקח לבית האסורים עונה קשות!ולבסוף הוצא להורג (1839 ). במקביל נשלחו שוטרים לבית הרב על מנת להחרים את הכסף לטובת גנזך השולטן. במהלך החיפוש  הם פגשו בבתו היפה בת ה16-  של הרב,שהיתה מאורסת.הם ביקשו לקחתה לארמון, בני הבית,למרות שלא היו חמושים, הגנו בכל כוחם ובגופם על בת הרב. מספרים שכאשר ראה ארוסה שכלו כל הקיצין, והיא עתידה להילקח לשולטן, הוא השתלט על אחד השוטרים,לקח את חרבו,דקר את ארוסתו למוות והתאבד (שם ע' 116 ).
 
סוליקה חתואל:
כמה שנים קודם לכן ( 1834 ) עדיין בתקופת השולטן " עבד אר רחמן " בעיר פאס הועלתה לגרדום נערה יהודייה סוליקה חתואל ( הג'ואל ) שמה, היא באה  ממשפחה יהודית מאד מכובדת והיא בת בת 17 בלבד. היא נולדה ב 1817 בעיר טנג'יר, משפחתה  חייתה בקרב מוסלמים,כפי שהיה קיים שנים רבות בעיר הצפונית והמערבית ביותר במג'רב ( רק מיצרי ג'יברלטר מפרידים בינה לבין ספרד ).משערים שמקור המשפחה הוא מגלות ספרד (1492 ).באחד הימים מספרים  שסוליקה הצעירה, בעקבות סיכסוך עם אמה,ששמה היה פאדינה, נכנסה לחצר בית השכנים המוסלמים. סוליקה  שהייתה צעירה ויפה מאוד, ויש שאמרו שאי אפשר היה להתעלם מיופיה. כאשר שב השכן לביתו, וראה אותה נתן עינו בה. הוא חשק בה לדבר עבירה, הוא החל לחזר אחריה ברכות, והציע לה את כל המתנות והתענוגות שהיא תעלה על דעתה, אם  רק תסכים להינשא לו, ולהצטרף לנשיו האחרות. הדבר נשנה מספר פעמים ובכל פעם תשבותה היתה אחת,לא! סירובה המוחלט פגע בכבודו והוא הגיש אותה למישפט תוך שהוא העליל עליה שהיא,למעשה הסכימה להצעת הנישואין שלו ואף המירה את דתה היהודית והיא, עתה, מוסלמית המתכחשת לכך. על כן דינה מוות. יחוסו, עושרו והשפעתו לא הקשו עליו למצוא עדים, ש "יעידו" שאכן סוליקה התאסלמה מרצונה. ווזיר ( שר ) העיר הבין שמיקרה זה  קשה עליו, ולכן  העביר את הטיפול לאנשי השולטן מולאי "עבד אר רחמן" שישב בעת ההיא  בפאס. השולטן  שהענין הובא לפניו על ידי יועצו "בו ליימאני לא רצה לקומם נגדו את כוהני הדת האיסלמיים, שתבעו למצות עם הנערה היהודיה את הדין, ודרשו להעמידה לדין בפני בית דין מוסלמי, ולגזור עליה, במידה ויתאמתו האשמות שהיא כופרת עתה בדת האיסלאם, גזר דין מוות. הוא קיווה שאנשיו יצליחו לשכנעה בטוב או ביסורים לקבל את דת מוחמד, ובכך לסיים את הפרשה.  כאן נכנסה לתמונה האשה המטפלת בנשות המלך (עריפאת לשולטן) ששמה היה "אלא באני" אבל כל ההבטחות,  הפיתויים, העינויים וגזר הדין הצפוי והידוע מראש לא היה  בכוחם להשיבה מדעתה. היא הכריזה קבל עם ועדה ובקול רם על מנת שהדבר לא ישתמע לשתי פנים! "אין כה' אלוקינו ואין להחליף את דתי הקדושה בשום דת בעולם, הכסף והזהב, הכבוד והשררה אינם יכולים להשתוות בערכם לאלוקי האמת ולתורתו הקדושה". מנהיגי קהילת פאס, ובראשם רבה הראשי ואב"ד של העיר פאס  הרב רפאל  הצרפתי, ניסו להשתדל למענה אצל  מקורבי המלכות, אבל כל  מאמציהםלא הועילו, ובסתר היה הרב הצרפתי שולח לה אוכל  כשר לבית האסורים, כי נגזר עליה לא לאכול עד שתאמר מוסלמית אני. כאשר התמידה בסירובה, נגזר דינה למוות על ידי השופט "בן עבד להאדני" בעבור כפירה וביזיון הדת. עוד בטרם יערף ראשה  ראשה של סוליקה  היא הספיקה להגיד "יהודיה נולדתי,יהודיה אמות יהי שם ה' מבורך מעתה ועד עולם ", מספרים שהיא עוד הספיקה לקשור את רגליה, על מנת שכאשר תמות לא יוכלו להביט במבושיה, הספיקה לומר לתליין "ה' ישמור את ידיך לגמור את השחיטה"  היא התפנתה לתפילת שמע " שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד ".לרב רפאל הצרפתי שבה לכלא היא ביקשה שלא יכנו אותה בשם התואר לאלה, באורה "אני ברחתי מעושר שררה ושם מקדים לתואר שמי עוד במהלך בחיי, ואתם רוצים לקרוא לי לאלה במותי. ראשה  נערף  באמצעות סייף (חרב), בעיר פאס, ביום השוק בפני המון משולהב בשנת 1834  והיא ( רק ) בת 17 שנים. ההמון רצה לשרוף את הגוויה,  והחכם רפאל נתן שוחד לגדולי המלכות ( המקורבים לשולטן ) כדי להביא את הנערה לקבר ישראל. הרב עשה תרגיל, הוא זרק המון מטבעות, מקצתם עשוים זהב, ברחובות הסמוכים למקום ההוצאה להורג, השמועה עברה מהר בין המוסלמים ה "חוגגים " והם החלו בריצה לאותם רחובות, וכאשר הם החלו ללקטם, הוברחה גופתה של הנערה היישר לבית העלמין היהודי של פאס, שם היא נטמנה. בשנת התרמ"ד (1844) בפקודת השולטן מולאי "אל חסן" גופתה מועברת לבית העלמין שבמלאח "בית החיים" למנוחת עולמים.מספרים שאלה שהשתתפו בטקס הקבורה השני, שנערך לסוליקה הם נתבשמו בריח המור, סוליקה שהיתה צדיקה בחייה ובמותה, נעשה  הספד גדול, ונאמר עליה "רבות בנות עשו חייל ואת עלית על כולנה". סיפורה  המזעזע, וסופה העצוב, חרוטים בלב כל יהודי המג'רב . נכתבו עליה שירים וקצידות (סיפור בחרוזים המושר בפי נשים בעיקר )  רבים שהמוטיב המרכזי בהן,סוליקה האומללה שמתה, בשחר ילדותה, למען קדוש השם. מאז מותה עולים אל קברה יהודים רבים מכל קצווי מרוקו, ואף מחוצה לה, על מנת להשתטח על קברה  לשאת תפילה ולבקש את עזרתה ובירכתה למצוקות  השעה. נקודת הציון נמצא בבית העלמין, בית החיים, במלאחבסמוך לקברו של ר' יהודה בן עטר, אחיו של  ר' חיים בן עטר בעל " אור החיים ".
 
מולאי "מוחמד השני":
בתקופת היורש  מולאי " מוחמד השני " (1859 1873- ) לא היה שינוי במצבם של היהודים במג'רב. שגרירי מרוקו בחו"ל, שחלקם היו יהודים, והשגרירים הזרים במרוקו ניסו להפעיל את השפעתם לטובת היהודים, אך אף הם היו מוגבלים, בגלל הרצון של מרבית השולטנים ל"רצות " את ההמון.
 
מולאי "אל חסן":
כאשר קם שולטן שנטה חסד במיקצת ליהודים, ולא הכביד עולו,הוא נחשד מיד כ "אוהב ישראל ". אחד מאותם שולטנים, היה מולאי " אל  חסן " (1873 1894- ), הוא היה אהוד על יהודים ומוסלמים כאחד,בתקופתו שב השקט והביטחון לשרור ב "מלאח ". מספרים שבאחד הפעמים שהשולטן הנערץ חלה, התייצבה מישלחת של מנהיגים ורבנים בבית החולים. השולטן קיבל את המישלחת והודה ליהודים על דאגתם. במקום התקיימה תפילה להחלמתו, ואומנם, כאשר שב השולטן לאיתנו הוא העריך את התיחסות נתיניו היהודיים במידה רבה.

בתחילת המאה ה 19 החלה חדירה של מעצמות אירופה למרוקו.בד בבד הם החלו להעניק הגנה קונסולרית ליהודים, על מנת להסביר את ההתערבות  בענייני מרוקו.  בתקופה זו עלתה שכבה חדשה של יהודים שעסקו במסחר, בנקאות וייצוג של חברות אירופיות. עד 1875 אף נתמנו יהודים כקונסולים של מרוקו בארצות אירופה. כך למשל משפ' טולדאנו, פאלאג'י, בן עטר ובן זמירו שהעמידו אנשי מדינה, מסחר ( וגם תורה )  לשרותה של מרוקו מחד, והיהודים מאידך. 
כמו כן היו לא מעט יהודים, שגרו באירופה, שהשפיעו על ממשלותיהם על מנת להפעיל לחץ על השילטונות המרוקנים, כדי שייטיבו עם היהודים בארצם. אחד מאותם יהודים היה סר משה מונטיפיורי מאנגליה. הוא הגיע לביקור במרוקו בשנת 1864, נפגש עם השולטן  מולאי " מוחמד השני " והצליח לשכנע אותו לצאת בהצהרה על שיוויון זכויות מלא ליהודים בארץ המג'רב. אומנם בסופו של דבר ישועה של ממש לא באה מהשולטן הזה. הסיבה הנה שהשולטן היה בעת ההיא חלש מאוד, וכל תכליתו ותכלית יורשיו היתה  מילחמת הישרדות.
   
היהודים במרוקו במאה ה -19:
כאמור בסקירה על המג’רב ערב החדירה הקולוניאלית, הערכות זהירות על מספרם של יהודי מרוקו בראשית המאה הי"ט מדברות על 50-100 אלף נפש. ברם, היו גם הערכות גבוהות יותר. ההיסטוריון הצרפתי פיקה (Piquet), הנסמך על הנוסע והחוקר שארל דה-פוקו (Charles de Foucauld), אומד את מספר היהודים במרוקו בשלהי המאה ב- 150,000 נפש מתוך אוכלוסייה כללית של כ- 4-5 מיליון איש. כמחצית היהודים חיו להערכתו בערים, לפי החלוקה הבאה: במראקש כ- 18,000 נפש מתוך 118,000 תושבים, בפאס 10,000 מתוך 105,000 תושבים, בקאזאבלנקה 10,000 מתוך 45,000 תושבים, במוגאדור כמחצית האוכלוסייה הייתה יהודית (9500), במכנאס היו 5500 יהודים מתוך 35,500 תושבים, וברבאט 3800 מתוך 27,800. בערי החוף ובאזור הצפוני שהיה תחת השפעה וכיבוש ספרדים חיו כ- 30 אלף יהודים, רובם ממוצא ספרדי ודוברי ספרדית. האוכלוסייה שחיה בדרום הארץ (כ- 40 אלף) חיה בכפרים נידחים ועליה יודעים אנו אך מעט.

בערים התגוררו היהודים במלאח, סמוך לקסבה (המבצר) של השליט ותחת חסותו. התיאורים שבידינו על החיים המלאח קשים ומדכאים: תמונה של עוני וניוון עולה מהם:  "במלאח, היהודי מצוי בתוך ביתו. בהיכנסו למלאח הוא חודר לתוך מבוך של רחובות חשוכים ומלוכלכים. הוא צועד בתוך הרפש, מועד על ירקות רקובים, בועט בחמור חולה שחוסם לו את הדרך. ריחות צחנה עולים באפו, קולות ללא הרמוניה, מכים בו מכל עבר: נשים רבות מדברות בקולניות בבתים השכנים: ילדים מתפללים בקול צורם בבית הכנסת. הוא מגיע לשוק: בשר, ירקות, מאחייא (יין שרף המיוצר מתאנים) בכמות גדולה, מספר דברים זולים שה כל מה שנמצא בשוק. הדברים היפים מצויים בעיר המוסלמית. היהודי עושה קניותיו בשוק, וחוזר לביתו. אם הוא עני הוא נכנס לתוך חדרון קטן, מקום בו יושבים נשים וטף. פתיליה וסיר מהווים את כל הריהוט בחדר". (מתורגם מתוך: Charle de Foucauld, Paris, Reconnaissance au Maroc 1883-1884,1888, עמוד 395-396). 
מצב היהודים

יותר מבכל ארץ אחרת במג’רב במאה הי"ט הקפידו במרוקו על קיום תנאי ברית עומר. כאשר מגיע מונטיפיורי למרוקו הוא נדהם לראות כי היהודים "אינן רשאין ללכת ברחובות העיר, רק יחפים לאות עבדותם ובזיונם" (אשר אמשעיעוויץ, שם עולם, וארשה, 1864, עמוד 47). ליהודים אסור היה לרכב על סוסים או לשאת כלי נשק ולשרת בצבא. תיאורים ממקומות שונים מאשרים את תיאורו המצוטט לעיל של דה-פוקו על החיים במלאח: עם זאת חלק מהיהודים, אמנם קטן, חי מחוץ למלאח ותנאי חייו היו שונים.

מצב היהודים קשה היה לא רק בגלל תנאי המגורים והחיים וההשפלות. מצבם היה קשה משום שחייהם עמדו בסכנה תמידית. המקורות מדווחים לנו על מאות יהודים שנרצחו בידי מוסלמים במהלך המאה ה- 19. ב- 1820 וב- 1822 נפגעו יהודי פאס מפשיטות שערכו בני שבט וודאיא. בפעם הראשונה נעוץ הדבר בשמועות שהיו על מות השליט סולימן ואילו בפעם השנייה היה זה במות השולטן. ב- 1831 חוזרים הוודאיא להתמרד. לאחר מצור שהטיל השולטן על פאס הם מסתתרים במלאח היהודי. השולטן הפגיז את המלאח "והרבה נפשות מישראל נעשו בתיהם קבריהם והייתה צרה גדולה ליהודים" ("אגרת יחס פאס", אצל ד. עובדיה, פאס וחכמיה, כרך ראשון, ירושלים, תשל"ט, עמוד 151). מפורסם הוא סיפורה של סוליקה חג'ואל (היא "סול הצדיקה") מתנג'ה שהוצאה להורג בגלל בזיון הדת המוסלמית (1834). סול סירבה להינשא למוסלמי שחמד אותה, הלה העליל עליה כי המירה דתה והתאסלמה, אך הנערה הכחישה זאת מכל וכל. לפי חוקי הארץ היה דינה מוות. וכך אכן היה. ב- 1846 נפגעו היהודים כתוצאה ממהומות של שבטים באזור מוגאדור, לאחר שהצרפתים הפגיזו את העיר בעיצומה של המלחמה בין צרפת לבין מרוקו. בזמן מלחמת מרוקו-ספרד ב- 1859-1860 נפגעו יהודים רבים שחיו באזור הקרבות. רבים מהם הפכו לפליטים והיו כאלה שנאלצו אך לעבור לאזור גיברלטר ואלחאסיראס.

החל משנות ה- 60 של המאה הי"ט יש לנו מידע רב למדי על פגיעות ביהודים במרוקו. החומר לקוח מתוך דו"חות המורים של כי"י ומדווחי שגרירים ונוסעים במרוקו. כאמור, התמונה עגומה למדי. פגיעות ביהודי סאפי, תטואן, מראקש ומקומות אחרים בשנים 1863-1866 היו הרקע לשליחותו של משה מונטיפיורי, שבה נדון להלן. ב- 1874 נרצחו 20 יהודים בדבדו. ב- 1876 נשדדו ונרצחו 4 יהודים נוספים מעיר זו על ידי בדווים בסביבת המקום. ב- 1877 נרצחו 7 יהודים ליד לאראש. ב- 1880 נשרף יהודי למוות בפאס. שורת המעשים ארוכה ולא נמנה את כולן. בדו"ח שהגישו נציגי האליאנס בועידת מדריד בפני המעצמות מסרו עדויות על 307 יהודים שנרצחו בשנים 1864-1880. הנרצחים השאירו 1200 אלמנות ויתומים.

על התיאורים האליה יש להוסיף גם את פגעי הטבע שפגעו קשה מאוד ביבודים, כמו באוכלוסייה כולה. ב- 1826 היה רעב כבד. ב- 1866-1867 הייתה מגפת קדחת ו"שררה אצל היהודים ביתר שאת, כמעט אין בית אשר אין שם מת והכל חולים, והיו אומרים שמתו בצירוף הכל שלושת אלפים ויותר" (אגרת יחס פאס, עמוד 152). ב- 1878 הייתה כולירע שנמשכה כארבעים יום ומתו בה כ- 200 יהודים.

כאשר סוקרים את נסיבות הפגיעות ביהודים מגלים את חלקם של מהומות השבטים באירועים אלה. כבר תיארנו את הגורמים למרידות השבטים. בכל הזדמנות שפשטו על אחת הערים פגעו גם ביהודים כגורם החלש באוכלוסייה. ברם יתכן שהפגיעה ביהודים נועדה גם להוכיח לשולטן את חולשת שלטונו שכן הם היהודים היו בני חסותו. גורם נוסף לפגיעות המרובות ביהודים היו המלחמות בין מרוקו לבין המעצמות בשליש השני של המאה התשע-עשרה. גם כרן, נוצל מצב התוהו לפגוע ביהודים. חילופי שלטון היו תמיד סיבה טובה לחשש היהודים. כך למשל, בדברו על מות סידי מוחמד (1873) כותב מחבר "אגרת יחס פאס" "ובין מלכא למלכא מודעת זאת, כי יש פחד ומהומה ליהודים" (שם). ב- 1894 כשהגיעה השמועה על מות מולאי חסן מוסיף בעל "יומן עיר פאס": "ופחדנו כנהוג" ("יומן עיר פאס" אצל ד. עובדיה, שם, 176).
 
השר משה מונטיפיורי
החל מן המחצית השנייה של המאה הי"ט נחלצו יהודים ממקומות שונים באירופה לעזרתם של יהודי מרוקו. עד אמצע שנות ה- 60 של המאה היו אלה יהודי אנגליה, בעיקר, שפעלו במגמה זו. גולת הכותרת של פעילותם הייתה מסעו של משה מונטיפיורי למרוקו, ברם קדמה למסע זה שליחותו החשובה של משה פיצ'וטו ב- 1860. פיצ'וטו נשלח לבדוק את מצב היהודים ובמיוחד את מצב הפליטים מביניהם, בעקבות מלחמת מרוקו-ספרד.

שני המקרים המיידיים ששמשו עילה למסע מונטיפיורי היו "עלילות דם" על היהודים דווקא מפי נציגים נוצריים הקונסולים הספרדיים. במקרה אחד הואשם נער בן 14 בעיר סאפי כי הרעיל את אדונו הספרדי. ששה אנשים הושמדו במאסר מבלי ש"נחקר הדבר כחוק וכמשפט, לדעת אם אמת ואם שקר, גם לא נחתך גוף המת לחפש הדבר הזה, לדעת ולהבין על איזה סיבה מת" ("יומן עיר פאס" אצל ד. עובדיה, שם, 176). השולטן מסר את החשודים לקונסול הספרדי שהוכיח את אשמתם תוך  תוך עינויים קשים וביקש את הקאדי וראשי העיר לקבל פאסק דינו. הקאדי של העיר סרב שכן הראיות שהביא הספרדי לא היו מספיקות והחשודים לא הובאו בפניו. הקונסול הספרדי כעס ופנה לשולטן שהסכים להוציאם להורג מחשש לתגובת הספרדים. שניים מהששה הוצאו להורג וארבעת הנותרים ניצלו בזכות מסע מונטיפיורי. מקרה דומה של עלילת דם אירע בעיר תטואן ב- 1864.

בצר להם פנו היהודים לגופים יהודיים שונים באנגלייה, באיטליה ובצרפת, משהגיעו הידיעות לאנגליה פנו ראשי "האגודה היהודית האנגלית" לשר החוץ האנגלי בעניין, וזה ביקש את הקונסול האנגלי במרוקו להתערב לטובת היהודים. גם רוטשילד, מהעף האנגלי של המשפחה, פנה לממשלת צרפת שהורתה לקונסול הצרפתי לפעול למען היהודים. כשהוא מלווה ברופא ואישים אחרים יצא מונטיפיורי הקשיש לדרך. ב- 25 בנובמבר 1864 הגיע מונטיפיורי למדריד, נפגש עם הקונסול האנגלי במקום ויחדיו היו אצל ראש ממשלת ספרד שהבטיח לפעול במרוקו, למניעת הישנות מקרים דומים. כמו כן סידר למונטיפיורי פגישה עם המלכה, שמסרה בידי מונטיפיורי מכתב בו היא מצווה על נציגיה במרוקו "לעמוד בכל כוחם לימין היהודים יושבי ממלכת מאראקא בכל עת מצוא, ולהיות מגן ומחסה לעברים הסובלים עול כבד במדינת מאראקא" (שם, עמוד 31).
המשימה הראשונה של ביקור מונטיפיורי נסתיימה בהצלחה במהירות יחסית. האסירים היהודים בסאפי ובטנג'יר שוחררו לאחר פגישה בין מונטיפיורי ובין הקונסול הספרדי. ב- 26 בינואר 1864 הגיע מונטיפיורי למראקש להיפגש עם השולטן. בפגישה עם השולטן ביקש מונטיפיורי כי יוצאו "פקודות ברורות ביותר, שהיהודים והנוצרים בכל חלקי מדינתנו יהיו מוגנים בהחלט, וששום אדם לא יציק להם ושהם ייהנו מן היתרונות של כל יתר הנתינים של הוד מלכותו" (ח.ז. הירשברג, תולדות היהודים באפריקה הצפונית, כרך שני, ירושלים, תשכ"ה עמוד 309). ב- 5 בפברואר 1864 קיבל מונטיפיורי כתב זכויות ליהודים מאת השולטן ובו הובטח, כי "כל יושבי הממלכה לא ירעו ולא ישחיתו להם (ליהודים) הן בגופם והן בממונם רק ישפטו כולם במאזני הצדק לפי חוקי הממלכה לא יגרעו נחלתם בחוקי המדינה אף כחוט השערה" נאסר על כל תושבי מרוקו "יהיה מי שיהיה לכוף ולהכריח את הסוחר, או בעל מלאכה מעם היהודים למכור סחורות ידו, או לעשות מלאכה נגד רצונו" והשולטן מסכם: "אחת דיברתי, כי מהיום והלאה, ישבו היהודים בשלווה והשקט תחת צל ממשלתי, ולא יאונה להם כל רעה בעולם" (שם עולם, עמודים 56-55).

את תוצאות ביקורו של מונטיפיורי מסכם ההיסטוריון, פרופ' ח. הירשברג:
"הצהרתו של מולאי מוחמד נשארה על הנייר. כעבור שש-עשרה בנה נתפרסם מאמר בשבועון The Jewish World, שבו תיאר יהודי מארוקאני  את אשר קרה מאחורי הקלעים בזמן המשא ומתן בין מונטיפיורי ובין הווזיר. מונטיפיורי דחה את הטיוטה שהציע לו הווזיר, והלה שאל בעצתם של נכבדי העדה היהודית במאראכש. אחד מהם הודה לכותב המאמר, כי אלה יעצו לווזיר לנסח את הפקודה כרצון מונטיפיורי, והם ידאגו לכך, כי כבר לפני שובו של מונטיפיורי לאנגליה יתעלמו ממנה היהודים. על שאלתו של כותב המאמר כיצד אפשר היה לשים לאל את מאמציו של זקן בן שמונים, שקיבל עליו את הטורח הרב לטובת בני עמו במרוקו, השיב אותו איש: "סיר משה לא הביא אתו תותחים או גדודי-צבא. הוא בא לבקש, וכולנו יכולים לעשות כזאת. מה תועלת בהגשת תלונות לתיקון המצב כל זמן שהוא אתנו, אם מיד לאחר צאתו יירע לנו? הלא תראה, כי את אשר יגורנו בא לנו: צירי המדינות בתנג'ה לא נקפו אצבע למלא את חובתם הקדושה, שהטיל עליהם סיר משה. השלטונות המקומיים היו נעשים אכזריים יותר אילו נטינו לשחרר את עצמנו מעול הממשלה: ולכן הלכנו בדרך של כניעת מוגי-לב וגניבת-דעת כלפי מגיננו (מונטיפיורי), בדומה למה שנעשה בתנג'ה".

הדברים נאמרו על-ידי אחד ממכובדי העיר במראקש, שהיה רצוי בחצר, ושהתהלך יחף באותו יום ממש שבו עזב מונטיפיורי את מראקש. נציג כאן גם את דבריו של אל-נאצרי, ההיסטוריון המארוקאני (1897-1835) שהיה פקיד המח'זן השריפי, והמשקף את דעתם של החוגים הרשמיים:
"בשנת 1880 בא יהודי מלונדון אל הסולטאן במראקש וביקש את האמנציפאציה בשביל היהודים של המג’רב. היה זה לאחר מאורעות תטואן, והיהודים דרשו אמנציפאציה כדוגמת יהודי מצריים, ופנו בכתב אל אחיהם, גדול הסוחרים בלונדון, ושמו רוטשילד. זה היה ה'קורח' של ימיו, ונודעה לו השפעה גדולה על המדינה האנגלית. יהודי המג’רב התאוננו לפניו על צרותיהם והשפלתם, וביקשו את תיווכו אצל הסולטאן. היהודי ביקש את השפעתה של ממשלת אנגליה. הוא עצמו שלח בעניין זה ובעוד עניינים של הסולטאן את קרובו (מונטיפיורי) עם מתנות. זה בא אל מראקש והגיש את המתנות. הסולטאן נמנע מלהשיב פניו ריקם ונתן לו ט'היר (פקודה), שבו כבש את לב היהודי, בהבטיחו את יושר החוק הדתי ומה שפקד אללה כתובת כלפיהם (כלומר היהודים) בנוגע לשמירת החסות ומניעת העוול והאלימות: ולא נתן בו (הסולטאן) להם את האמנציפאציה, בדומה לזו של הנוצרים. הט'היר הנזכר נחתם בחותמו הגדול" (ח.ז. הירשברג, שם, עמ' 311-310).
לאור ביקורו של מוניטיפיורי בסוף שנות ה- 60 במאה ה- 19, פונה מונטיפיורי לקונסול צרפת שפונה למלך מרורו, ובנה ושיבתו.

גם מלך הנחשב לחסיד כעבדל רחמאן לא היה לא בכוחו ולא ברצונו להסכים לשינוי כל שהוא במעמד היהודי. לפנייתו של קונסול צרפת בתנז'ה להטיב עם בני חסותו השיב המלך בשנת 1842 (מובא על ידי ד"ר מיכאל אביטבול בקובץ "יהודי צפון אפריקה במאות הי"ט, כ').לאור ביקורו של מונטיפיורי בסוף שנות ה- 60 של המאה ה- 19, פונה מונטיפיורי לקונסול צרפת שפונה למלך מרוקו, והנה תשובתו: "יהודי ארצנו המבורכת הם בחינת מעאהדון אשר קיבלו עליהם את תנאי חוקנו הדתי בכל הקשור למעמד העמים הנהנים מחסות (ד'מה). כל עוד הם מקיימים תנאים אלה, אסור לשפוך את דמם ואסור לפגוע ברכושם. אך אם אינם נשמעים אפילו לאחד מהתנאים האלה, חוקנו המבורך מתיר לשפוך את דמם ולנשלם מרכושם. דתנו המפוארת אינה מעניקה להם אלא אותות קלון ונחיתות לכן תיחשב בעבירה נגד תנאי החסות אפילו הרמת קול של יהודי בפני מוסלמי. יבושם לכם אם במדינתכם היהודים הם שווים לכם. אך אצלנו אין הדבר כך"  
 
כי"ח (כל ישראל חברים)/ אליאנס במרוקו:
הסיוע המשמעותי ביותר ליהודי מרוקו בא מחברת כל ישראל חברים (האליאנס) שנוסדה בפריס ב- 1860. חשיבות העזרה הנובעת מרציפות פעילותה, נוכחותה האינטסיבית במרוקו, הסיוע שקיבלה ממשלת צרפת, יחסיה עם הקונסולים השונים ומעמד החסות שהוענק לכמה מנציגיה. כל אלה הפכו את האליאנס למנוף פעולה עיקרי למען יהודי מרוקו.

האליאנס החל לפעול במרוקו בסוף שנת 1862 כאשר נוסד בית הספר הראשון בחטואן. כעבור שנתיים נוסד בית ספר לבנים בטנג'יר. ב- 1883 נוסד בית הספר לבנים בלאראש, ביונינ 1874 בית ספר לבנות בלאראש, ב- 1875 בית ספר לבנים במוגאדור, ב- 1879 בית ספר לבנות בטנג'יר. בשנות ה- 80 נפתחו בתי ספר גם בערים בתוך הארץ (כמו פאס ב- 1883).
מרשימה זו נוכל להסיק כי ראשית פעולת האליאנס הייתה בערי החוף ולכך שתי סיבות עיקריות: האחת, שבערים אלה, ובעיקר בטנג'יר, ישבו הנציגים הדיפלומטיים של המעצמות השונות ובתמיכתם וחסותם יכולים היו מורי האליאנס לפעול. השניה היא, שערים אלו הפכו להיות ערי המדינה החשובות ואליהן היגרו יהודים מרחבי המדינה.

בפעולת האליאנס במרוקו יש להבחין בין פעילותו של המרכז בפריז לבין פעילות סגל ההוראה בערים השונות. את מדיניות האליאנס  המרכזי בפריז עד 1874 ניתן להגדיר כמדיניות של זהירות מתמיכה מוגזמת. יהודי מרוקו נהגו לפנות לאליאנס בכל פעם שהיו מאורעות בינם לבין השלטון או בינם ובין האזרחים המוסלמים. הגיעו הדברים לידי כך, שראשי האליאנס עצמם חשו כי יש בתופעה זו טעם לפגם שכן האימון והגיבוי שהם נהנו ממנו עלולים היו להיפגע. במכתב שכתב כרמייה בשנת 1874 "אל אחינו בני ישראל היושבים במדינת מרוקו" הזהירם מפני תופעה זו: " על כן זכרו נא תמיד את אשר אמרו חז"ל כי סייג לחוכמה שתיקה וחדלו מהתהלל בעזרת הממשלות ובתנועה הבאה מרחוק" (ד. עובדיה, קהילות צפרו, חלק ראשון, ירושלים, תשל"ה, עמוד 281-281). גם ההמון המוסלמי סבל רבות במרוקו, וההבדל בין היהודים למוסלמים היה בכך, שליהודים היה מעין "אח גדול" הדואג לענייניהם. התפארות של היהודים בעזרה שהם מקבלים יכולה הייתה לפגוע במעמד האליאנס.

כידוע, לא היה השולטן שבע רצון משיטת החסות בעיקר מרגש שחש כי היא יוצאת מתחום שליטתו, באליאנס חששו, כי בעקבות כינוס ועידת מדריד יוחלט על ביטול זכויות קונסולריות ומעמד חסות. לכן שלחה לועידה זו שני נציגים מחשובי מנהיגי האליאנס. הארגון פנה גם לשר החוץ הצרפתי בהדגישו לא רק את הנזק שיגרם ליהודים אלא גם לצרפת בשל הפאסקת הפעילות הכלכלית של היהודים. לפנינו דוגמא, כיצד ניצלה האליאנס את קשריה ויכולת השפעתה למען המשך העזרה ליהודים. היו גם קשרים אישיים בין ראשי האליאנס לפקידות הגבוהה במרוקו. כך למשל בראשית המאה שלנו ניצל נרסיס לוון, נשיא כי"ח, את קשריו עם אל מדאני גלאווי (ראה לעיל, עמוד 41) לפתיחה מחדש של בית הספר של כי"ח במראקש.

חשוב גם לראות את פעולת מורי האליאנס במרוקו. המורים הראשונים שהגיעו ללמד במרוקו, היו בעיקר מאזור אלזס שבמזרח צרפת. הללו לא היו מסוגלים להשלים עם מצב הדיכוי וההשפלה של היהודים. הם סברו כי ניתן לפעול לשינוי מצב זה על ידי הנעת המעצמות להפעלת לחץ על השלטון המרוקני ועל-ידי הענקת מעמד קונסולרי למורי האליאנס. דעתם של המורים לא זכתה בתמיכת מרכז אליאנס בפריז שכן היא הייתה קיצונית מדי ועלולה הייתה לפגוע בעבודה החינוכית שלשמה נשלחו המורים למרוקו. ואולם המורים הפכו להיות כתובת ראשית לכל היהודים בערים שבהן פעלו. במשך הזמן צברו מורים שונים כוח ופיתחו קשרים אישיים עם פקידי המח'זן.

ראויה לציון גם תופעה אחרת והיא שמורי האליאנס הכשירו קאדר של מורים ומנהיגים בקהילות, שחונך על ברכי האידיאולוגיה של האליאנס. עמרם אלמליח בפאס הוא אחת הדוגמאות לעלית חדשה זו. הוא מייצג גם דמות של עלית הנלחמת על זכויות היהודים. בהתערבותו הופאסקו ב- 1907 עבודות שרירותיות שהוטלו על יהודי פאס ללא כל תמורה.

סוג אחר של התערבות לטובת היהודים בא לידי ביטוי בועידת מדריד (1880). כאמור, הייתה זו ועידה בינלאומית שדנה בעיקר בענייני החסות. העניין היהודי בועידה היה משולש. האחד, להבטיח את המשך שיטת מתן החסות במתכונת שהייתה קיימת עד כה. השני, להמשיך פעולה של המעצמות להפאסקת הפגיעות ביהודים. השלישי, להשיג הצהרות שיבטיחו את חופש דת ושוויון כל הנתינים של השולטן המרוקני. משימות השכנוע העיקרית נפלו בחלקה של האליאנס ששלחה, כאמור, שני נציגים בכירים. בלחץ המעצמות מסר מולאי חסן מכתב, שבו הכריז על חופש דתי ועל שוויון כל נתיניו בהדגישו את תחולתם של עקרונות אלה על היהודים והנוצרים. בקשר לפגיעות החוזרות ונשנות ביהודים, החליטו הנציגים, לאחר שקיבלו מידע מפורט מנציגי האליאנס, על נקיטת צעדים מיוחדים, בהביעם תקווה שתהיה להם השפעה. מעבר לכל ההישגים של נציגי האליאנס בוועידה זו, חשיבות גדולה הייתה בעצם העלאת העניין היהודי כבעיה בינלאומית.

גם בועידת אלחסיראס 1905 הועלה הנושא היהודי, אם כי בצורה הרבה פחות משמעותית מאשר בועידת מדריד. התומכים העיקריים בעניין היהודי היו נציגי ארה"ב, ספרד ואיטליה. התמיכה התבטאה בעצם העלאת הנושא ובדרישה מהשולטן ובמרוקו לחזור ולהצהיר על חופש דתי במרוקו. כמו כן דרשו לנקוט צעדים לשיפור מצב היהודים לא רק בערי החוף אלא גם בערים שבפנים הארץ. הנציג הספרדי הסביר את האינטרס המיוחד של ארצו בסובלנות דתית במרוקו בגלל הקשר המיוחד בין יהודים אלה לבין ארצו.

מן הראוי להזכיר בקצרה גם עזרה ישירה של קונסולים ובעלי תפקידים דיפלומטיים שישבו במרוקו, ליהודים. ברור הוא כי עזרה זו יכולה הייתה להיות אפקטיבית בעיקר באזורים בהם ישבו נציגים אלה. כך למשל, לאחר שמוסלמי פנטי רצח שני יהודים באלקטר ביוני 1876 ופצע תשעה, התערבו הקונסולים הזרים בנעשה ודרשו את מעצרו של המוסלמי. ב- 1877 בהתערבות הקונסול האיטלקי הועמדו לדין מוסלמים שהיו אשמים ברצח 7 יהודים ליד לאראש. לאחר התערבות הקונסול הצרפתי פרו (Feraud) במאורעות שהיו בדמנת ב- 1885 הוצאו שני ד'הירים (צווים סולטניים) לטובת היהודים. ברם קשה להצביע על מדיניות אחידה של הנציגים הדיפלומטיים כלפי היהודים. עמדתם תלויה הייתה במידה רבה, בנציג עצמו.
 
יהודי מרוקו תחת החסות הצרפתית  (1912-1956):
בשנת 1912 נכרת חוזה החסות בין צרפת לשולטן מרוקו, מולאי "חפיד " (1907-1912 ) להסדרת הפרוטקטורת על מרוקו, חתימת החוזה לא שינה את מעמד היהודים, והם המשיכו להיות נתונים  תחת חסותו של השולטן המרוקני, ומנהיגי השבטים בהרים ובסהרה. בעקבות חתימת חוזה החסות השולטן  הודח,ובמקומו נתמנה, מולאי "יוסוף " (1912-1927 ), אבי סבו של מלך מרוקו הנוכחי.בהכללה, אפשר לומר שמצבם של היהודים הוטב בתקופת שילטון החסות הצרפתי: ועד הקהילה הוכר רשמית, הוקנה מעמד מיוחד וחוקי לבתי הדין הרבניים בכל הקשור לעיניני אישות, הוקמו מבנים חדשים לרווחת היהודים ( בתי כנסת, בתי ספר ), אזורי המגורים (בעיקר במלאח ) רוצפו  שופצו ונצבעו והוקמו שכונות חדשות.

במקביל , ובעקבות ביקורו של השר מונטיפיורי במרוקו,קמה בצרפת חברה בשם כי"ח (כל ישראל חברים ). חברה זו פעלה גם במרוקו.החברה הקימה בתי ספר חדשים בטיטוואן ( 1862 ) טנג'יר (1865 ) במוגאדור (1867 ), ובהמשך בפאס,  מראקש ובעוד ערים נוספות, ובהם קזה, בשלבים מאוחרים יותר, כאשר החל להיקבץ בה גרעין גדול של יהודים, שמהגרים אליה מהאטלס והסהרה. כן קמו מוסדות חינוכיים נוספים בעקבות כי"ח. כמו: רשת בתי ספר של אוצר התורה  ואם הבנים.

על חדירת ההשפעה הצרפתית הברוכה בקרב היהודים במרוקו,יעיד הסיפור הבא: כאשר נערך המצעד הצבאי, עם כניסת הצרפתים, לראשונה למראקש. החיילים והמפקדים הופתעו לשמוע קבוצה של ילדים השרה את ההימנון הצרפתי. הסתבר שהיו אלה תלמידים מבתי הספר היהודיים, שבהם שפת ההוראה היתה :עברית, צרפתית וערבית. ( במאמר מוסגר אציין כעובדה  ביקור, שלי, עם קבוצה של מרצים ופרופאסורים מאונברסיטת בר אילן, בבית ספר לבנות, בקזבלנקה בשנת 1994. מה רבה היתה הפתעתם לפגוש תלמידות תיכון השולטות בארבע שפות, שאת כולן הן רכשו בבית הספר )  

ההתפתחות הכלכלית שבאה  בעקבות השלטון הצרפתי החדש, הביאה ברכה רבה ליהודים, כי ציינתי שכאשר יש שלטון מסודר, הראשונים להנות מכך היו היהודים. יהודים רבים תפאסו עמדות מפתח רבות במסגרת האדמניסטרציה הצרפתית. עם זה צריך להבין שעם כל הטוב, היו גם קשיים חדשים שהיהודים לא היו בנויים להתמודד עמם. כך למשל בנושא המיתרנות, הצעירים החלו לחקות את מנהגי הצרפתים, המסורת היתה בנסיגה, היו שעבדו בשבתות ונחשפו למאכלים אסורים, מעטים אומנם, אבל אין להסתיר זאת, ורחמנא ליצלן הגיעו עד לידי נשואי תערובת. הוא שאמרתי אין טוב בלי רע.            

זאת ועוד, ההנהגה אל אף שנתקבלה בטבעיות על ידי המוני בית ישראל, הרי שעם חלוף השנים הפער שבין ההנהגה ל"עמך" גדל, והתחושה היתה, שהדאגה העיקרית שלהם, הנה לשמר את מעמדם ולדאוג לצרכיהם, מוכר?
 
היהודים במרוקו תחת שלטון " ווישי ":
עם כיבושה של צרפת על ידי הרייך השלישי, והכפפתה של צרפת תחת השלטון הנאצי.חלו תמורות תמורות, גם, במרוקו. הגרמנים מקימים בצרפת (באזור הדרום ) ממשלה אוהדת ובראשה, רוה"מ " ווישי ". בסוף 1942 עמדו הגרמנים, על פי תוכניתם, לכבוש את צפון אפריקה. באותה השעה המשיך ה -ס.ס בתהליך ההשמדה של יהדות אירופה במלוא קצב ההפקה של התנורים. הגרמנים עסקו בהכנות של ממש להשמדת יהדות צפון אפריקה ( מרוקו,תוניס ואלגיריה נמצאות תחת חסות צרפתית, ואילו לוב נמצאת תחת שליטה של איטליה ושליטה מוסליני  ).  יהודי צפון אפריקה,בכלל, ומרוקו בפרט. בשל היותה של הקהילה היהודית במרוקו הגדולה ביותר בצפון אפריקה, וגם יתרונה של ארץ זו מבחינה טופוגרפית, שיכולה להוות יעד ומקום לפלישה אפשרית של כוחות לא רצויים לשלטון הנאצי. דבר שאכן קרה, עם הצטרפות ארה"ב למלחמה העולמית השניה בחודש דצמ' 1942 (בגלל ההתקפה היפנית על פרל הארבור בהוואי).

במסגרת התקנות של השלטונות הצרפתיים, תחת משטרו של ווישי, יהודי מרוקו נדרשו להגבלות, ובהן: חוסר יכולת לתנועה  חופשית, ועד לדרישה לענוד טלאי בצורת מגן דויד צהוב על הבגדים. ואומנם נעשו הכנות בכוון הזה והיו אף יהודים במקומות מסויימים שביצעו את ההוראות ככתבם. בעיניין זה שמעתי, לא אחת, שהשולטן המרוקני מולאי "מוחמד החמישי" לאות הזדהות עם נתיניו היהודים היה נוהג לענוד, באירועים רשמיים, טלאי דומה.   
 
הגירה פנימית במאה ה- 19:    
במחצית  השניה של המאה ה  -19, החלה הגירה  של יהודים רבים, מהרי  האטלס ומערים ועיירות בתוך מרוקו, לערים הגדולות. נהירה זו הפכה רבעים שלמים של יהודים למשכנות עוני.  גם המנהיגות היהודית עברה לערי הנמל, ובעיקר לקזבלנקה, שהפכה מעיירה בת 25.000 תושבים,שהיהודים בה הם מיעוט קטן, לעיר שנושקת את מיליון התושבים,ובהם כ100.000 יהודים, וזאת בתוך כ45- שנים. במקביל החלה הגירת יהודים מאלג'יר ותוניס לתוך שיטחה של מרוקו.

"הציונות במג’רב בכלל ובמרוקו בפרט" או הקשיים בקבלת הרעיון הציוני במרוקו?
 
הקשיים, לדעתי, בקבלת הרעיון הציוני במג’רב בכלל ובמרוקו בפרט נבעו מכמה סיבות שאשתדל למנותם ולהסבירם בפרק זה :
סיבה דתית
מקומית - ערעור הביטחון
כלכלית
איטרסנטים יהודיים מקומיים
המשוב שקיבלו היהודים מהעולים שעלו לארץ ישראל.
אך ראשית אסקור בפניך, הקורא, את הפעילות הציונית במרוקו.
 
הבעיה ניתנת לפתרון ארצי ולא גזירה משמיים.
באירופה הציעו פתרון לאור כישלונן של הפתרונות שהוצעו: אמנציפציה (?) התבוללות - חזרה לגיטו?? בצפון אפריקה האמנציפציה לא נתפאסה כאיום על הזהות היהודית, היא הייתה רק מקשור מקידום חברתי וכלכלי ולא איום על הזהות היהודית כמו באירופה: התבוללות וכ' - צרפת גורם שלישי ולא ראשון.
המושג חילוני - מה שעיצב את השפה הציונית זו התרבות האירופאית. המושג חילוני זה ליהדות צפון-אפריקה, והציונות מצליחה בעיקר במקומות שהיהודים עוברים תהליכי סקולרילציה (חולון) ואמנציפציה.
הציונות באה לפתור בעיה של זהות יהודית ולהיות אלטרנטיבה לאורתודוקסיה הדתית ולאלטרנטיבה השנייה: התבוללות, בצפון אפריקה - הבעיות הללו לא קיימות.
הצ' בצפון אפריקה מופיעה בתק' שיש אלטרנטיבה להשגת אזרחות אחרת בצרפתית.
כי"ח - אליאנס - מדברת על נורמליותו של העם היהודי בגלות - כלומר: הגשמת הציונות במקום ולא בא"י.
הקושי של ההתארגנות - בצפון אפריקה לא צמחו מפלגות, רעיונות, אידיאולוגיה.
היחס של האיסלאם - באירופה השלטונות המקומיים לא התנגדו לרעיון הציוני, להפך, דרכו רצו לדחוף את היהודים, בצפון אפריקה, מרוקו - בתקופות מסוימות בתנגודת מוחלטת.
חוב שקבע - זו האוניברסליות של הרצל לעומת הזרם האידיאולוגי (?) שהיה הדומיננטי עד בילטמור.
בתקופת הפרוטקטורט:
אחת התוצאות החשובות של הפרוטקטורט הצרפתי במרוקו - שבירת המסורתיות וחשיפתן לתרבות המע' - הבדל בין פנים הארץ לאיזור החוף.
כי"ח לא פתרה את בעיית החינוך העל יסודי במיוחד לאותם יהודים שלא רצו ללמוד בתיכון חילוני כי לומדים בשבת.
 
שתי תעודות המעידות על השקפה שונה ביחס לצפון
מנהיגי הקהילה ובראשם יחיא זאגורי, נשיא קהילת קזבלנקה ומפקד על המוסדות היהודיים, עשו יד אחת להלחם בתעמולה הציונית במרוקו. ירחון האליאנס "שלום וצדק" תקף ב- 1923 בחריפות את גל העלייה של השנה הקודמת בפאס והטיל את האשמה על מחדלי הפרוטקטורט והתעמולה הציונית:
"מלבד זאת תארו בפניהם את א"י כשטח בניה עצום, השוקק חיים והחיים בה כנוחים ומתוקים תעמולה זו השפיעה על אנשים תמימים לחפש בא"י מקלט שישפר את מצבם הנוכחי אולם מיד עם בואם נוכחו לדעת שהיו קורבנות לתעתועים. העזיבה המצערת של יהודי פאס לארץ ישראל היא אות אזעקה. הפתרון הוא בהיענות לדרישות היהודים (בניית מלאח חדש, זכות לפתוח חנויות במדינה וקבלת עדות יהודי בפני בתי הדין כפי שכבר ראינו). למנהלי בתי הספר ניתנה הוראה על ידי הועד המרכזי בפאריס לבלום את תנועת ההגירה "העלולה להמיט שואה על האומללים ההולכים שולל אחרי הצעות חסרות תבונה אם לא פושעות"

מפקד המוסדות היהודיים, שנברא על ידי הצרפתים לפי צלמם, יחיה זאגורי לא גילה פחות התלהבות במלחמה נגד הציונות כמעריץ גדול של האליאנס ומסרה התרבותי. "אני רואה בציונות סכנה גדולה ליהדות מרוקו ובזה אני מסכים עם חברת "כל ישראל חברים" ועוד כמה יהודים בעלי מעמד ביהדות צרפת במידה והשלטונות יתמכו בדעתי יהיה חשוב מאוד לעמוד על המשמר ולמנוע כל תעמולה ציונית" (מכתב אל הנציב הכללי מ- 1919 - 9 - 6). שני האחים חדידה שהוציאו לאור בקזבלנקה עיתון בערבית יהודית "אור המערב" נתקלו בסירובו המוחלט כאשר בקשו להקים אגודה ציונית כפי שהם כותבים להנהלת ההסתדרות הציונית: "מר זאגורי ענה לנו בצורה בוטה ובכעס כאילו היה הוא עצמו הנציב הכללי. שהציונות יכולה רק להזיק. לא! לא! לא! הנציבות הכללית אינה רוצה בזה! אנו חושדים שמר זאגורי היה מאחוריו ההחלטה לאסור הפעילות הציונית בגלל דעותיו "האליאנסיות" (ארכיון ציוני 1923 - 1 - 21).
 
"יהודי מרוקו היו שקטים לא מבקשים מכם לעלות לפלסטינה, יתרה מזו אנו לא מבקשים מכם לנסות ולהגיע אליה, יש לנו מספיק מועמדים לעליה, יש לנו יותר מדי מועמדים. הבעיה הגדולה של הציונות היא לא ליישב את הארץ אלא להחזיק בה את היהודים שכבר יושבים בה ולקלוט את אלה, המרובים יותר מאירופה המזרחית, שרוצים להגר אליה. יהודי מרוקו אינם מועמדים להתיישבות בפלסיטינה ואיננו מבקשים מהם דבר כז"

מסר להתנגדות: זה היה המסר שהביא בשם התנועה הציונית אחד מראשוני המרצים ששוגרו למרוקו, העו"ד פרנד קורקוס מפאריס שהגיע ב- 1926 לסדרת הרצאות. מה שמבקשים מיהודי מרוקו זה כספם ותמיכתם המדינית, אבל בשום אופן לא השתתפותם הפעילה במפעל הציוני. ראשוני העולים של עידן הציונות המדינית למדו זאת על בשרם.

בתקופת המעורבות של הסכסוך הפלסטיני ישראלי: ב- 1933 בבטאון הלאומני "אטקסיון דו פופל" "Action du Peuple" : "יהודי צפון אפריקה מחויבים לשמור ניטרליות מוחלטת בסכסוך הפלסטיני. יהודי ארצות אלה לא צריכים לשכוח שהמוסלמים נהגו תמיד כלפיהם במידת הכנסת אורחים". מאמר זה זכה לתשובה מוחצת מאד מצד "העתיד המצויר":

"רוצים להנמיך את קומתה של הציונות כי היא מבטאת את העליונות היהודית, עליונות הנחשבת לפוגעת ובלתי נסבלת. עד היום, ראו המוסלמים ביהודי במרוקו ובפלסטינה, יצור נחות שאפשר לסחוט ולשדוד כאוות הנפש, ושזכותו להתעשר רק כדי לשדוד אותו טוב יותר ולא מוכנים לראות אותו יוצא ממעמד נחיתות זה. על כן נטפלים בראש וראשונה לציונות.

תנועת הציוניים המקומיים: רוצים להציג אותה במרוקו כמכוונת נגד הצרפתים, ובפלסטינה כנגד הערבים. אך העובדות לא ניתנות לשינוי בקלות. היהודים לא חדלים להיות נתינים נאמנים למרוקו בגלל הבית הלאומי, באותה מידה שאין המוסלמים נוטים לוותר על החסות הצרפתית בגלל קיומה של ממלכה ערבית בחידז'ז (ערב הסעודית). הציונים אינם בוגדים לא בצרפת ולא במרוקו. הם מכריזים על סולידריות עם אחיהם שמצאו מקלט בפלסטינה באישורן של מעצמות העולם. הם תומכים בהתקרבות היהודית-ערבית שהיהודים מנסים לרקום סביב ירושלים.
 
ראשית הפעילות הציונית בפאס - הבירה הדתית של מרוקו.
מכתב מאת אגודת "חיבת ציון"
אל ד"ר זנגוויל (1909)
שרי צבאות ישראל גודרי פרץ ישורון החברה האיומה והנוראה חברת חובבי ציון תכב"ץ ומתוכם כעין החשמל, כבוד האדון ד"ר זאנגויל נ"ל אל שדי יהיה בעזרם וכסא תפארתם ירום וינשא ויגבה מאוד, אמן.
לונדון הבירה.
שלום רב, וישע יקרב,
אדונים כבירים,
מזה זמן, לא כביר, נתודענו אנחנו, בחורי חמד בני רבני, שועי ויקירי העיר - כאיש אחד, חברים. ויסדנו חברה בשם "חיבת ציון", לאיזה מטרות אשר לא נוכל לפרסמם מסיבת מה. והן שמעה אוזננו ממכתבי עתים אודות חברת חובבי ציון תכב"ץ אשר מגמתם וחפצם לקבץ נדחים ללכת ציון ולשבת איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו ותחזור העט' ליושנה ולהקים דגל היהודים. ולא כל עט לתאר גודל שמחתנו ומה מאד עלזו כליותנו ויגיל לבנו, ביודענו זאת להבת החשק בערה בלבנו, ואז נתעוררנו אנחנו חברת "חיבת ציון" ונועדנו יחד לכתוב למעלתם ולהודיעם שאנחנו חפצים להסתופף בצל חברתכם היקרה. לכן הננו מבקשים ממעלתם שיטו חסדם אלינו ויקבלונו בסבר פנים יפות ויודיעונו כל ענייני הציוניות ויסודותיה. בטח נקווה שאל ישיבו את פנינו ריקם. עוד אנו מבקשים ממעלתם שאל יאשימונו אם לא דברנו עמהם בכבוד הראוי להם ושלום לכם.
כ"ד חברת ציון תכב"ץ פה פאס המעטירה קמ"ר יע"א (קריית מלך רב, ישמור עליה אלוקים), מרוקו.
 
רבני פאס ויחסם לציונות:
מכתב "חיבת ציון לוולפאסון
(פאס, י"ד ניסן התרס"ט)
נשיאי ישראל, מצוקי ארץ, החברה האדירה, חברת חובבי ציון תכב"ץ. ועל צבאם נשיא מר דוד וואלפזאהן ב"י, אתה ה' תשמרים ורצנה ורצנה רצון תעטרם.
שלום לכם אדונים מאדון השלום.
אדונים כבירים!
קצרה לשוננו להביע למעלתם, הגות לבבנו, ושלהבת תשוקת חברתם היקרה. מבלי משים לב לא כוונו את כתובתם ושגגה יצאתה, ושלחנו שני מכתבים לעיר לונדון בשם האדון זאנגוויל ראש לחברת חובבי ציון. האדון זאנגוויל הודיענו שאינו ראש לחברת חובבי ציון, כי אם ראש לחברת היט"א והודיענו את כתובת חברתכם הקדושה, וגם נשלח לרו"מ מכתבנו הראשון השלוח לו בטעות (ראה לעיל). אמת שגינו בכתובת מרוב התשוקה הנבחרת. וכעת שבנו משוגתינו והננו מבקשים מרו"מ להיכנס בחברתכם הנבחרה, ויקבלונו ויודיעונו כל ענייני הציוניות ויסודותיה. בטח נקווה שאל ישיבונו ריקם. כעת יש במספר חברתנו שישה ועשרים אנשים, גם מעי"ת (מעיר תהילה) צפרו יע"א יש בחברתנו י"א אנשים מרבני העיר ונכבדיה. ולכם אדונים החיים והשלום. ברגשי כבוד חברי "חיבת ציון" תכב"ץ.
 
מכתב מציוני סאפי אל תיאודור הרצל (17.3.1903)
יברך ה' מציון, וראה בטוב ירושלים!
לכבוד הדרת הנשיא המרומם, אוהב עמו, ופאר לאומו, אדונינו הנכבד ד"ר תיאודור הרצל הי"ו.
שפעת שלומים!
נשיא אלקים! אם כי העיר עודנה רחוקה מכל חפץ אדיר ורעיון נשגב, ביחס החברה, וכל מוסד טוב ומועיל אשר בהתרוממות הנפש והרוח מקורו, עוד לא נודע בה, ומצב יושביה הרוחני ברע הוא מאד מאד בכל זאת - הודות להעתונים היקרים "המליץ", ו"היהודי" - הרעיון "הציוני" פעם בחזקה בלב אחדים מאתנו, ולא נתן דמי לנו עד כי יסדנו אגודה אשר בשם "אהבת ציון" קראנוה!
אמנם כן, מאד יעלוץ לבבנו על כי הצליח בידינו, לירות אבן הפנה בהמוסד הנשגב הזה, ונתונים נתונים הננו בכל חום לבבנו והתרוצצות רגשותינו לעבדו ולבססו ככל אשר תשיג ידינו. אכן מטרתנו כעת ממנו והלאה, כאשר מגששים הננו כעורים קיר, כי עוד אין לנו שום מושג נכון וידיעה ברורה מכל הנוגע להציונות: אין לנו שם ספר אשר יגיה אור על אי ידיעתנו, ויבאר לנו מה היא הציונות ומה טיבה: אין אתנו יודע על מה אדניה הטבעו, ורק את השם שמעני, ואת שקל הקודש אשר ע"כ איש לשקול ידענו, והאמן לא נוכל אשר רק להשמיע על השקלים נבראת הציוניות, ורק ע' השקל אשר ישקול השוקל אחת בשנה, יתרומם ויתנשא להיקרא בשם "ציוני", ובקהל הציונים, נושאי דגל האומה, רמי המעלה ורבי העלילה יחד כבודו, כי אם - בלתי כל ספק - מטרה מאד נשגבה ורבת הערך, לחיי אימתנו, אצורה כקרב הציוניות: ועוד לא - לאיש השוקל - נתכנו עלילות פעולות רבות ורמות בעבודת הכלל, אשר תוצאותיהן תהיינה נכבדות בייחוסן להציוניות, ורק ע"י עבודתו יכבד לדגול בשם "ציון"! ובכן הננו שואלים: מה היא זאת הציוניות בכלל, מה העבודה אשר עלינו לעבוד, להשיג התכלית הנרצה? מה החוקים והמשפטים אשר עלינו לשמור ולעשות? לזאת בדעתנו לאשרנו - כי הדר גאונו הוא מחולל הרעיון הנוכחי ומולידו, והוא גם אבי הציוניות בכלל. הננו מרהיבים עוז בנפשנו ע"ז, לגשת במכתבנו זה לפני שיא הוד תפארתו, לבקש מלפניו, כי ממרום שבתו ייתן לו למזכירו הנכבד, לבאר לנו בכתב את כל הנחוץ לנו לדעת בדבר הציוניות, ולהביננו בינה איך ובמה נוכל גם אנחנו - לעזור לפי כחנו - בבניין המפעל הגדול הזה! וגם לשלוח לנו את הספר היקר "מדינת היהודים" בתרגום עברית וכל הספרים המגיהים אור ע"ד הציוניות הכתובים עברית - נכונים הננו לשלם מחירם אשר יושת עלינו: - ואז בהיות לנו מושגים נאמנים, מפורטים ומפורשים ומבוארים היטב, נבטח נאמנה כי עד מהרה תתפתח ותתפשט הציוניות בקרב כל עדתנו פה, ובלתי עמל רב תתקע יתדה גם בכל ערי מרוקו בעז"ה!
אדונינו הנשיא!
נתכבד להודיע כי בעת התיסדות האגודה הנוכחית, נשאנו כוס לחיי יקרת הדרתו, ומקרב ולב עמוק ברכנו את שמו הטוב כי ידיו אשר יסדו המפעל הזה, תבצענה אותו. ועל אגודתנו פה קראנוהו בשם "נשיא נכבד" President Honoraire, לכן הננו מבקשים כי יואיל בטובו לכבדנו בתמונתו היקרה - לשומה בבית ועדנו להאגודה הנוכחית, ולנגה נגדו נחלץ חשים, בכל הנוגע להציוניות בעזה"י.
ברגשי כבוד ובברכת ציון! (חתומים) היו"ר מאיר ברששת ס"ט, המזכיר יעקב מורסייאנו ס"ט.                                        (מתוך הארכיון הציוני המרכזי, 343 1Z)
 

חינוך
החינוך היהודי המסורתי התבסס על אמירתו של גוייטין בביה"כ, ע"י ביה"כ, למען ביה"כ, כמובן שבתקופת הפרוטקטורט נושא המינון קיבל תפנית עם חדירת מוסדות כי"ח.
מתוך עדות של הרב בן-עטר שמשקף בעיקר את החינוך המסורתי ומאפיין את הלימוד התורני ולא משקף את החינוך הכללי בכפאסים וכו'.

מעדותו של הרב הגאון מימון בן עטר, אחד מאורות המזרח שנולד במקנאס בשנת 1868 והתפרסם ביותר במצרים אליה עקר:
"בקטנותי למדתי בחדר בעיר תהילה מקנאס אצל מורי ורבי כמוה"ר שלמה טולידאנו ז"ל מעת שהייתי בן חמש שנים. אצלו למדתי המקרא היטב עם תרגומה כנהוג ועם פרוש רש"י. וגם כתיבה יפה בשלוש מינים כנהוג באותו הזמן, שהם כתיבת חצי-קולמוס, כתיבת רש"י וכתיבת ספר-תורה (אשורית).
בן עשר שנים גמרתי לימודיי בחדר ונכנסתי ללמוד בישיבה אצל מורי ורבי כמוה"ר שלמה בן עמארה ז"ל, בלימוד לילה ויום, תלמוד ומפרשיו. ושבח לאל שם ראיתי כמעט סימן ברכה בלימוד עם חידוד השכל בעיון שקניתי אצל מורי הרב הנז' זה אופן וסדר שהיה לנו בלימודנו ביום ובלילה בביתו. בבוקר היינו לומדים בישיבה סוגיא של הגמרא עם פרוש רש"י ועם התוספות עד הצוהריים. אחה"צ היינו התלמידים חוזרים לישיבה לבדנו לחזור מה שלמדנו בבוקר עם הרב, עד הערב. אחר ערבית היינו חוזרים לבית הרב לחזור על לימודנו והלימוד הזה של הלילה היה נמשך עד שעה מאוחרת, והיינו ישנים עם הרב כולנו במשך כל לילות השבוע חוץ מלילי שבת ומוצאי שבת שהיו לנו בהם חופש לילך לישון אצל משפחותינו. ובכל לילה אחר הלימוד היה הרב ישן עמנו: הוא באמצע והתלמידים חציים מימינו וחציים משמאלו. אחד התלמידים היה נשאר ליישב מוטה מעט וקורא דברי מוסר מספר "שבט מוסר" או מספר "פלא יועץ" להשמיע לתלמידים דברי תורה עד שתחטפם שינה ובראות הקורא כי התלמידים כולם נרדמו נטה גם הוא ראש לישון ועוד בכל לילה בשעה ארבע בבוקר השכם היינו הולכים להתפלל.
 
התפזרות רשת החינוך של מוסדות כי"ח מאז 1862:
33,000 תלמידים.
83 ביה"ס ב- 1955.
ליחס כי"ח כלפי התנועה הציונית תשובתו של מזכיר כי"ח בצרפת למורה שהתלונן על הפעילות הציונית בסאפי "האם יכולים אנו אשר נאבקנו במשך שנים רבות כדי לעורר בלב העמים את ההכרה שבהענקת זכויות מלאות ליהודים להצטרף לתנועה שאינה אלא התרגשות לכל מאמצינו?
האמניציפציה המלאה של היהודי למולדתו החדשה - צרפת: הציונות במסווה לא ישר מגנה רעיון זה, ולכן זו הסיבה שבגינה הוחלט כי כי"ח לא (?) את הצ', ובעיקר בגין חוסר האפשרות ליישב בפלשתינה או עשירית מן היהודים שיבקשו להשתקע שם".
(נכתב בשנות ה- 30)

הגירה חיצונית ועליה, בעיקר, לישראל :
 ב1915- נמנו במרוקו  200.000 יהודים. בשנת 1948 נמנו 265.000 יהודים מוצהרים, הערכה הנה שהמספר היה גבוה יותר. עם עצמאות מרוקו בשנת 1956 נמנו שוב כ200.000- יהודים בלבד וזאת משום שחלקם עלו לישראל. הערכה שמדובר בכ100.000-. מ1- ינואר 1950 ועד 31 דצמ' 1956 עלו לארץ 89.740 יהודים, ועל כך יש רישום בלישכה המרכזית לסטטיסטיקה ( "העליה לישראל 1948 1972 " חלק ב', הרכב לפי תקופות עליה " סידרת פירסומים מיוחדים מס' 489, הלישכה המרכזית לסטטיסטיקה ) לאחר קבלת העצמאות של מרוקו נאסרה, העליה והפעילות הציונית, באופן רישמי.( לכן הפעילות של תנועות הנוער החלוציות נמשכה במחתרת עד ראשית שנות  ה70- ) אך, למעשההממשלה המרוקנית החדשה העלימה עין והעליה ( ההמונית ) נמשכה באופן בלתי רשמי, הודות להסכמים חשאיים בין " מוסדות " ישראליים למרוקניים. בשנים 57, 58 ו60- עלו לארץ כ 47.000- יהודים.

בשנת 1962, המלך "חסן השני" התיר עליה של יהודים (שוב, כתוצאה מהסכמים חשאיים) במקביל הוא  העניק תפקידים רמי דרג ומעלה ליהודים, ודאג  לבטחונם ורווחתם. אך למרות המדיניות הרשמית של השלטונות.שחרטה על דיגלה את סמל  הסובלנית והשיוויון. התעמולה האנטי יהודית בקרב ההמון, שהובילה מפלגת האיסתיקלאל  , הגיעה לשיא  במהלך מילחמת ששת הימים בחודש יוני 1967.

היציאה ההמונית של היהודים ממרוק  גרמה לכך, שבזה אחר זה, נסגרו רוב המוסדות היהודיים  ובכלל זה : העיתונות, מרכזים קהילתיים ותרבותיים ולא מעט בתי כנסת, בתי מידרש וישיבות.  

ב1964- נמנו  במרוקו  75.000 יהודים   וב1971- נמנו 59.000 יהודים, ( הריכוז הגדול ביותר של יהודים, בעת הזו, בכל מדינות ערב יחדיו ) זאת על פי  נתונים ממשלתיים מרוקנים רישמיים. הערכה הנה שמאז  הקמת מדינת ישראל ב1948- ועד היום עלו לישראל קרוב ל350.000- יהודים מרוקונים.

היהודים במרוקו, היום :
היום, אפשר למנות במרוקו, כולה, כ 4.000- יהודים. מרביתם (כ3.000- )  גרים בקזבלנקה  , ומיעוטם במראקש, פאס, רבאט, טנג'יר, אגאדיר וסאפי.  הם מאורגנים בקהילות פעילות שיש בהן  את המוסדות הדרושים : רב ראשי, ראשי הקהל, מרכז קהילתי, בתי כנסת,ישיבות ובתי ספר יחודיים (רק בקזה), בתי דין רבניים, מוהלים, שוחטים, בתי אבות ובתי עלמין . מצבם הפיזי, הרוחני, הכלכלי והחברתי הוא בהחלט סביר ויחסם של השךטונות הוא טוב. רובם הגדול של היהודים, שנותרו, במרוקו עוסקים במיסחר ויש מהם, גם, בעלי מיקצועות חופשיים.

ככלל אפשר לומר שהעליות לארץ ומועדן, התאפיינו בכך שהיה להן קשר הדוק למתרחש במזרח התיכון מצד אחד וכמובן להיסטוריה הקצרה של ממלכת מרוקו החדשה. כך למשל :בעקבות המלחמות שהיינו שותפים להן ( בשנים 48, 56, 67, 73  ואפילו 82 ) וכן בעת משברים גדולים בממלכה : בשנת 1956( קבלת העצמאות )בשנת 1962( מות המלך מוחמד החמישי .

כותב המאמר : 

אברהם (אבי) אביזמר
מדריך טיולים, מחנך, סופר והיסטוריון

המאמר מתוך ספרו : 
"מרוקו-המדריך למטייל"

ניתן להשיגו בחנויות הספרים המובחרות
טלפון : 052-2806317
אתר : www.maroco.co.il
אימייל :  sahara_avizemer@walla.com

     
   
   
מאמרים נוספים באתרנו המוגשים ע"י אברהם (אבי) אביזמר לגולשי אתר הפדרציה העולמית :
 

חגים עבריים במרוקו

 

הקהילה היהודית במרוקו

 
מעגל החיים-הבית היהודי
 

קהילת מקנז-חכמיה ודייניה

 
   
 
 
ספר נוסף פרי עתו של ידידנו אברהם (אבי) אביזמר:
 
'יהדות בצל האסלאם בארץ המאגרב'
מאת: אברהם (אבי) אביזמר. (מחנך, סופר והיסטוריון)
 
על אודות הספר "מרוקו - יהדות בצל האסלאם"
הספר מספר על אודות הארץ והמאגרב בכלל, וקורות היהודים (מהגעתם למאגרב) והחכמים (בהרחבה רבה) במרוקו בפרט. כל זה ארוז בשפה ציורית, פשוטה, נהירה, ונעימה. כן מסופר על מסעותיו לחבלי ארץ הולדתו, ומפגשיו הבלתי אמצעיים, של אביזמר... עם סמטאות המלאח הבלות, הבתים הנטושים, ביהכ”נ, "המצבות" הדוממות (המביעות עוצמה מחד גיסא, רעדה וקדושה מאידך גיסא), הערים "היהודיות" (כך כונו פאס - עיר של ישיבות ותלמודי תורה, ומקנאס - ירושלים של מטה). ו... ובני האדם, הדמויות והסיפורים (של אנשים, מקומות ואתרים). כן אלה... שבאו... מן האוקיינוס הגדול עד מדבר הסהרה, מפסגותיו הגבוהים של האטלס עד מורדות עמק האוריקה ומהרי הריף ועד לתאפילאלת, טאפראות, תארודאנת, טארהאזוט, וורזזאת, סקורה, זאגורה, איסאווירה (מוגאדור), נטיפה, סיפרו, קולומבשאר, אוג'דה, גוראמה, אזימור, דימנאת, רבאט, טנג'יר, וואזאן, תיטוואן, שפשאוון ותאלווין. קזה וסאפי, אגאדיר וטיזנית, בני-מילאל, תולאל ואזיאלל!
הספר מתאים לנו ולבנינו, ולבני הנוער והדור הצעיר, בארץ ובתפוצות ולכל המתעניינים בארץ יפה, רחבה ורבת פנים זו, שהיתה בית יוצר, מקור תורה, אור מופלא, בית..., משכן ו"מקלט" ליהודים במשך כ- 26 מאות שנים...
אתם, היוצאים למרוקו ע”מ ליהנות מהמראות, הנופים, הריחות והטעמים. הספר הנו חובה. הוא יסייע לכם להתמצא בארץ רחבת ידיים זו, יספק לכם את הנתונים המעודכנים ביותר על מרוקו, היום. וישמש לכם מעין "מורה נבוכים".
 
על אודות המחבר – אברהם (אבי) אביזמר
אביזמר, איש חינוך ועט. יליד קזה, עלה ארצה בגיל 3, בן למשפ' ברוכת ילדים, גדל והתחנך ביפו, במוסדות של חב"ד בכפר חב"ד וישיבת פונביז' ב- ב"ב. את שירותו הצבאי עשה בשייטת הסטילים. אבי בוגר המכללה לפיקוד ומטה של צה"ל, בוגר אוניברסיטת ת"א - מדעי הרוח, החוג להיסטוריה כללית, ובית ברל - הסבת אקדמאים להוראה- היסטוריה והקורס למנהל בית ספרי. פרסם מאמרים רבים העוסקים בחינוך, ומסעות, בעולם בכלל, ולקהילות יהודיות בפרט.
אבי ניהל את הפנימייה "מבואות ים" במכמורת, מרצה ביחידה ללימודי חוץ של אונ' חיפה, ובמקומות רבים אחרים. לימד ומלמד היסטוריה, ידע - עם ומדינה, תנ"ך ותושב"ע ב- ת"א, חיפה, חדרה, מכמורת ואור עקיבא.
מזה מספר שנים, ועתה, עוסק אביזמר בהנחלת המורשת של יהדות מרוקו, בעיקר, כמדריך בכיר למרוקו, אך גם בהרצאות בכל רחבי הארץ לפני קהלים מגוונים. אביזמר
 
 הדריך במרוקו מגוון רחב של קבוצות (הטרוגניות והומוגניות). בשנת 2006 יצא עשר (10) פעמים ל"מסע" מטייל במרוקו!!
 

אחרית דבר - מאת המחבר אברהם (אבי) אביזמר
בספר זה ביקשתי לצלם חוויה, להציב יד נישאה להוויי הולך ואובד, יד בוטחת, אם כי לעתים קפוצה. ביקשתי לצקת גאווה בחלק מתרבות נשכחת, חבויה ודחוקה בקרן זווית, לא אחת בעטיים של בעליה, שבושו בה לצערי.
נולדתי במרוקו וחייתי בה עד גיל שלוש; מעט מדי כדי לתהות על קנקנה. בישראל ניסיתי ללקט מעט מרשמיהם של אלה שחוו במרוקו ילדות, בחרות ובגרות. עשיתי זאת באמצעות שיחות עם אנשים ובאמצעות הקלטת שיחה של זקנים מופלגים שכבר אינם בינינו. הם דיברו כמשיחים לפי תומם, תמהים מה חשיבות יש לדברים עד כי ראוי להעלותם על הכתב, מבטלים במחי יד את עברם בבחינת "מה מעניין בזה?"

כאותה אישה ב"מלאח" של קזבלנקה אשר לעגה לי על שאני מצלם את הדלוּת ואותהּ שעוּנה על כותל מט ליפול, רק משום שבילדותי עמד שם חנות למימכר "ספנז'" (לביבה מרוקנית), כך גם נוסעיי (היהודיים) יוצאי מרוקו: הם לא ראו חשיבות בקורותיהם שם. אך אני ראיתי בסיפורם צוואה מקודשת, נר באפֵלת נשייתם. לעתים נדירות נתקלתי ברצון עז כשלהם למעשה העליה לישראל - ארץ אבות - ארץ ציון שאליה ערגו יותר מ- 26 מאות שנים! והנה אני מבקש מהם לזכור את ארץ המולדת. באורח פרדוקסלי רצון של מוות וקבורה בארץ ישראל היה, למרבא הפלא גם תשוקה לחיים. בבחירה בין ארץ מולדת לבין ארץ אבות, ביכרו ומבכרים הנוסעים, ילידי המאגרב, שנסעתי עמם את ארץ האבות!!! ארץ המולדת הייתה להם זיכרון רחוק, אולי אף נשכח או משתכח בכוונה.

חלפו 39 שנים עד שנזדמן לי לשוב ולבקר במרוקו. המגע עם נופי הילדות, עם אתרי התפילה והמסעות אל אזוריה הנרחבים, הנִדְמים אין סופיים, של הממלכה המאגרבית הגדולה הציפו בי רגשות מעורבים: הם  החיו בי רשמים רדומים מכאן והמיתו בי רשמים קיימים מכאן, כאבני חלל במגען עם האטמוספרה: זוהרות לרגע וכבות, עוד בטרם הספקנו לבקש דבר או לשאת תפילה.

באותו ביקור נותרו חבריי בעיר הגדולה שבה נולדתי, קזבלנקה; אני שמתי פעמיי אל מחוז הולדתו של סבי, אל כפרו הרחוק סקורה שבחבל וורזזאת שבסהרה. המסע החל באוטובוסים, נמשך בכלי רכב פרטיים ונסתיים על גבי פרדות כושלות. באתי אל גבעות מוריקות, נהרות ומים. התקרבתי אל האטלס הגבוה המושלג. ירדתי אל עמק הסוס בואכה וורזזאת. שאלתי עוברים ושבים, רועים, נוודים, אנשי תימהון, אך איש לא זכר את ביתו של סבי; אולי אבד ונכחד, ושמא תעיתי בדרכי.
לא פעם פגשתי צעירים ברברים לבושים כאירופיים. בזה הפעם פגשתי ברברי צעיר. הוא דיבר צרפתית, ומתברר שהוא מורה, בנו של שיח'. הצעיר הזמין אותי להתארח בבית אביו.. בלילה הרגשתי התפעמות וחרדה כאחת. שכבתי על מזרן ממולא צמר כבשים, ומסביבי מחצלות וכרים רקומים. נר חלב ענקי דלק על אדן החלון, מונח בפמוט חרס. החלון צפה אל מטעי התמרים (הבושקרי).

ביקשתי מעט ביטחון וידעתי שאמצאנו במקום המוכר לו, לסבי, ובאנשים המכירים ומוקירים אותו. ואכן, הם אמרו לי שכינויו של אבי סבי "גדחק", שמשמעו "הנמוך". והרי אני הכרתי את סבי מקרוב, והוא דווקא היה,יחסית, גבוה. הוא עלה ארצה כחודש לפני שזכיתי למצוות (1964), זוהר כמו אליהו, גבוה כמו משה, ישר כמו אהרן וצדיק כמו יוסף. זה הזיכרון שיש לי מסבי. אבל אימא אומרת שאבי סבי היה נמוך ממש. עובדה ומציאות מתנגשות זו בזו בלבי, בלב הסהרה.

לצערי לא מצאתי את הכפר או העיירה תמילאלת בביקורי הראשון במרוקו. חזרתי לקזבלנקה בנסיעות מפרכות בין עיירות וכפרים ססגוניים. ביקשתי לחיות שוב את שלוש שנות ילדותי בשבועות אחדים בלבד. הסתובבתי ברחובות קזבלנקה, תר אחר בית הכנסת שאיננו ואשר היה "כוּתאבּ" (חדר) שבו למדתי לראשונה את האלפבית העברי כשהם מרוחים דבש. בית הכנסת לא היה שם.

חיפשתי את האנדרטאות ואת הפסלים שבגני המשחקים ובפארקים הגדולים, אך הם הוסרו ואינם. אלילים שהכזיבו, ילדות שגוועה – אותם באתי לחפש; הכול מת, פרט לחיים המרקדים ליד קברו של צדיק בכפר רחוק על גדות נהר עטור צפצפות: הילולה ססגונית רבת קהל.

במועדון היהודי בקזבלנקה, ששרד "תהפוכות" רבים פגשתי יהודים אמידים, לבביים ומכניסי אורחים. חיפשתי אצלם את אשר אבד לי: הכמיהה, התקווה, התמימות, האמונה ללא סייג. תהיתי אם חייב יהודי להישאר בנֵכר כדי להאמין ברוחם של צדיקים, לבטוח באדם, לצפות למשיח יום יום. כאשר המריא המטוס מאדמת מרוקו הבנתי שאת ילדותי השארתי כנראה במקום אחר. מאז שבתי למרוקו עשרות פעמים, ואת שמצאתי שם, ב"מרוקו דילנא" (מרוקו שלנו), העליתי על הכתב, למעני ולמענכם.
 
אברהם (אבי) אביזמר, המכונה "ברהם"
קיסריה, תשס"ז (2007)
 

 
 


בקרו אותנו גם ב-
  

מבצעי פרסום
באתרנו ובכתב העת






         
היו פעילים
תרמו לקרן מלגות


באמצעות הוראת קבע


או באמצעות ישראל תורמת

 



<table align="center" border="0" cellpadding="0" cellspacing="0" height="21" sab="11549" style="background-image: url(" image="" users="" 189578="" ftp="" my_files="" template="" footer_teva.jpg?id="3242579&quot;);" background-repeat:="" no-repeat;"="" width="786">



בקרו אותנו גם ב- ועשו לנו  

סרטים על הפדרציה העולמית ניתן לראות גם ב -


    [להרשמה לרשימת תפוצה]      [Top]      [צור קשר]    (מפת האתר)

הפדרציה העולמית של יהדות מרוקו אינה אחראית לתוכן הפרסומים והתחיבויות המפרסמים.
 
WebSite123 מערכת לבניית אתרים בקלות