דף הבית >> מרוקו >> יהדות מרוקו >> חגים עבריים במרוקו
 

עוד בקטגוריה

           יהדות מרוקו     
           ערים וכפרים במרוקו     
           אתרים ואזורים מאת שמואל אזנקוט     
           מעטם של מדריכי טיולים למרוקו     
           צדיקים ואישים במרוקו     
           הנצחת המלך חסן II     
           זכרונות ממרוקו-תמונות מאת שמואל(מומי)בוחבוט     
           אומנות במרוקו     
           מעברות     
           ספר הזהב     
           רפואות במרוקו - מבית סבתא     
           המתוקים המרוקאים     

 


 

חגים ומועדים עבריים במרוקו 
מאת אברהם אביזמר - מחנך, סופר, היסטוריון, מדריך טיולים
ומחבר הספר "מרוקו-המדריך למטייל" 
(פרטים בתחתית העמוד)
© כל הזכויות שמורות למחבר אברהם (אבי) אביזמר

אין בישראל קהל המרבה בחגיגות כעדה המרוקנית. מלבד חגי ישראל הרגילים: פאסח, שבועות, ראש השנה, סוכות, חנוכה ופורים מרבים יהודי מרוקו בחגים והילולות משלהם. חלקם חגים הקשורים לאירועים מעברן של הקהילות, חלקם הילולות על קברי צדיקים וחלקם חגים שמקורם אינו ידוע. אך בין אם זהו חג מסורתי או חג מקומי, המכנה המשותף לכולם הוא הרצון לשמוח ולשמח ולהיות ביחד עשירים ועניים, בני משפחה וידידים, קרובים ורחוקים. ואין דרך טובה יותר להגיע לכך, מאשר דרך מאכלי המטבח המרוקני העשיר ורב הדמיון. דרך המשקה, הניגונים והריקודים וכמובן הפיקניקים בחיק הטבע. גם בחגים "כבדים", שנחוגו בקהילות אחרות בכובד ראש ובדקדקנות מרובה, בקהילות מרוקו נוספה אליהם תמיד קריצת עין של שובבות, כמו הפיוטים שהושרו בניגונים מיוחדים בין התפילות, או מנהג התזת המים היום מתן תורה וכיוצא באלה מנהגים של הרפיית מתח ושמחת חיים. בדרך כלל לא היו הבדלים מהותיים במנהגי החג בין עדות ישראל, שהרי מנהגי החגים ומשמעותם נקבעו בספר הספרים. ההבדלים בין העדות היו רק בסגנון ובהשפעת הארץ בה חיו. לכן לא נפרט את כל מנהגי החגים, אלא רק את אלה המיוחדים לעדה המרוקנית.
 
חג הפאסח:
חג החרות, החג החשוב ביותר לכל יהודי בגולה, זכה גם במרוקו ליחס מיוחד. ההכנות לחג החלו כבר במוצאי כיפורים. הבית, כמו הטבע, עבר תהליך של התחדשות. הריהוט והכלים הוצאו החוצה, קירות הבית סוידו ופינותיו נוקו מכל שאריות החולין. כל רהיט ופריט זכה למירוק או צביעה בטרם הושב למקומו. כלי האוכל הוכשרו והכלים המיוחדים לפאסח הוצאו ממחבואם בארון או בעליית הגג וצוחצחו. ובעוד אם הבית ובנותיה עוסקות בהכנת הבית, יצא אבי המשפחה אל הכפר כדי לקנות מן האיכר הערבי חיטה נקיה, שמן זית טהור לבישול וכבש שיובא לחצר וימתין בה לשמחת הילדים עד שיהפוך לסעודת החג.

את היין לחג ואת הערק הכין בעל הבית בעצמו, או קנה אותם אצל יהודי אחר, כי הרי יין שנגע בו גוי הופך ל"יין נסך" האסור בשתייה. 
את הפירות, הירקות והדגים קנה אבי המשפחה רק ימים מעטים לפני ערב החג. את החיטה ניקו וטחנו בזהירות רבה, כדי שתהיה ראויה לכך שיכינו ממנה את הקמח למצות. את המצות עצמן אפתה אם הבית מעיסת בצק ללא כל תוספת של תבלין או מלח, כדי למנוע תפיחתן. לאחר שלשה את הבצק וחוררה אותו בגלגל מסומר, הכניסה את "עוגת המצה" העגולה והרחבה אל תנור החימר ה"פרינה" שנבנה במיוחד לקראת הפאסח (ואשר יהרס בסיומו). בכל יום נאפו מצות טריות, כדי לשמור על רכותן וטעמן הנפלא (כשהן מרוחות בחמאה).

האם ובנותיה היו שקועות בקדחת תבשילי החג. הרי צריך לקלף כל גרגר של פול כדי שטעמו של מרק הפאסח מרק די פיסח יהיה כטעם האביב. צריך גם להקפיד במילוי הבשר בארטישוק או במילוי השקדים והזיתים בבשר ההודו ובמילוי הלשון בצלפים. צריך כמובן להשגיח שה"מעקודה" פשטידת תפוחי האדמה המסורתית לא תצא מלוחה מידי ולטבל בדיוק במינון הנכון את מנות הסלטים, ועוד כהנה וכהנה.

האב והבנים, בינתיים, הכינו את ה"סיינא די פח", צלחת הפאסח המעוטרת והעשויה פליז. בכמה מקהילות מרוקו נהוג היה להכין גם קערת מים עם דגיגים חיים, אולי כסמל לנס חציית הים של בני ישראל בצאתם ממצרים.

מבצע ההכנות מסתיים בי"ד לניסן, ליל בדיקת החמץ. הבית כולו מבהיק ואומר חג.
ליל הסדר עצמו, כמו בכל עדות ישראל, הוא "השבת של כל החגים", שבו מסבה המשפחה המורחבת סביב שולחן הסדר המהודר. אבי המשפחה יושב בראש השולחן ומנצח על ה"סדר". תחילה מקדשים על היין בנוסח עתיק שמקורו בימי הגאונים. כאילו על-פי צו נעלם, השירה גוברת לפתע כאשר הגיעו המסובים ל"אתמול היינו עבדים היום בני חורין", והגיעה לשיא ב"לשנה הבאה בירושלים הבנויה". האב הניף את קערת הפאסח וסובבה מעל לראשו ולאחר מכן, לפי תור, מעל ראשי כל בני המשפחה, מקטן ועד גדול. סעודת החג, הקריאה בהגדה, השירה והפיוטים נמשכו עד לשעות המאוחרות של הלילה, וכאשר נראה היה כי הקטנים נוטים להירדם, סיפרו להם כי מעבר לדלת שנשארה פתוחה עבור אליהו הנביא, עלול להיכנס בכל רגע השד הנורא "סיפוק", שאהבתו העיקרית היא לפגוע בילדים ישנים. בדרך כלל די היה באיום זה כדי להשאיר את הקטנים ערים עד סוף הסדר.

עם סיום קריאת ההגדה נהגו הגברים במשפחה להניח מקלות על כתפיהם ולצאת בחיפזון מהבית "כאילו הם יצאו ממצרים".
תפקיד סמלי חשוב יש גם לאפיקומן ב"יציאת עם ישראל מעבדות לחרות". יהודי מרוקו מאמינים, כי באפיקומן טמונה סגולה למניעת סערה בים, ולכן כל אחד מבני המשפחה היה נוטל עמו חתיכה מהאפיקומן כסגולה ליום שבו ייצא לארץ האבות. במקומות רבים נהגו להשליך את חתיכת האפיקומן לים במוצאי החג.

ימי חול המועד הם קודש לטיולים, ביקורי קרובים וידידים ובילויים משפחתיים, המגיעים לשיאם ביום השמיני של פאסח, בחג המימונה.
 
חג השבועות:
ליל חג מתן התורה היה ליל שימורים בקהילות מרוקו. בבתי-הכנסת התאספו הגברים ל"תיקון ליל השבועות", לזכר ליל מתן התורה שבו היו בני ישראל ערים כל הלילה בציפייה לבוא התורה. התיקון, שחובר בצפת במאה ה- 16, כולל קטעים מהתורה שבכתב ובעל פה, מזמורי תהילים, מגילת רות ופרקי זוהר.

ביום החג, בשעת הוצאת ספר התורה, נהגו לקרוא ב"כתובה של חג השבועות" שחיבר ר' ישראל נג'ארה וענינה התנאים בין החתן הוא ישראל והכלה, שהיא התורה. בתפילת מנחה הקריאו בבתי הכנסת את "האזהרות" אותם פיוטים נפלאים שכתב ר' שלמה אבן גבירול, בכתובים על-פי סדר האלף-בית ומונים את כך תרי"ג המצוות שבתורה (תרי"ג = אזהרות בגימטריה). בתחילה מוקראות 365 מצוות ה"לא תעשה" ולאחריהן 248 מצוות ה"עשה". כל אחד מהמתפללים קורא פאסוק בתורו ומי שנופל בגורלו להקריא את ה"אזהרה", נגזר עליו כי בצאתו מבית הכנסת ימתינו לו המתפללים וישפכו עליו דליים של מים, כדי לקיים את הפאסוק: "ושפכתי עליכם מים טהורים וטהרתם". מסורת רטובה ועליזה זו הייתה רק פתח ל"מלחמות מים היתוליות", שנערכו בין הגברים, לאחר סעודת הצוהריים, בסמטאות ה"מלאח". מנהג זה היה כל-כך מושרש, עד שפותח אפילו כלי מיוחד להתזת מים ה"בתיתו" שפעל כעין זריקה או משאבת בוכנה שדחסה את המים דרך חור התזה צר. לדעת החוקרים, מנהג זה, המיוחד ליהודי מרוקו, מקורו בחגיגות המים שעורכים כמה משבטי הברברים באותה תקופה ממש.
חג השבועות הוא חג של "דבש וחלב תחת לשונך", כדברי שיר השירים, אך גם מאכלי בשר אינם חסרים בו. בקהילות רבות במרוקו נהוג היה לשמור מצות מפאסח ולהגישן בחג השבועות יחד עם "הרייב" מעדן חלבי שהוחמץ. היו קהילות בהן נהגו לטבול את המצה (המסמלת את יצר הטוב) בדבש (המסמל את התורה). בקהילות אחרות נהגו לאכול מצה מטוגנת בדבש וכן תבשילי זיתים בבשר וקוסקוס חלבי.
 
ראש השנה:
ראש השנה אצל יהודי מרוקו היה, בראש וראשונה, חג של תקוות וסמלים. תקווה שהפרנסה תהיה בשפע, שיולד בן בכור, שהיבול יעלה, שהחיים יהיו טובים יותר. וכיצד מקווים לטוב אם לא בעזרת תפילות ומאכלים ממטבחה של עקרת הבית המרוקנית?

סדר היום החגיגי  של ראש השנה אינו שונה בהרבה מזה של חגים אחרים, שעיקרם תפילות בבית הכנסת, סעודות חג משפחתיות, פיוטים וביקורי קרובים וידידים. אלא שבראש השנה זוכים המאכלים המוגשים לשולחן הערוך לתפארת, לסמלים רבי משמעות.

הלחם העגול המונח במרכז השולחן מסמל, כמובן, שנה טובה ומתוקה. גם תפוח העץ הטבול בדבש מסמל תקווה,הרימון מבשר "שירבו זכויותינו כגרגירי רימון" והסלק "שיסתלקו אויבנו" והדלעת המבושלת בסוכר וקינמון מסמלת את שפע הפירות הצפוי לנו.

הדג המסורתי הוא סמל לפוריות, וראש הדג או ראש של כבש מבטיחים "שנהיה לראש ולא לזנב".
 
יום הכיפורים:
יום הכיפורים, מלבד שהיה יום של צום ותפילה וחשבון נפש, היה גם יום של כפרות. בערב החג נהגו יהודי מרוקו לסובב תרנגול מעל ראשו של כל בן זכר במשפחה ותרנגולת מעל ראשה של כל בת, תוך אמירת פאסוקים מסוימים בצירוף המילים המוכרות: "זו חליפתך, זו תמורתך, זו כפרתך. תרנגול (או תרנגולת) זה ילך למיתה ואתה תזכה לחיים ארוכים".
על-פי הנוהג, לאחר שהעוף המסכן קיבל על ראשו את כל קללותיהם וחטאיהם של בני המשפחה, הוא נשחט וניתן במתנה לעניים, או נפדה בכסף שחולק לעניים.

מנהג הכפרות, שהחל כנראה בתקופת הגאונים, זכה בכל הדורות למתנגדים רבים, בעיקר בחוגי הרבנות האירופאית, אך הוא נשמר באדיקות רבה במרוקו, עד שאפילו משפחות עניות שבעניות לא ויתרו על קנייתו של תרנגול הכפרות לבני המשפחה בכל הדורות. 
 
סוכות ושמחת תורה:
בני ישראל בכל התפוצות הקימו את סוכותיהם מחומרים שהטבע נתן במקומותיהם. במרוקו היו אלה בעיקר קני סוף וערבי נחל שצמחו על גדות הנחלים.

ארבעת המינים נרכשו, בדרך כלל, אצל השכנים הערבים, אך כל השאר השולחן הערוך, הנרות, יין הקידוש ובעיקר המאכלים שאין להם אח ורע במטבחי קהילות ישראל, היו כולם על טהרת תוצרת הבית. בפינת כל סוכה המתין כיסאו מרופד הקטיפה של אליהו הנביא. גם ליל סוכות, ליל "הושענא רבא", הוא ליל שימורים שבו עורכים "תיקון" בבית הכנסת וקוראים כל הלילה בספר "דברים" ו"תהילים" ופרקי "זוהר" המשולבים בהקפות ומפעם לפעם במנות כיבוד כדי לשמור על ערנות המשתתפים. רק עם שחר מסתיים התיקון וכל איש פונה אל ביתו.
 
ערב שמחת תורה היה יום של הילדים, שבאו בלווית הוריהם בבגדיהם הטובים, ובידיהם חנוכיות שהתקינו בעצמם מקני סוף. בבית-הכנסת שקושט בשטיחים ססגוניים אשר הושאלו לכבוד יום שמחתה של התורה על-ידי נשות הקהילה, נאספו כולם לתפילת החג, שלאחריה הוצאו ספרי התורה והחזן פצח בשירת "בזכות תורה הדורה" כשהקהל עונה לו במקהלה. האבות מרכיבים את בניהם הקטנים, שחנוכיותיהם הדולקות בידיהם, ויוצאים לשבע הקפות של שירה וריקודים המלווים כל העת במטר של סוכריות ומי ורדים היורד עליהם מכיוון עזרת הנשים.

חינגת ההקפות חוזרת על עצמה ביום שמחת תורה עצמו וכמו בערב קודם, היא מסתיימת בסעודת חג ושתייה כדת ופיוטים בבית או בבית קרובים או ידידים. כמו בימי חול המועד פאסח, גם ימי חול המועד סוכות מוקדשים לביקורים וטיולים ובילויים משפחתיים ולהחלפת מתנות עם קרובים וידידים.
 
חנוכה:
ייחודו של חג החנוכה בקהילות מרוקו היה אולי בחנוכייה עצמה שהייתה, בדרך כלל, עשוייה פליז ומראיה כמבנה ספרדי-מורי המאפיין את הבנייה שהייתה נהוגה במרוקו ובדרום-ספרד בימים שהייתה בשליטה מוסלמית. במקרים רבים צורפו למבנה מרכיבים סמליים המבטאים את בית המקדש או המזבח, שלזכר חנוכתו וחידוש העבודה בבית המקדש נחוג החג.
 
פורים:
לחג פורים, שעיקרו הצלתה של הקהילה היהודית מידי צורריה הייתה משמעות מיוחדת במרוקו. ההיסטוריה היהודית במרוקו מלאה צוררים שביקשו להשמיד את קהילות ישראל ולהשפילן, ולכן גם רבים במרוקו חגי פורים מקומיים. חגים המציינים את הצלתה של הקהילה בעיר זו או אחרת מידי צורריה.

כזהו, למשל "פורים דל מעגאז", אותו חגגו יהודי מאקנס לציון הצלתם מידיו של מארבוט מטיף דתי קיצוני בשם פילאלי אל-מעגאז, אשר ב- 1862 התמרד בצבא המלך ועלה בראש צבא מאמיניו על הבירה מאקנס. כדי להלהיב את חיליו הוא הבטיח להם כשלל את שכונת היהודים ואת נשיהם ובנותיהם. אך לא הרחק ממאקנס הצליחו סוכני המלך להפתיע אותו ואת אנשיו ולהרגם. את ראשיהם של המתמרדים הם הביאו, תקועים על חודי חרבותיהם, לבירה. כדי להשפיל עוד יותר את המנוצחים, נתנו אנשי המלך ליהודים לתלות אותם מעל המגדל הגבוה בעיר. את יום הצלתם חגגו יהודי מקנאס במשך שנים רבות כ"פורים של מעגאז".

יהודי תנג'ה ומוגאדור חגגו פורים משלהם בכל כ"א באב לציון הצלתם מהפגזות הצבא הצרפתי ומהתקפותיהם של שבטים ברברים מתמרדים ב- 1844. שתי הערים כמעט נחרבו, אך הקהילות היהודיות שבהן ניצלו.

אך על כול הפורים המקומיים ניצח חג הפורים הגדול. לקראת החג נהגו הילדים להכין בובות של המן וזרש אשתו ושל עשרת ילדיהם, כדי שיוכלו להעלותם באש בשיאן של החגיגות. בערב החג התכנסו הגברים במשפחה בבית הכנסת לקריאת המגילה ותפילת ערבית חגיגית. כאשר שבו האבות ובניהם הבייתה, ציפה להם השולחן המסורתי מקושט בנרות צבעוניים ופרחים ועמוס במעדנים כיד המלך.

בדרום מרוקו הייתה המנה העיקרית "קוסקוס מגילה" מנת קוסקוס עם עוף.

באזורים אחרים הייתה המנה העיקרית עוף עם גמבה ועגבניות, ותמיד עם הרבה דברי מאפה: עוגיות מטוגנות בדבש, עוגת "כבזה די פורים" או "ביוזה" מאפשה שמוכנסות בו ביצים בקליפתן, המהודקות ברצועות בצק או עוגיות אזלג בצורות שונות ומשונות שניתלו יחדיו בחדרי הילדים או נארזו בצלחות גדושות כמשלוח מנות לקרובים וידידים.

בקהילות רבות נהגו להתאסף בליל פורים סביב מדורות גדולות, לאכול ולשתות ולהשמיע פיוטים ושירים, וכטוב ליבם של החוגגים במשקה, החלו להתחרות ביניהם בקפיצות מעל למדורה. בדרום מרוקו העמיסו האימהות מטעמי עוף ופירות ודברי מאפה בסליהם של ילדיהן שיצאו בצהלות ותחפושות לפיקניקים בחיק הטבע.
 
המימונה:
"חג" המימונה נחוג בכל העדות, שבאו מצפון אפריקה (ארצות המג'רב) - מרוקו, תוניסיה ואלג'יריה. החג מתקיים במוצאי שביעי של פאסח - איסרו חג של פאסח.
מקור השם מימונה: ארבע מקורות שונים יש לשם החג - "חג המימונה". ואלו הם: אמונה (1), אמונה (2), מימון (1), מימון (2).
 
אמונה (1): מימונה מתוך אמונה.= נאמר בבמקורותינו (*****) "בניסן נגאלו אבותינו, ובניסן עתידים בני ישראל להגאל". על אף שחלף, עבר לו, חג הפאסח ולא הייתה גאולה לעם ישראל אנו, אומרים יהודי המג'רב דבקים באמונתנו, ומצפים לביאת משיח צדקנו. אם לא השנה אז בשנה הבאה, ובעתיד הקרוב ובימינו, אכי"ר!.        
אמונה (2): שיבוש
 
ליל המימונה ב - "דבדו":                                    
"דבדו" - עיירה מרוקנית, הקרויה גם עיר הכהנים (ע"ע), והנמצאת בצפון מזרח מרוקו, שבה נהגו לחגוג את המימונה באוירה משפחתית חמה. האמא היתה נערכת לקראת המימונה שבועות רבים לפני החג. היא היתה טורחת בהכנת כל הנדרש, החל מדברי המתיקה וכלה בהכנת הכלים הנאים תוך מירוקם וציחצוחם, הצגת השטיחים לראווה - שטיחים העשויים צמר מעשה ידיהם של "אומנים" מקומיים, בעיקר ברברים. עם צאת החג (הפאסח), ועוד בטרם ישובו בני המשפחה מבית הכנסת לאחר תפילת ערבית חגיגית, בעלת הבית ערכה את השולחן. פרסה מפה עשויה תחרה בצבע לבן, כמובן. הדליקה שני נרות, שהונחו על גבי פמוטים עשויים נחושת, גבוהים במיוחד, וממורקים היטב. סביב השולחן פוזרו שיבולים ירוקים, פולים טריים וירוקים ופירות העונה (הכל על מנת לסמל את השפע, שעתיד הקב"ה להעניק לנו), נע נע ירוקה וטריה ועוד מיני תבלינים חיים המפוזרים על השולחן הגדול, מבחינת שלא יראה חלל ריק על השולחן. וכן צלחת אחת גדולה של קמח ועליה שני דגים טריים (על מנת לסמל פוריות של אם הבית ובנות המשפחה), כד חלב וצלוחית של דבש (כמאמר הכתוב בשיר השירים "דבש וחלב תחת לשונך"), וכן מינים רבים של דברי מתיקה  העשויים בעיקר מפירות וירקות מסוכרים (אני באופן אישי אהבתי, ואוהב מאד חצילים קטנים ומסוכרים. לאמא שלי  ואחותי ציפורה יש הרבה מה לספר על כך!!!). פירות יבשים, שקדים וכמובן איך אפשר בלי המופלטה (מעדן עשוי בצק המוגש עם חמאה טריה חלב ודבש!).

אבי המשפחה והבנים שבים הבית, נערכת הבדלה כהלכתה, פותחים את דלתות הבית לרווחה, מקבלים את האורחים והשכנים הרבים (גם אלה הערבים), ומברכים איש את רעהו בברכת "תרבחו ותסעדו ותפרחו" שמשמעם תצליחו, יצלח מזלכם, תזכו ותשמחו.

בקהילת דבדו נהגו לקרוא בערב החג את ספר "משלי" (בשל דברי החוכמה והמוסר שבו). הקריאה נעשתה בקול רם ובהתאמה (בטעמי המקרא!. יש שנהגו לקרוא את "פרקי אבות" (מאותן סיבות).

אבי המשפחה היה מגיש לרעייתו תמר ממולא בשקד הטבול בחמאה ודבש, ומאחל לאשתו את כל הטוב, ושיתמלאו כל משאלותיה לטובה. אחר כך היא הייתה עושה אותו דבר לבעלה ולכל בני הבית והאורחים הבאים בצל קורותם (יש לזכור שלמימונה לא מזמינים, וכל הדלתות של יוצאי צפון אפריקה פתוחות לקבל כל אדם יהודי ואחר (גם כיום).

עוד נהגו, שאבי המשפחה היה מברך את בניו ובנותיו ואת כל הבאים בצל קורתו. מניח את ידיו על ראשם ומברכם: "שאו ברכה מאת ה' יתברך, שהוא אדון האדונים, ו.. 'הנותן ליעף כח'. יברך ה' חילכם, ופועל ידכם תרצה, לאורך ימים ושנים ובכל אשר תפנו תשכילו ותצליחו. ותקוים בכם הברכה המשולשת בתורה, ככתוב: 'יברכך ה' וישמרך, יאר ה' פניו אליך ויחונך, ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום'. אכי"ר!. ומסיים ב - "תרבחו ותסעדו" (תצליחו ותזכו).

האמא ובנותיה הבוגרות היו מנצלות כל רגע על מנת להכין בזריזות רבה מופלטות חמות' המוגשות כשהן מרוחות בחמאה וטבולות בדבש. בדבדו, אגב, קראו למופלטות "מזואוזין" (נשואים), משום שהן הוגשו בזוגות, כאשר הכוונה היא, שוב, להראות שפע. הילדים הירבו לבקר אצל קרובים ושכנים על מנת לזכות באהדתם ולהינות ממטעמיהם. פיהם, של הילדים, היו מלאים, נוסף על הממתקים באיחולים להצלחה ובריאות מאת ה' יתברך.

לקראת שעות הלילה המאוחרות, כאשר זרם האורחים פאסק, התפנתה  בעלת הבית להכין את ה -"לכמירא" השמרים להכנת הלחם (החמץ) ביום שלמחרת. היא עשתה זאת בחרדת קודש ובתפילה שהברכה, ההצלחה, השפע והפוריות ישרו תמיד בבית הזה, ובבתי היהודים כולם בכל מקום שהם!!!.
 
 


כותב המאמר : 

אברהם (אבי) אביזמר
מדריך טיולים, מחנך, סופר והיסטוריון

המאמר מתוך ספרו : 
"מרוקו-המדריך למטייל"

ניתן להשיגו בחנויות הספרים המובחרות
טלפון : 052-2806317
אתר : www.maroco.co.il
אימייל :  sahara_avizemer@walla.com

     
   
   
מאמרים נוספים באתרנו המוגשים ע"י אברהם (אבי) אביזמר לגולשי אתר הפדרציה העולמית :
 

ספר נוסף פרי עתו של ידידנו אברהם (אבי) אביזמר:
 
'יהדות בצל האסלאם בארץ המאגרב'
מאת: אברהם (אבי) אביזמר. (מחנך, סופר והיסטוריון)
 
על אודות הספר "מרוקו - יהדות בצל האסלאם"
הספר מספר על אודות הארץ והמאגרב בכלל, וקורות היהודים (מהגעתם למאגרב) והחכמים (בהרחבה רבה) במרוקו בפרט. כל זה ארוז בשפה ציורית, פשוטה, נהירה, ונעימה. כן מסופר על מסעותיו לחבלי ארץ הולדתו, ומפגשיו הבלתי אמצעיים, של אביזמר... עם סמטאות המלאח הבלות, הבתים הנטושים, ביהכ”נ, "המצבות" הדוממות (המביעות עוצמה מחד גיסא, רעדה וקדושה מאידך גיסא), הערים "היהודיות" (כך כונו פאס - עיר של ישיבות ותלמודי תורה, ומקנאס - ירושלים של מטה). ו... ובני האדם, הדמויות והסיפורים (של אנשים, מקומות ואתרים). כן אלה... שבאו... מן האוקיינוס הגדול עד מדבר הסהרה, מפסגותיו הגבוהים של האטלס עד מורדות עמק האוריקה ומהרי הריף ועד לתאפילאלת, טאפראות, תארודאנת, טארהאזוט, וורזזאת, סקורה, זאגורה, איסאווירה (מוגאדור), נטיפה, סיפרו, קולומבשאר, אוג'דה, גוראמה, אזימור, דימנאת, רבאט, טנג'יר, וואזאן, תיטוואן, שפשאוון ותאלווין. קזה וסאפי, אגאדיר וטיזנית, בני-מילאל, תולאל ואזיאלל!
הספר מתאים לנו ולבנינו, ולבני הנוער והדור הצעיר, בארץ ובתפוצות ולכל המתעניינים בארץ יפה, רחבה ורבת פנים זו, שהיתה בית יוצר, מקור תורה, אור מופלא, בית..., משכן ו"מקלט" ליהודים במשך כ- 26 מאות שנים...
אתם, היוצאים למרוקו ע”מ ליהנות מהמראות, הנופים, הריחות והטעמים. הספר הנו חובה. הוא יסייע לכם להתמצא בארץ רחבת ידיים זו, יספק לכם את הנתונים המעודכנים ביותר על מרוקו, היום. וישמש לכם מעין "מורה נבוכים".
 
על אודות המחבר – אברהם (אבי) אביזמר
אביזמר, איש חינוך ועט. יליד קזה, עלה ארצה בגיל 3, בן למשפ' ברוכת ילדים, גדל והתחנך ביפו, במוסדות של חב"ד בכפר חב"ד וישיבת פונביז' ב- ב"ב. את שירותו הצבאי עשה בשייטת הסטילים. אבי בוגר המכללה לפיקוד ומטה של צה"ל, בוגר אוניברסיטת ת"א - מדעי הרוח, החוג להיסטוריה כללית, ובית ברל - הסבת אקדמאים להוראה- היסטוריה והקורס למנהל בית ספרי. פרסם מאמרים רבים העוסקים בחינוך, ומסעות, בעולם בכלל, ולקהילות יהודיות בפרט.
אבי ניהל את הפנימייה "מבואות ים" במכמורת, מרצה ביחידה ללימודי חוץ של אונ' חיפה, ובמקומות רבים אחרים. לימד ומלמד היסטוריה, ידע - עם ומדינה, תנ"ך ותושב"ע ב- ת"א, חיפה, חדרה, מכמורת ואור עקיבא.
מזה מספר שנים, ועתה, עוסק אביזמר בהנחלת המורשת של יהדות מרוקו, בעיקר, כמדריך בכיר למרוקו, אך גם בהרצאות בכל רחבי הארץ לפני קהלים מגוונים. אביזמר
 
 הדריך במרוקו מגוון רחב של קבוצות (הטרוגניות והומוגניות). בשנת 2006 יצא עשר (10) פעמים ל"מסע" מטייל במרוקו!!
 

אחרית דבר - מאת המחבר אברהם (אבי) אביזמר
בספר זה ביקשתי לצלם חוויה, להציב יד נישאה להוויי הולך ואובד, יד בוטחת, אם כי לעתים קפוצה. ביקשתי לצקת גאווה בחלק מתרבות נשכחת, חבויה ודחוקה בקרן זווית, לא אחת בעטיים של בעליה, שבושו בה לצערי.
נולדתי במרוקו וחייתי בה עד גיל שלוש; מעט מדי כדי לתהות על קנקנה. בישראל ניסיתי ללקט מעט מרשמיהם של אלה שחוו במרוקו ילדות, בחרות ובגרות. עשיתי זאת באמצעות שיחות עם אנשים ובאמצעות הקלטת שיחה של זקנים מופלגים שכבר אינם בינינו. הם דיברו כמשיחים לפי תומם, תמהים מה חשיבות יש לדברים עד כי ראוי להעלותם על הכתב, מבטלים במחי יד את עברם בבחינת "מה מעניין בזה?"

כאותה אישה ב"מלאח" של קזבלנקה אשר לעגה לי על שאני מצלם את הדלוּת ואותהּ שעוּנה על כותל מט ליפול, רק משום שבילדותי עמד שם חנות למימכר "ספנז'" (לביבה מרוקנית), כך גם נוסעיי (היהודיים) יוצאי מרוקו: הם לא ראו חשיבות בקורותיהם שם. אך אני ראיתי בסיפורם צוואה מקודשת, נר באפֵלת נשייתם. לעתים נדירות נתקלתי ברצון עז כשלהם למעשה העליה לישראל - ארץ אבות - ארץ ציון שאליה ערגו יותר מ- 26 מאות שנים! והנה אני מבקש מהם לזכור את ארץ המולדת. באורח פרדוקסלי רצון של מוות וקבורה בארץ ישראל היה, למרבא הפלא גם תשוקה לחיים. בבחירה בין ארץ מולדת לבין ארץ אבות, ביכרו ומבכרים הנוסעים, ילידי המאגרב, שנסעתי עמם את ארץ האבות!!! ארץ המולדת הייתה להם זיכרון רחוק, אולי אף נשכח או משתכח בכוונה.

חלפו 39 שנים עד שנזדמן לי לשוב ולבקר במרוקו. המגע עם נופי הילדות, עם אתרי התפילה והמסעות אל אזוריה הנרחבים, הנִדְמים אין סופיים, של הממלכה המאגרבית הגדולה הציפו בי רגשות מעורבים: הם  החיו בי רשמים רדומים מכאן והמיתו בי רשמים קיימים מכאן, כאבני חלל במגען עם האטמוספרה: זוהרות לרגע וכבות, עוד בטרם הספקנו לבקש דבר או לשאת תפילה.

באותו ביקור נותרו חבריי בעיר הגדולה שבה נולדתי, קזבלנקה; אני שמתי פעמיי אל מחוז הולדתו של סבי, אל כפרו הרחוק סקורה שבחבל וורזזאת שבסהרה. המסע החל באוטובוסים, נמשך בכלי רכב פרטיים ונסתיים על גבי פרדות כושלות. באתי אל גבעות מוריקות, נהרות ומים. התקרבתי אל האטלס הגבוה המושלג. ירדתי אל עמק הסוס בואכה וורזזאת. שאלתי עוברים ושבים, רועים, נוודים, אנשי תימהון, אך איש לא זכר את ביתו של סבי; אולי אבד ונכחד, ושמא תעיתי בדרכי.
לא פעם פגשתי צעירים ברברים לבושים כאירופיים. בזה הפעם פגשתי ברברי צעיר. הוא דיבר צרפתית, ומתברר שהוא מורה, בנו של שיח'. הצעיר הזמין אותי להתארח בבית אביו.. בלילה הרגשתי התפעמות וחרדה כאחת. שכבתי על מזרן ממולא צמר כבשים, ומסביבי מחצלות וכרים רקומים. נר חלב ענקי דלק על אדן החלון, מונח בפמוט חרס. החלון צפה אל מטעי התמרים (הבושקרי).

ביקשתי מעט ביטחון וידעתי שאמצאנו במקום המוכר לו, לסבי, ובאנשים המכירים ומוקירים אותו. ואכן, הם אמרו לי שכינויו של אבי סבי "גדחק", שמשמעו "הנמוך". והרי אני הכרתי את סבי מקרוב, והוא דווקא היה,יחסית, גבוה. הוא עלה ארצה כחודש לפני שזכיתי למצוות (1964), זוהר כמו אליהו, גבוה כמו משה, ישר כמו אהרן וצדיק כמו יוסף. זה הזיכרון שיש לי מסבי. אבל אימא אומרת שאבי סבי היה נמוך ממש. עובדה ומציאות מתנגשות זו בזו בלבי, בלב הסהרה.

לצערי לא מצאתי את הכפר או העיירה תמילאלת בביקורי הראשון במרוקו. חזרתי לקזבלנקה בנסיעות מפרכות בין עיירות וכפרים ססגוניים. ביקשתי לחיות שוב את שלוש שנות ילדותי בשבועות אחדים בלבד. הסתובבתי ברחובות קזבלנקה, תר אחר בית הכנסת שאיננו ואשר היה "כוּתאבּ" (חדר) שבו למדתי לראשונה את האלפבית העברי כשהם מרוחים דבש. בית הכנסת לא היה שם.

חיפשתי את האנדרטאות ואת הפסלים שבגני המשחקים ובפארקים הגדולים, אך הם הוסרו ואינם. אלילים שהכזיבו, ילדות שגוועה – אותם באתי לחפש; הכול מת, פרט לחיים המרקדים ליד קברו של צדיק בכפר רחוק על גדות נהר עטור צפצפות: הילולה ססגונית רבת קהל.

במועדון היהודי בקזבלנקה, ששרד "תהפוכות" רבים פגשתי יהודים אמידים, לבביים ומכניסי אורחים. חיפשתי אצלם את אשר אבד לי: הכמיהה, התקווה, התמימות, האמונה ללא סייג. תהיתי אם חייב יהודי להישאר בנֵכר כדי להאמין ברוחם של צדיקים, לבטוח באדם, לצפות למשיח יום יום. כאשר המריא המטוס מאדמת מרוקו הבנתי שאת ילדותי השארתי כנראה במקום אחר. מאז שבתי למרוקו עשרות פעמים, ואת שמצאתי שם, ב"מרוקו דילנא" (מרוקו שלנו), העליתי על הכתב, למעני ולמענכם.
 
אברהם (אבי) אביזמר, המכונה "ברהם"
קיסריה, תשס"ז (2007)
 

 
 


בקרו אותנו גם ב-
  

מבצעי פרסום
באתרנו ובכתב העת






         
היו פעילים
תרמו לקרן מלגות


באמצעות הוראת קבע


או באמצעות ישראל תורמת

 



<table align="center" border="0" cellpadding="0" cellspacing="0" height="21" sab="11549" style="background-image: url(" image="" users="" 189578="" ftp="" my_files="" template="" footer_teva.jpg?id="3242579&quot;);" background-repeat:="" no-repeat;"="" width="786">



בקרו אותנו גם ב- ועשו לנו  

סרטים על הפדרציה העולמית ניתן לראות גם ב -


    [להרשמה לרשימת תפוצה]      [Top]      [צור קשר]    (מפת האתר)

הפדרציה העולמית של יהדות מרוקו אינה אחראית לתוכן הפרסומים והתחיבויות המפרסמים.
 
WebSite123 מערכת לבניית אתרים בקלות