דף הבית >> מרוקו >> יהדות מרוקו >> הקהילה היהודית במרוקו
 

עוד בקטגוריה

היהודים בארץ המגרב-תקציר היסטורי
חגים במרוקו
הברחת היהודים ממרוקו
יהדות מרוקו-תקציר הסטורי
מעטם של מדריכי טיולים למרוקו
צדיקים ואישים במרוקו
מקור שם המשפחה
הנצחת המלך חסן II
זכרונות ממרוקו-תמונות מאת שמואל(מומי)בוחבוט
אומנות במרוקו
רפואות במרוקו - מבית סבתא
המתוקים המרוקאים

 


 

הקהילה היהודית במרוקו 
מאת אברהם אביזמר - מחנך, סופר, היסטוריון, מדריך טיולים
ומחבר הספר "מרוקו-המדריך למטייל" 
(פרטים בתחתית העמוד)
© כל הזכויות שמורות למחבר אברהם (אבי) אביזמר

דפוסי אירגון הקהילה היהודית  ומוסדותיה במאה18-:
 החל מהמאה ה 18- אנו עדים לשני דפוסים עיקריים, השונים במיבנה האירגוני שלהם, של ארגון הקהילה היהודית במרוקו: אירגון במיסגרת של מרכזים עירוניים ואירגון במיסגרת של ישובים כפריים במידבר ובהר.

במיסגרת של מרכזים עירוניים: קיימים מוסדות רבים , הכוללים את מרבית בעלי התפקידים, ויש  בהם ( במרכזים ) מגוון ופיצול רב בתוך  הקהל.

במיסגרת של ישובים בקהילות הקטנות: הם החזיקו שני אנשים ולעתים איש אחד  במרבית התפקידים הציבוריים, ובכמה עניינים ונושאים גדולים הם פנו  לעזרת הקהילות העירוניות והגדולות.

ככלל וזאת לדעת, עד 1945 לא היתה הנהגה מרכזית אחת ליהודי מרוקו, שבה הוקם אירגון  הקהילות שנבחרה , ברובה, על ידי השילטונות המרוקנים ומיקצתה בידי היהודים. עד אז היתה מועצת קהילות שהתיפקוד שלה היה מוגבל , בגלל ההגבלות בתנועה והפיזור העצום של הקהילות היהודיות במרוקו. ( ב 1962- פורק האירגון בגלל חילוקי פנימיים בתוך האירגון,וכן לאור המצב הפוליטי הפנימי במרוקו באותם ימים )
 
הנהגת  הקהילה:
ראש הקהל, הדיינים, אב בית הדין, הרב, הגזבר והשמאי ואח"כ באים עוד בעלי תפקידים בקהילה : החזנים, המוהלים, השוחטים, המנקרים, המרפאים.

מוסד ההנהגה המרכזי של הקהילה הוא ראש הקהל הנקרא  "נגיד"  בקהילות הגדולות הוא עמד בראש הנהגת הקהילה. תפקדיו היו:  לגבות את מיסי הקהל, מינוי ו/או אישור למשרת רבנים, דיינים ובעלי תפקידים אחרים, הטלת עונשים וקנסות על הציבור, לרבות עונשי גוף, מאסר  בפועלגירוש מן העיר.

ליד ראש הקהילה פעלה הנהגה שהרכבה משתנה ומתוכה נבחרים פקידי הקהל, ובראשם הגזבר ושמאי המס שאחראים על  הניהול השוטף של הקהילה מוסדות החינוך, חברות הצדקה וגמילות חסדים, בתי הכנסת הציבוריים, מיקוואות הטהרה, בית המטבחיים ובתי עלמין. 

 בראש ההנהגה הרוחנית עמד דיין שמונה ע"י ועד הקהילה, אך את מעמדו קנה בזכות ידיעותיו בתורה ובפאסיקת הלכה. הוא עמד בראש בית דין,  שהיה מורכב משלושה דיינים בקהילות הגדולות, ודיין אחד בקהילות הקטנות. השפעת הדיינים ניכרה גם בפעילותם הרוחנית והחברתית  : הם קבעו תקנות בעניני אורחות חיים , מוסר , קשרים שבין אדם לחברו ועוד, ופקחו על  ביצועם והטמעתם בקרב הקהילה.  הם לא עסקו במשפט ולא ישבו בדין,דבר שהיה נתון לסמכות בית הדין הרבני. הרבנים לא קבלו שכר קבוע, חלקם  היו בעלי מלאכה וכך הם דאגו לפרנסתם ופרנסת המשפחה. האחרים, פרנסתם באה  להם מתרומות שקבלו בבתי הכנסת,  בבתי המטבחיים ובסעודות של מצווה  ( אצל אבלים ובעת פידיון בן וזבד הבת ).

מקצוע הדיינים, הרבנים  ושוחטים עבר בירושה מאב לבן, אך ההנהגה יכלה ליטול זכות זו אם היורשים לא  נמצאו ראויים.

המיסוי בקהילה:
הקהילה  גבתה שני סוגי מיסים (שלום בר אשר,אטינגר עורך, תולדות היהודים בארצות האיסלאם, הוצ' מרכז זלמן שזר,1981,כרך א' ע' 165)

מס מלכות: ג'זיזה**** שנגבה מבני הקהילה ע"י הנגיד והוא היה מוסרו לשלטונות.  

מס הוצאות: מס שהוטל על בני הקהילה בכדי לספק את צרכיה הפנימיים, החזקת מוסדות החינוך וצרכי הצדקה לשכבות הנזקקות. בדרך כלל הוטל מס זה בצורת היטל על מוצרים חיוניים, שהיו בפיקוח הקהילה, ובהם הג'אבילה**** ( מס ) על בשר ים ויינות.

בנוסף היה נהוג לגבות כספים מהיהודים  בקהילה, באופן אקראי, עפ"י נדבות ליבם של יהודים אמידים. כספים אלו שימשו בעיקר לצורך של עזרה הדדית. אך במקומות מסויימים שימשו כספים אלה לתשלום שכרם של החכמים ( רבנים, בעיקר, צעירים שלימדו את האלף בית, תורה ומוסר ) והמורים בבתי הספר, שקבלו חלק  משכרם מקופת הציבור.
לבדוק מה זה מס הדאריבה!!!!
 
סידרי הקהילה:
הקהילה היתה מעין אוטונומיה שדאגה לצרכיה ויכלה לעמוד בכך. אוטונומיה זו באה מכוח הכרתו של השלטון בקהילה היהודית כחברה המסדירה ענייניה הפנימיים בכוחות עצמה ( שם ע' 165 )את התקנות בענייני הציבור יזמו בדרך כלל, פרנסי העיר, אך הם נזרשו להסכמת הדיינים והרבניםתקנות בעניינים הלכתיים ומוסריים נקבעו ע"י הדיינים  והרבנים. בקהילות המרכזיות במרוקו נתנה לדיינים סמכות רבה בהתקנת תקנות בכל תחומי החיים. מי שהפר את התקנות הוטל עליו עונשים, אלה, בדרך כלל, היו קנסות, מלקות ואף  מאסר הכל  לפי חומרת העבירה. לעיתים ננקטו עונשים חמורים , במיוחד, ובהם גרוש מהעיר  חרם ונידוי מהקהילה. התקנות נקראו בפומבי בבתי  הכנסת במהלך תפילות ים השבת, בכל הלשונות שהיהודים שלטו בהן, וכך הן התפרסמו.
 
מוסד בית  הכנסת:
בית הכנסת היה המוסד החברתי החשוב ביותר של הקהילה היהודית . מקום התפילה  היווה את מרכז החיים החברתיים והרוחניים של הקהילה. במבנה בית הכנסת שכנו בית הספר, בית הדין  הרבני ואחדים מחדריו שימשו גם כאכסניה לעוברי אורח  ולשליחים הרבים שבאו מא"י.

גם כאן ניכר ההבדל  והפיצול בין חלקים שונים בקהילה: בפאס היו בתי כנסת "לתושבים " ול"מגורשים (שם ע' 168 ) מביקורי התקופים במרוקו, אני יכול למסור עדות ראיה ממקור ראשון, שגם במראקש התופעה של בתי כנסת נפרדים לשני הקהלים היתה קיימת. בית הכנסת המרכזי במלאח של מראקש נקרא, גם כיום, סלת לעג'מה (בית הכנסת למגורשים )  
תופעה של בתי כנסת פרטיים במרוקו: בעקבות אישורים שניתנו, על ידי וועד הקהילות היהודיות, לבניית בתי כנסת חדשים. הוקמו בתי כנסת פרטיים לצד אלה הציבוריים שהי שייכים לקהילה. משפחות שהחזיקו בתי כנסת התפרנסו מהכנסותיהם. אך משרבו בתי כנסת אלה, ואף היוו איום על מרכזיותם של בתי הכנסת הציבוריים, פורסמה תקנה האוסרת על הקמת בתי כנסת  פרטיים נוספים.  
 
איך נפל יום כיפור בפורים:
מעשייה (בהחלט!!!) ששמעתי, כמעט, בכל מסע שלי למרוקו, וגם מאבי החורג ר' דוד סוויסה ז"ל, שהיה מספר זאת בפילפול רב. המעשיה קשורה עם בית הכנסת מצד אחד, והדרך של היהודים באטלס להכיר ב"ערך" עצמם מאידך. מספרים על קהילה אחת, מני רבות, מכפר באטלס, שהיתה אדוקה בדתה ומסורה ודבקה באמונתה, רק מה, הם היו עסוקים בחיי היום יום ובדוחק הפרנסה והשעה, ועל כן ביקשו להם חזן מהעיר הגדולה, ואומנם הם הסכימו לאחד שבה עם המלצות והיה לו קול נאה, סבר פנים יפות ובעל משפ'. נעשה עמו הסכם, שהוא יקבל את שכרו, אחת לשנה, בסיום צום יום הכיפורים. ואומנם הוא קיבל את שכרו והחל בעיסוקו החשוב. הרביץ בהם תורה, הורה להם הלכה, לימד נערים למצוות, השיא חתנים וכלות וערך בריתות. כולם היו מרוצים מהסידור החדש. חלפו להם הימים והחודשים וגם השנים. משפ' החזן גדלה, הצרכים גם הם והמשכורת נשארה כשהיתה, ומצבו הכלכלי היה בירידה. חשב החזן  לעצמו כיצד הוא ישתחרר ממצב ביש זה, ו"עלתה" אצלו המחשבה להכריז לאנשי הקהילה על ראש השנה הממשמש ובא. ואומנם הוא קבע שראש חודש אלול בפתח, הוחל באמירת סליחות, והנה כבר מקבלים את השנה החדשה ועימם עשרת ימי התשובה.

היום הגדול והנורא הגיע, נתעטפו כולם בטליטות, לבשו לבן וגדשו את בית הכנסת לתפילת כל נידרי. ביום המחורת השיגרה ניצחה, לא היה נפקד אחד מבית הכנסת, ונראה היה שחזננו צולח את היום טוב, ובערב יש משכורת. אבל כמו תמיד, איך שהוא, משהו משתבש!. בעצם "יום הכיפורים" מגיע סוחר יהודי מן העיר הגדולה. הוא שם פעמיו אל המלאח, ומה רבה הפתעתו להווכח שכל החנויות סגורות. שאל אותו יהודי את אחד מעוברי האורח הערביים שנקרא לדרכו "פיין אומה לייהוד ליום"- היכן הם היהודים היום. ענה לו המוסלמי "נתנה יהודי ומא תערפאס, ליום נאר כפור"- אתה יהודי ולא יודע שהיום יום כיפור. שם היהודי פעמיו לבית הכנסת, ואומנם הוא מצא את כולם לבושים לבן, עטופים בטליטות ומתפללים בדבקות רבה. משבבחין בו החזן הוא די נרתע. נגש אליו האורח, נעץ בו מבט שאומר הכל: הפתעה, נזיפה, חמלה. ואז פונה אליו החזן ואומר לו בהטעמה הנגזרת מן התפילה "יא חכם, יא חכם, מה תבזז בדבר, אדו נאש בורים דגורים, נס ליק ונס ליה וללא איכון בינה תנה"- החכם, החכם, אל תבייש אותי בעניין הזה. האנשים הללו הם בורים גדולים. חצי לי וחצי לך, ואלוקים הוא שישפוט ביני לבינם. והוא מסיים את "העיסקה" עם סיום התפילה בהטעמה מרוקנית כבדה "וכן יהיה רצון ונאמר אמן".
                               
מוסדות החינוך:
במוסדות החינוך של הקהילה השתלמו בנים בלבד, מגיל שלוש מקבל הבן "  חינוך "  מהרב  המלמד לימודי קודש ומוסר, ומהמורה המלמד לימודים העשרתיים. פרט לכך היו שעורים לחינוך פורמלי ובלתי   פורמלי . מטרת הלימודים היתה, להקנות לילד  מיומנות של קריאה וכתיבה, על מנת שיוכל להשתתף בחיי בית הכנסת, ובהם: תפילה, קריאה בתורה ובהפטרה בהתאם לטעמי המקרא. רוב הילדים בקהילה למדו ב " חדר "  פרט לבני  המעמד הגבוה , שהיה להם מלמד ומורה פרטי. בגיל בר-מצוה רוב התלמידים סיימו את לימודיהם בבית הספר,ועתה, הם יוצאים לסייע בכלכלת הבית על ידי עזרה להורים במסחר. המחוננים , בני החכמים והדיינים, וכן בניהם של היהודים האמידים המשיכו ללמוד בישיבות קטנות.

בהקשר לבנות , כל שרכשו  הבנות היה  זה  מהוריהן, ובמיוחד מאימן וסבתן, עם זאת היו בנות שידעו קרוא וכתוב, והפגינו ידע רב והתמצאות בעת התפילה

המוסדות לעזרה ולגמילות חסדים:
שרותי העזרה רהדדית  בקהילה הוקמו בשל התרחבותן של השכבות הנזקקות לסעד הקהילה. לצד המוסד לגמילות חסדים, שעסק בכל סוגי העזרה לנצרכים, החלו להווצר מוסדות למטרות מיוחדות כמו המוסד לביקור חולים, שדאג לביקור סדיר אצל חולים גלמודים ולאספקת תרופות לנזקקים.

וכן חברת אליהו הנביא, שעסקה באירגון בריתות מילה, בעיקר , לבני העניים, ובהשכנת שלום בין אדם לחברו  ואיש לאישתו .
מוסדות הקהילה סיפקו לעניים מצרכי מזון בסיסיים, שילמה את מס המלכות ( הג'זיזה ), ופטרה אותם מחובת תשלום היטלים ומיסים פנימיים. במסגרת שרותי העזרה ההדדית במיסגרת מוסדות הקהילה,קמה חסות של בעלי מלאכה, חייטים , מורים, צורפים ואחרים, שעסקו בפעילות חברתית בהתנדבות. הן סייעו בעזרה הדדית ובגמילות חסדים, והן נתפאסו כאירגון מקצועי בפני המפקח המוסלמי .

בנוסף למוסדות שמניתי לעיל, הקהילה החזיקה  בעוד  מוסדות, כמו: בית עלמין , בית מטבחיים, מקווה טהרה, תנור ציבורי ומוסדות  לעזרה הדדית.
 
המוסדות הרפואיים בקהילה:
על המוסדות הרפואיים בקהילה לא מצאתי עובדות ומיספרים בספרים העוסקים ביהודי מרוקו. ואת המידע הבא שאבתי מעדויות של יוצאי מרוקו.

במשך מאות השנים וגם במאות ה18- ה19- וה20-, ועד תקופת הפרוטקטורת הצרפתי, שהחל בשנת 1912, לא היו קיימים במרוקו בתי חולים מסודרים. הריפוי נעשה בשלושה אופנים עיקריים:
   -  רב המרפא ע"י סגולות וקמעות.
   -השתטחות על קברי צדיקים.
   - נשים מרפאות. ( זקנות שרכשו את התמחותן מאימותיהן וסבתותיהן, הן השתמשו בצמחי מרפא שגדלו באיזור מגוריהן, והרכיבו מהן תרופות. נשים אלה  היו גם המיילדות בקהילה. לרוב הן  היו  רווקות, ואלה שנישאנה היו חשוכות ילדים, אחרות שהיו  נשואות בעליהן לקחו אישה אחרת על פניהן.

עם הכיבוש הצרפתי הוקמו בתי חולים, אך גם אלה לא קמו בכל הקהילות ברחבי מרוקו, אלא, רק בקהילות בערים המרכזיות.הקהילות הקטנות המרוחקות המשיכו להשתמש בשרותיהם  של הרבנים, השתטחות על קיברות צדיקים ופניה לנשים מרפאות. 
 
דפוס אירגון הקהילה בתקופת השלטון הצרפתי:
בשנת  1912, עם בואם של הצרפתים למרוקו נפתח פרק חדש בחייהם של תושבי מרוקו בכלל, ובחיי היהודים בפרט, עתה ניצלו  היהודים מן ההשפלות שהיו מנת חלקם תחת שלטונם של כמה שולטנים עריצים, ונהנו עתה ממשטר פנימי מסודר יותר, שהוגדר ונתחם בחוקים ובתקנות מסודרים.

מושל מרוקו המרשל ליוטה התחשב ברגשות הערבים ולא עשה, מיד, שינויים דראסטיים בארגון הקהילות  היהודיות, כפי שעשה בעניינים   ובתחומים אחרים, ובהם: כלכלה והחברה, מדיניות פנים וחוץ של מרוקו.

על כן רק, בשנת 1818 החלו הצרפתים לארגן תמורות באירגון הקהילות היהודיות, ו - 1940 החל למעשה "שלטון ווישי" במרוקו.
 
החוק המסדיר את פעולתן של הקהילות היהודיות במרוקו :
ב22- למאי 1918 חתם השולטן מולאי " יוסף " על דהיר ( חוק ) שנתן גושפנקא חוקית לקיום הקהילות, ארגונן, לסדר עבודתן ולתפקידם בקרב הקהילות, ועל אופן הפיקוח של המוסדות היהודיים. חוק זה קובע כי הקהילות רשאיות לטפל בעיניני סעד, דת, עזרה הדדית וניהול נכסי ההקדש.
 
המפקח על המוסדות היהודיים :
ב1919- הותקנה תקנה נוספת, שהשלימה את חוק הקהילות בקובעה, שיש למנות מפקח על המוסדות היהודיים, שתפקידו יהיה לקשר בין הקהילות ובין השלטון, ולפקח על מהלך הענינים בכל הקהילות היהודיות  במרוקו. בתקנה מ1944- הושלמה החקיקה ופורסמה תקנה שבה מוגדרים תפקידיו של המפקח על הקהילות וסמכויותיו .

בית דין רבני  מקומי:
בכל קהילה שבתחום יחידה מוניציפאלית נתמנה רב מקומי, שדן בענייני דת ואישות בלבד, מדי חודש הוא היה מוסר לשלטונות, דרך הפחה המקומי, דין וחשבון על הבעיות שהובאו לפניו, ועל פאסקי הדין שנפאסקו.

בית דין רבני  מחוזי :
נוסף על הרב המקומי היו ארבעה בתי דין רבניים מחוזיים בערים: רבאט, קזבלנקה, פאס  ומראקש. בבתי דין אלה ישבו לפחות שלושה רבנים  במעמד של דיינים  , שדנו ופאסקו בעינינים שלא היו בסמכות בתי הדין המקומיים,  ובעינינהן של קהילות קטנות שלא היה בהן  בית דין מקומי רב מקומי.

בית דין רבני  עליון:
מושבו הקבוע של בית הדין הרבני העליון היה בעיר רבאט, בירת   הפרוטקטורת הצרפתי . בית הדין העליון היה  מורכב מחמישה רבנים וממזכיר. אב בית הדין היה הרב הראשי  ליהדות מרוקו. משנת 1927 כיהנו בתפקיד רם זה, ובזה אחר זה: הרב רפאל אנקאווה, הרב יהושע בירדוגו****, הרב שאול אבן דנן, והרב מיכאל יששכר אנקאווה - בנו של הרב שהתחיל במסורת של רב ראשי ליהודי מרוקו.

ועד הקהילה:
את ענייני הקהילה ניהל ועד הקהילה, שחבריו נתמנו על ידי השלטונות, תוך התייעצות עם המפקח על המוסדות היהודיים. הוועד היה מורכב מ 9 עד 12  חברים, ובהם: יושב ראש, גזבר ומזכיר.

ב7- למאי 1945 נעשה שינוי חשוב בחוק הקהילות, לפיו נבחר ועד הקהילה בבחירות חשאיות ואישיות,  רק אלה שתרמו לפחות  200 פראנקים לקופת הקהילה, בכל אחד משלושת הרגלים (600 פראנקים לשנה) היו זכאים להשתתף בבחירות, מספר הנבחרים היה  צריך להיות גבוה בחמישים אחוז מן המספר הדרוש, במגמה לאפשר לשלטונות לבחור מתוכם את האנשים ה"רצויים " להם.

נוסף על ועד הקהילה היו מוסדות שטיפלו בענייני סעד ועזרה הדדית כמו:  ביקור חולים , מלביש ערומים, ומוהר הבתולות. כן היו מוסדות חינוך, ארגוני נוער ספורט ותרבות. לכל מוסד היה ועד משלו, אך ניהול הכספים היה נתון להשגחת ועד הקהילה. קופת הקהילה ניזונה, בעיקר, מתרומות  לקראת החגים, מעזבונות ומהיטלים מיוחדים על בשר, על יין , ועל מצות לפאסח.
 
חברה קדישא:
ארגון זה או בלשון  יהודי המקום הם כונו: חברה דרבי שמעון, הגוף שהיה בו מתנדבים לרוב, הוא הכיל את מרבית בני הקהילה, כולם ראו בחברות זו זכות גדולה  וגאווה רבה היתה להימנות עם חבריה. היו אף אנשים שצירפו את בניהם כבר ביום ברית המליה להיות חברים באירגון.

החברא קדישא היתה מחולקת לשלוש כתות: כת הרוחצים, כת נושאי המיטה וכת הקוברים. לכל כת היה נגיד משלה, בשעת הצורך היה על חבריה לעבוד בהתנדבות לפי תורנות שקבע נגיד הכת.
 
משרות ציבוריות אחרות:
נוסף על  ועד הקהילה ועל בעלי התפקידים האחרים, היו בקהילה בעלי תפקידים ציבוריים שונים ובהם:
-סופר בית הדין, שהיה כותב שטרות, כתובות וגיטין.
-שוחט ובודק, תפקיד שעבר בדרך כלל מאב לבן.
-חזן בית הכנסת ושליח הציבור.
-סדרן, המסדר את  קריאת הזמירות בשעת התפילה.
-שמש בית הכנסת המשרת בקודש.
-פייטן ששר בשמחות, בסעודות ובתפילות.
-דרשנים ומטיפים שכינסו את הקהל ללמוד גמרא, פרשת שבוע ומידרש, קבעו  עיתים לתורה לאמירת תהילים ולימוד הזוהר.
-שליחים שהיו יוצאים לארץ ישראל ובידיהם כתבי הסמכה מטעם הקהילה.
 
מסורת ומנהגים (במחזור החיים) בקרב הקהילות היהודיות במרוקו:
המסורות והמנהגים בקרב יהדות צפון אפריקה בכלל, ובקרב יהדות מרוקו בפרט, ובהם: מרכזיותו של הבית היהודי,  לידה, ברית המילה, בר מצווה, אירוסין וחינה, נישואין, מנהגי אבלות, המימונה ועוד. יש בהם בכדי להדגיש את חוזקה של קהילה זו. כי אם נבחן את כל מה שעבר על היהודים במג'רב, במרוצת 26 מאות שנים (2.600 שנים) -  שנים של גלות, אז אפשר לומר שאך נס הוא שהיהודים שרדו בחבל ארץ זה של העולם.
אני (המחבר) יכול לציין, בוודאות, שאחת הסיבות המרכזיות שהיהדות שרדה, כאן, הינה רק משום, שהיהודים שמרו על החיים הרוחניים, המסורות והמנהגים שהם קיבלו מדור דור. כי הדעת מתקשה לקבל את המציאות שבה יהודים נרדפו, הוכו, נהרגו ונרצחו, אבל נשארו דבקים באמונתם.
 

 


כותב המאמר : 

אברהם (אבי) אביזמר
מדריך טיולים, מחנך, סופר והיסטוריון

המאמר מתוך ספרו : 
"מרוקו-המדריך למטייל"

ניתן להשיגו בחנויות הספרים המובחרות
טלפון : 052-2806317
אתר : www.maroco.co.il
אימייל :  sahara_avizemer@walla.com

     
   
   
מאמרים נוספים באתרנו המוגשים ע"י אברהם (אבי) אביזמר לגולשי אתר הפדרציה העולמית :
 
 
ספר נוסף פרי עתו של ידידנו אברהם (אבי) אביזמר:
 
'יהדות בצל האסלאם בארץ המאגרב'
מאת: אברהם (אבי) אביזמר. (מחנך, סופר והיסטוריון)
 
על אודות הספר "מרוקו - יהדות בצל האסלאם"
הספר מספר על אודות הארץ והמאגרב בכלל, וקורות היהודים (מהגעתם למאגרב) והחכמים (בהרחבה רבה) במרוקו בפרט. כל זה ארוז בשפה ציורית, פשוטה, נהירה, ונעימה. כן מסופר על מסעותיו לחבלי ארץ הולדתו, ומפגשיו הבלתי אמצעיים, של אביזמר... עם סמטאות המלאח הבלות, הבתים הנטושים, ביהכ”נ, "המצבות" הדוממות (המביעות עוצמה מחד גיסא, רעדה וקדושה מאידך גיסא), הערים "היהודיות" (כך כונו פאס - עיר של ישיבות ותלמודי תורה, ומקנאס - ירושלים של מטה). ו... ובני האדם, הדמויות והסיפורים (של אנשים, מקומות ואתרים). כן אלה... שבאו... מן האוקיינוס הגדול עד מדבר הסהרה, מפסגותיו הגבוהים של האטלס עד מורדות עמק האוריקה ומהרי הריף ועד לתאפילאלת, טאפראות, תארודאנת, טארהאזוט, וורזזאת, סקורה, זאגורה, איסאווירה (מוגאדור), נטיפה, סיפרו, קולומבשאר, אוג'דה, גוראמה, אזימור, דימנאת, רבאט, טנג'יר, וואזאן, תיטוואן, שפשאוון ותאלווין. קזה וסאפי, אגאדיר וטיזנית, בני-מילאל, תולאל ואזיאלל!
הספר מתאים לנו ולבנינו, ולבני הנוער והדור הצעיר, בארץ ובתפוצות ולכל המתעניינים בארץ יפה, רחבה ורבת פנים זו, שהיתה בית יוצר, מקור תורה, אור מופלא, בית..., משכן ו"מקלט" ליהודים במשך כ- 26 מאות שנים...
אתם, היוצאים למרוקו ע”מ ליהנות מהמראות, הנופים, הריחות והטעמים. הספר הנו חובה. הוא יסייע לכם להתמצא בארץ רחבת ידיים זו, יספק לכם את הנתונים המעודכנים ביותר על מרוקו, היום. וישמש לכם מעין "מורה נבוכים".
 
על אודות המחבר – אברהם (אבי) אביזמר
אביזמר, איש חינוך ועט. יליד קזה, עלה ארצה בגיל 3, בן למשפ' ברוכת ילדים, גדל והתחנך ביפו, במוסדות של חב"ד בכפר חב"ד וישיבת פונביז' ב- ב"ב. את שירותו הצבאי עשה בשייטת הסטילים. אבי בוגר המכללה לפיקוד ומטה של צה"ל, בוגר אוניברסיטת ת"א - מדעי הרוח, החוג להיסטוריה כללית, ובית ברל - הסבת אקדמאים להוראה- היסטוריה והקורס למנהל בית ספרי. פרסם מאמרים רבים העוסקים בחינוך, ומסעות, בעולם בכלל, ולקהילות יהודיות בפרט.
אבי ניהל את הפנימייה "מבואות ים" במכמורת, מרצה ביחידה ללימודי חוץ של אונ' חיפה, ובמקומות רבים אחרים. לימד ומלמד היסטוריה, ידע - עם ומדינה, תנ"ך ותושב"ע ב- ת"א, חיפה, חדרה, מכמורת ואור עקיבא.
מזה מספר שנים, ועתה, עוסק אביזמר בהנחלת המורשת של יהדות מרוקו, בעיקר, כמדריך בכיר למרוקו, אך גם בהרצאות בכל רחבי הארץ לפני קהלים מגוונים. אביזמר
 
 הדריך במרוקו מגוון רחב של קבוצות (הטרוגניות והומוגניות). בשנת 2006 יצא עשר (10) פעמים ל"מסע" מטייל במרוקו!!
 

אחרית דבר - מאת המחבר אברהם (אבי) אביזמר
בספר זה ביקשתי לצלם חוויה, להציב יד נישאה להוויי הולך ואובד, יד בוטחת, אם כי לעתים קפוצה. ביקשתי לצקת גאווה בחלק מתרבות נשכחת, חבויה ודחוקה בקרן זווית, לא אחת בעטיים של בעליה, שבושו בה לצערי.
נולדתי במרוקו וחייתי בה עד גיל שלוש; מעט מדי כדי לתהות על קנקנה. בישראל ניסיתי ללקט מעט מרשמיהם של אלה שחוו במרוקו ילדות, בחרות ובגרות. עשיתי זאת באמצעות שיחות עם אנשים ובאמצעות הקלטת שיחה של זקנים מופלגים שכבר אינם בינינו. הם דיברו כמשיחים לפי תומם, תמהים מה חשיבות יש לדברים עד כי ראוי להעלותם על הכתב, מבטלים במחי יד את עברם בבחינת "מה מעניין בזה?"

כאותה אישה ב"מלאח" של קזבלנקה אשר לעגה לי על שאני מצלם את הדלוּת ואותהּ שעוּנה על כותל מט ליפול, רק משום שבילדותי עמד שם חנות למימכר "ספנז'" (לביבה מרוקנית), כך גם נוסעיי (היהודיים) יוצאי מרוקו: הם לא ראו חשיבות בקורותיהם שם. אך אני ראיתי בסיפורם צוואה מקודשת, נר באפֵלת נשייתם. לעתים נדירות נתקלתי ברצון עז כשלהם למעשה העליה לישראל - ארץ אבות - ארץ ציון שאליה ערגו יותר מ- 26 מאות שנים! והנה אני מבקש מהם לזכור את ארץ המולדת. באורח פרדוקסלי רצון של מוות וקבורה בארץ ישראל היה, למרבא הפלא גם תשוקה לחיים. בבחירה בין ארץ מולדת לבין ארץ אבות, ביכרו ומבכרים הנוסעים, ילידי המאגרב, שנסעתי עמם את ארץ האבות!!! ארץ המולדת הייתה להם זיכרון רחוק, אולי אף נשכח או משתכח בכוונה.

חלפו 39 שנים עד שנזדמן לי לשוב ולבקר במרוקו. המגע עם נופי הילדות, עם אתרי התפילה והמסעות אל אזוריה הנרחבים, הנִדְמים אין סופיים, של הממלכה המאגרבית הגדולה הציפו בי רגשות מעורבים: הם  החיו בי רשמים רדומים מכאן והמיתו בי רשמים קיימים מכאן, כאבני חלל במגען עם האטמוספרה: זוהרות לרגע וכבות, עוד בטרם הספקנו לבקש דבר או לשאת תפילה.

באותו ביקור נותרו חבריי בעיר הגדולה שבה נולדתי, קזבלנקה; אני שמתי פעמיי אל מחוז הולדתו של סבי, אל כפרו הרחוק סקורה שבחבל וורזזאת שבסהרה. המסע החל באוטובוסים, נמשך בכלי רכב פרטיים ונסתיים על גבי פרדות כושלות. באתי אל גבעות מוריקות, נהרות ומים. התקרבתי אל האטלס הגבוה המושלג. ירדתי אל עמק הסוס בואכה וורזזאת. שאלתי עוברים ושבים, רועים, נוודים, אנשי תימהון, אך איש לא זכר את ביתו של סבי; אולי אבד ונכחד, ושמא תעיתי בדרכי.
לא פעם פגשתי צעירים ברברים לבושים כאירופיים. בזה הפעם פגשתי ברברי צעיר. הוא דיבר צרפתית, ומתברר שהוא מורה, בנו של שיח'. הצעיר הזמין אותי להתארח בבית אביו.. בלילה הרגשתי התפעמות וחרדה כאחת. שכבתי על מזרן ממולא צמר כבשים, ומסביבי מחצלות וכרים רקומים. נר חלב ענקי דלק על אדן החלון, מונח בפמוט חרס. החלון צפה אל מטעי התמרים (הבושקרי).

ביקשתי מעט ביטחון וידעתי שאמצאנו במקום המוכר לו, לסבי, ובאנשים המכירים ומוקירים אותו. ואכן, הם אמרו לי שכינויו של אבי סבי "גדחק", שמשמעו "הנמוך". והרי אני הכרתי את סבי מקרוב, והוא דווקא היה,יחסית, גבוה. הוא עלה ארצה כחודש לפני שזכיתי למצוות (1964), זוהר כמו אליהו, גבוה כמו משה, ישר כמו אהרן וצדיק כמו יוסף. זה הזיכרון שיש לי מסבי. אבל אימא אומרת שאבי סבי היה נמוך ממש. עובדה ומציאות מתנגשות זו בזו בלבי, בלב הסהרה.

לצערי לא מצאתי את הכפר או העיירה תמילאלת בביקורי הראשון במרוקו. חזרתי לקזבלנקה בנסיעות מפרכות בין עיירות וכפרים ססגוניים. ביקשתי לחיות שוב את שלוש שנות ילדותי בשבועות אחדים בלבד. הסתובבתי ברחובות קזבלנקה, תר אחר בית הכנסת שאיננו ואשר היה "כוּתאבּ" (חדר) שבו למדתי לראשונה את האלפבית העברי כשהם מרוחים דבש. בית הכנסת לא היה שם.

חיפשתי את האנדרטאות ואת הפסלים שבגני המשחקים ובפארקים הגדולים, אך הם הוסרו ואינם. אלילים שהכזיבו, ילדות שגוועה – אותם באתי לחפש; הכול מת, פרט לחיים המרקדים ליד קברו של צדיק בכפר רחוק על גדות נהר עטור צפצפות: הילולה ססגונית רבת קהל.

במועדון היהודי בקזבלנקה, ששרד "תהפוכות" רבים פגשתי יהודים אמידים, לבביים ומכניסי אורחים. חיפשתי אצלם את אשר אבד לי: הכמיהה, התקווה, התמימות, האמונה ללא סייג. תהיתי אם חייב יהודי להישאר בנֵכר כדי להאמין ברוחם של צדיקים, לבטוח באדם, לצפות למשיח יום יום. כאשר המריא המטוס מאדמת מרוקו הבנתי שאת ילדותי השארתי כנראה במקום אחר. מאז שבתי למרוקו עשרות פעמים, ואת שמצאתי שם, ב"מרוקו דילנא" (מרוקו שלנו), העליתי על הכתב, למעני ולמענכם.
 
אברהם (אבי) אביזמר, המכונה "ברהם"
קיסריה, תשס"ז (2007)
 

 
 


בקרו אותנו גם ב-
  

מבצעי פרסום
באתרנו ובכתב העת






         
היו פעילים
תרמו לקרן מלגות


באמצעות הוראת קבע


או באמצעות ישראל תורמת

 


 
<table align="center" border="0" cellpadding="0" cellspacing="0" height="21" sab="11549" style="background-image: url(" image="" users="" 189578="" ftp="" my_files="" template="" footer_teva.jpg?id="3242579&quot;);" background-repeat:="" no-repeat;"="" width="786">


בקרו אותנו גם ב- ועשו לנו  

סרטים על הפדרציה העולמית ניתן לראות גם ב - 

    [להרשמה לרשימת תפוצה]      [Top]      [צור קשר]    (מפת האתר)

הפדרציה העולמית של יהדות מרוקו אינה אחראית לתוכן הפרסומים והתחיבויות המפרסמים.


 
WebSite123 מערכת לבניית אתרים בקלות